ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר טוב

---

צפיות גבוהות הרבה פעמים משפיעות לרעה על ההנאה מקריאה של ספר. לאחרונה זה קרה לי עם הספר "המטבח האחורי" של רומית סמסון. היו לי צפיות גבוהות ממנו כי הוא זכה בפרס ספיר וגם קיבל ביקורות טובות (כולל בסימניה). הספר אכן לא רע והכתיבה של סמסון טובה, אך לא הרגשתי שמדובר בהישג יוצא דופן שראוי לפרס. הביקורת נתנה לי את הרושם המוטעה כאילו מדובר בדרמה משפטית מרתקת– אך בפועל הנושא המשפטי (שחיתות ברמה העירונית) משמש רק כרקע לסיפור העיקרי שהוא סיפור אהבה. משום מה לא התחברתי לשתי הדמויות הראשיות – שירה ואלעד- ולכן גם לא לסיפור האהבה שנרקם ביניהם.
גם אל הספר "זה מה שנשאר" של אלי עמיר באתי עם צפיות גבוהות כי אהבתי מאוד ספרים קודמים של עמיר (תרנגול כפרות, מפריח היונים). האמת שאיכשהוא פספסתי אותו כשהוא יצא לאור ב 2010 ורק מביקורת שפורסמה כאן לא מזמן נודע לי על קיומו. הפעם, הצפיות הגבוהות שלי התגשמו.
גם הספר הזה הוא סיפור אהבה. ההווה של הספר הן שנות התשעים אחרי הסכמי אוסלו. דניאל דרורי הירושלמי עורך חשבון נפש נוקב בעת אשפוזו בעקבות אירוע לבבי שדורש צנתור. דניאל הוא גבר מאוד פסיבי בן 55 שתופס את חייו (במידה רבה בצדק) כחיים מפוספסים. הוא מעולם לא התגבר על סיפור אהבה מאוד סוער שהיה לו כשהיה בן 24 עם אישה המבוגרת ממנו בחמש שנים שהייתה כבר מאורסת למישהו אחר. אומנם דרורי גם כן התחתן עם השנים, אך האהבה העדינה שהייתה בתחילת הקשר בינו ובין אשתו ניצה הלכה ודעכה עם הזמן. לא ברור האם העדר האהבה בנישואיו הקשה על דניאל להתגבר על אהבתו הראשונה או אולי העובדה שמעולם לא התגבר על אהובתו הראשונה היא שהכשילה בסופו של דבר את נישואיו.
אלי עמיר מתאר בדיוק ובצורה מאוד פיוטית את האוירה שנוצרת במחלקה הקרדיולוגית , החברות בין החולים והפחדים שלהם ואת הגסיסה במקביל של נישואי דניאל וניצה. הוא גורם לקורא להרגיש את בדידותו של דרורי גם אם הקוראת היא אישה בריאה ולא פסיבית שנישואיה אינם כושלים או נטולי אהבה.
הנה קטע שאהבתי במיוחד. בקטע זה דניאל חוזר לבד אחרי כמה שנים למקום בו ביקר לראשונה עם אהובתו כשהמקום היה שכונה ירושלמית חדשה (נראה לי שמדובר בשיכונים שנבנו בשכונת קריית מנחם או קריית יובל):

" לאחר שנים ראיתי שוב את הבניינים הארוכים רבי הקומות...בתוך שנים אחדות האפירו כל הבניינים האלה והזקינו: הטיח התקלף, סדקים נבעו בקירות, בכל פינה נראתה אשפה מתגוללת, עזובה. מרצפות שקעו במדרכות , חתולים גרומים נברו בפחים ויללו בחרון כלפי דיירי השכונה שבעוניים לא הותירו להם שיירים – לא עצמות עוף, לא קרעי עור , לא אדרות דגים, ובאין להם במה לשכך את רעבונם שוטטו החתולים הנה והנה כחושים חסרי מנוח.
שלושה קשישים ישבו דומם על הספסל בתחנת האוטובוס ומעבר להם נראו מדרון טרשי של גבעה ופיגומים חובקים של בנין שאולי מאוחר מידי לשפצו. ראיתי את תריסיו השבורים החלודים, את חבלי הכביסה הערומים, וגם שורות של דגלי ישראל קטנטנים, דהויים ומרופטים שנשכחו כאן מיום העצמאות. אלה התנופפו ברוח כממשיכים בעיוורונם חגיגה שתמה מזמן.
נעצרתי סמוך לגן שבו חיפשתי לאביגיל ברז מים בצעדה הראשונה שלנו בשכונה. הגן יבש וחרב, בספסל חסרו שלבים ולא היה אפשר לשבת עליו בנוחות, וגם אילו היה אפשר , לא נראה סביבי שום לבלוב שראוי להתבונן בו...הזיכרונות הטעימו אותי טעם מר ורוחי נפלה. בצעדים מהירים חזרתי אל האופנוע ,נסעתי משם ולא הבטתי לאחור".

אומנם זו לא אנלוגיה מקורית לחורבנה של האהבה אך היא כתובה יפה יחד עם תיאור מדויק וחד (לצערי) של סלמס ישראלי.

לרוע מזלו של עמיר, 2010 הייתה שנה טובה לספרות הישראלית. הספרים שהיו מועמדים לפרס ספיר באותה שנה היו גם כן מצוינים: "ורד הלבנון" של לאה איני, "אנשים טובים" של ניר ברעם, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע, "הבייתה" של אסף ענברי והספר הזוכה : "תש"ח" של יורם קניוק.
עמיר פרסם מספר קטן של ספרים בהשוואה לסופרים מוערכים אחרים בני דורו (עוז, יהושוע, קניוק), אך איכות כתיבתו בהחלט ממקמת אותו בתוך החבורה הזו . לפי הביוגרפיה שלו הוא זכה במספר פרסים במהלך הקריירה שלו העיקריים ביניהם הם פרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה ופרס ברנר (על הספר "נער האופניים"). אני לא מכירה את הפוליטיקה מאחורי מתן פרסים ספרותיים, אבל לדעתי הוא ראוי לפרסים נוספים.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על מה שנשאר