ביקורת ספרותית על שמי לוסי בארטון - Amgash #1 מאת אליזבת סטראוט
ספר טוב

---

לפעמים אני אוהבת לדמיין שדמויות מספרים שונים היו נפגשות זו עם זו. נניח איילין מ"עין החתול" של מרגרט אטווד הייתה פוגשת את רוז מ"מי את חושבת שאת" של אליס מונרו. נראה לי שהן היו מוצאות בקלות נושאים לדבר עליהם. או נניח שהבלש קורט וולנדר של הנינג מנקל היה משתף פעולה עם הבלש הארי בוש של קונלי בחקירת רצח שמתפרסת על פני שתי יבשות.
אליזבת סטראוט היא מסוג הסופרים שכנראה מתקשים להיפרד מהדמויות הבדיוניות שיצרו אחרי ספר אחד. לכן הדמויות בספר אחד מבקרות גם בספרים האחרים שלה ומתערבבות עם דמויות חדשות. זה מה שקורה בסדרת הספרים שסטראוט כתבה על לוסי בארטון. כן, הספר "שמי לוסי בארטון" הוא ספר ראשון בסדרה של ארבעה ספרים שמוקדשים ללוסי בארטון. מחיפוש באתר סימניה ואתר עברית נראה שזה הספר היחיד בסדרה שתורגם לעברית. אני קראתי עוד שני ספרים בסדרה: הספר Oh William! והספר Lucy by the Sea .
"שמי לוסי בארטון" מתרחש בשנות השמונים כשלוסי הסופרת נשואה לבעלה הראשון וילאם ויש להם שתי בנות צעירות. היא מאושפזת בבית חולים לתקופה ממושכת כתוצאה מזיהום שלקתה בו אחרי ניתוח אפנדיציט. מאז נישואיה, אין קשר בינה לבין הוריה שלא באו לחתונתה ולא פגשו מעולם את נכדותיהן – הבנות של לוסי ווילאם. הנתק בין לוסי להוריה הוא ביוזמתם של ההורים שסירבו במשך השנים לניסיונות שלה ליצור איתם קשר. אך כשלוסי חלתה, בעלה התקשר להוריה, ואחרי שהבטיח לשלם את הוצאות הדרך , אימה של לוסי באה לבית החולים ובילתה חמישה ימים לצד ביתה. בספר Oh William! ,שמתרחש ב 2019, לוסי שהתאלמנה מבעלה השני, נוסעת עם וילאם למדינת מיין בעקבות סוד משפחתי שוילאם גילה אחרי בדיקת DNA. הספר Lucy by the Sea מתרחש ב 2020 בתקופת הקורונה כשלוסי ווילאם מחליטים להתבודד במיין בזמן המגפה. הם פוגשים שם דמויות מספרים אחרים של סטראוט – בין השאר, את בוב ברג'ס מהספר "האחים ברג'ס" . לוסי מתיידדת גם עם עובדת בבית אבות בו נמצאת אוליב קיטרידג' מהספר " אוליב קיטרידג' " ושומעת ממנה איך אוליב מתמודדת עם מגפת הקורונה.
סטראוט נוטה להסתכל על הדמויות שלה, אפילו אלה שהיו מעורבות במעשים קשים מאוד, בעיין רחומה. בנוסף לכך, היא מרבה להתמקד באפיזודות קטנות מהחיים, כשהדרמה הגדולה (ויש בספרים שלה דרמה וטרגדיה) נשארת כל הזמן מתחת לפני השטח. בכל אחד מהספרים בסדרה על לוסי, המספרת מדלגת בין עבר להווה. לכן, בכל ספר הקורא מגלה עוד פרטים על הילדות הטראומטית של לוסי ועל חיי הנישואין שלה ושל וילאם. זו אחת הסיבות שכדאי לקרוא את כל הסידרה ולא להסתפק רק בספר "שמי לוסי בארטון".
משום שסטראוט מתמקדת בכתיבתה בעיקר בפרטים קטנים ומוכרים מחיי היום יום, היכולת להזדהות ולהנות מהספרים שלה תלויה מאוד באסוציאציות שעולות בקורא בעקבות ההיסטוריה האישית שלו. זה נכון לגבי ספרים באופן כללי, אך לדעתי קיים בצורה חזקה במיוחד כשמדובר בספרים של סטראוט.
בי, הספר "שמי לוסי בארטון" ,והספרים הנוספים בסדרה, העלו מספר מחשבות:
- כמה מבקרים באתר סימניה טענו שמדובר ב"ספרות נשית", אך יש בספר תיאור של חוויות שגם גברים יכולים להתחבר אליהם. למשל, התחושה שיש לאדם שמאושפז בבית חולים כאילו הוא חי מחוץ לזמן. ואיך הוא מסתכל על העוברים ושבים שהולכים חסרי דאגות על המדרכה מחוץ לבית החולים ונשבע שכשיבריא, תמיד כשילך ברחוב יזכור כמה בר מזל הוא שהוא בריא.
- לוסי ואימה בספר "שמי לוסי בארטון" מבלות את רוב הזמן ברכילויות על אנשים מהיישוב הנידח באילינוי בו גדלה לוסי וגם על אנשים מפורסמים (אלוויס פרסלי). זה הזכיר לי איך כל פעם כשהייתי מבקרת את ההורים שלי בישראל הם היו מעדכנים אותי מה קרה למכרים קרובים ורחוקים, שכנים וידוענים. אך על מה אנחנו בעצם מדברים שאנחנו דנים באנשים אחרים? הרבה פעמים אנחנו חושבים על עצמנו ועל איך היו נראים החיים שלנו אם היינו בוחרים אחרת. מה היה קורה אם לוסי לא הייתה עוזבת את משפחתה כדי ללמוד בקולג', אם לא הייתה מתחתנת עם וילאם, עוברת לניו- יורק ונהיית סופרת? מה היה קורה אם הייתי חוזרת למושב בו גדלתי, בונה בית בשיכון בנים, ולא מהגרת מישראל?
- בספר Oh William! לוסי ווילאם נוסעים ברחובות העיירה בה גדלה אימו של ויליאם. "שום דבר לא משתנה כאן" אומרת להם אחת מהנשים המבוגרות שמעולם לא עזבה את העיירה. ואכן, כשלוסי ויליאם חולפים על פני תחנת הרכבת הקטנה, לוסי יכולה ממש לראות בעיני רוחה את אימו של ויליאם רצה מוקדם בבוקר לתחנה כדי לברוח מבעלה הראשון ולהתאחד עם הגבר שיהיה בעלה השני (ואביו של וילאם). הם גם חולפים על פני בית ילדותה של אימו של וילאם שעומד נטוש שנים רבות בקצה העיירה. כשאני קוראת את זה אני חושבת איך ילדי לא יוכלו לעשות מסע דומה. האנשים שקנו את הנחלה של הורי הרסו הכול. לא רק את בית הסוכנות הישן עם כל תוספות הבניה, אלא גם מחקו את הגינה המפוארת שטיפחה אימי במשך חמישים שנים: עקרו את עץ הזית, את עצי הפקאן, את הברושים ועצי האורן. עקרו אפילו את הדקל הענק שעמד שם עוד מתקופת הכפר הפלסטיני שעל חורבותיו נבנה המושב. דבר לא נשאר. בכלל, בביקור האחרון שלי בארץ נדהמתי איך הכול השתנה. צצו מחלפים חדשים, שכונות שלמות נבנו במקום בו היה פרדס או מחנה צבאי. אפילו ירושלים, בה גרתי יותר מעשר שנים, כל כך השתנתה. ואולי זו אני שהשתנתה?
- ללוסי הייתה ילדות טראומטית כשהיא ואחיה סבלו מהתעללות קשה של ההורים. אך לצד הזיכרונות הטראומטיים, מוזכרים גם רגעים של חסד וההורים אינם מצטיירים רק כמפלצות. אינני פסיכולוגית וגם לא סבלתי מילדות עשוקה או מהתעללות ולכן אין לי כל יומרה לייעץ לאנשים כיצד עליהם לנהוג בהורים מבוגרים שהתעללו בהם בעבר. אומר רק זאת: כקוראת, אני מעדיפה ספרים שמציגים את המורכבות של החיים (כמו הספר "שמי לוסי בארטון") , על פני כתב אשמה חד צדדי שמנסה בכוח להכפיף את הסיפור האישי לתיאוריה פסיכולוגית כזו או אחרת (למשל "ההורה הנרקיסיסטי").

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על שמי לוסי בארטון - Amgash #1