|
|
|
1.
|
|
"בוקר אחד חיכתה בתיבת הדואר תמונה שלו אחרי שגילח את הזקן. כמעט לא זיהיתי את אבא. הסנטר שלו היה שונה ממה שדמיינתי, עם גומה שעד אז התחבאה ממני. הוא עשה אותו השלום וחייך אותו החיוך, אבל הגומה שינתה הכל. העברתי אותו לאמא."
במרכז היצירה הסוחפת הזאת עומדת גיבורה, בת למשפחה מתפוררת הבורחת מישראל לאמריקה, אך חוזרת כעבור שנים בחיפוש אחר משהו שאין לו שם. בהשתלשלות אירועים חיה וצובטת, רוויית הומור וברק, מעמידה דאה הדר אלבום משפחתי צבעוני הטומן בין דפיו תמונות בלתי נשכחות: ילדה עטוית צמר בחורף ניו יורקי קפוא, אוכלת "טוב-טעם" וצופה בדרדסים; אמא שחקנית עבר בטלוויזיה הלימודית, השולחת לוודי אלן מכתב אישי מלווה בגזרי עיתונות בעברית; אבא ובת נוסעים בשתיקה בדרך ההלכה, עד שהם נתקלים בענן של נוצות תרנגולות הודו בדרך לשחיטה.
"בספר אצלנו עכשיו בוקר מוליכה דאה הדר את הקורא קדימה בביטחון ובאינטימיות כאילו היו שתי מילים נרדפות ולא מרוחקות או מנוגדות זו לזו. ספר חזק, מדויק וחכם שמספר על החלום הכי מפורסם בעולם ונותן לחלום הזה להבהב בחיי הגיבורים במקוריות וברגישות נדירות. טון חדש בספרות העברית ל סופרת צעירה, מוכשרת ומבטיחה."
אורלי קסטל-בלום
דאה הדר (1976) עיתונאית במוסף "הארץ". קובץ סיפוריה הראשון, נומי נומי עיסאוויה, ראה אור בשנת 2000.
מתוך הביקורת על ספרה הקודם:
"כמו בדיווח נאמן של תצפיתן בודד מתרגמת דאה הדר את הוויזואלי לתיאורי-סיפורי, אבל בניגוד לתצפיתן המנוכר... היא מוסיפה לדיווח את הממד האנושי-סובייקטיבי, דבר שהופך אותו למעשה אמנות."
ראובן מירן, מוסף ספרים, "הארץ"
"הבעה ישירה ולא מצטעצעת של הטירוף שבקיום הישראלי... כך ראוי לה לסופרת אמיתית: את הסערה מביעים בסערה, את האבסורד באבסורד, ואת הכאב בכאב."
יורם מלצר, מוסף שבת, "מעריב"
...
|
|
2.
|
|
"עכשיו הם ישנים, אנשי עיסאוויה. רק גדר דקיקה ודוקרנית מפרידה בין הגג שלי ושכונת המסמרים וקופסאות הגפרורים הצבעוניות. הגדר לא גבוהה, אבל בכל זאת אנשי הכפר נורא רחוקים. אני מפשירה את כל חושי גופי לאסוף עליהם מידע, סופגת ריח של בצק מטוגן עם רסק עגבניות ותפילות נקמניות, מקשיבה לצלילי שנתם הטרודה. הם יודעים שאני מציצה בהם, ובתפילתם הם מבקשים שאני ארד מלמעלה ואפסיק להציץ, אישאללה. כי עכשיו מאוחר, ואנשי הכפר רוצים לישון, וקשה להירדם כאשר מישהי במדים ורובה מסתכלת עליך עם אצבע על ההדק". (מתוך ´נומי נומי, עיסאוויה´) כתיבתה של דאה הדר נוקבת, חשופה, פוצעת, ומצטיינת בנושאיה המקוריים: חיילת בתצפית לילית על כפר פלסטיני בגדה; שיח קברים בבית עלמין צבאי: מסע הזוי בספארי שכל חיותיו שוחררו; טיול בוקר ממועדון לילה טבול בזרע, ויסקי ודמעות; קוקו סופר כוכבים מעל למכולת של עמרם, וסיפורים נוספים מיוחדים בראייתם ובדרך סיפורם. קובץ סיפורים ראשון למחברת המעיד על כישרון מפתיע. דאה הדר ילידת 1976, גדלה בניו-יוק ותל-אביב, בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותקשורת באוניברסיטה העברית....
|
|
4.
|
|
"אולי שום דבר לא באמת החזיק אותנו ביחד, חוץ מהרצון לברוח מהארץ ואז הגעגוע לארץ, כל היחס החולני הזה לארץ, הלאב־הֵייט הזה שאוכל אותך.
כמו אויב משותף או אהבה נכזבת משותפת, כמו פצע פצוע משותף. סליחה, התכוונתי פצע פתוח,לא פצע פצוע. פצע פצוע זה טיפשי. אני לא יודעת איך
לקרוא לדבר הזה, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק אנשים ביחד לאורך זמן."
בניו יורק של שנות השמונים לא היה אפשר להפריד בין חנה לאוסי,
שתי שחקניות ישראליות צעירות ומבטיחות שקראו לעצמן "היורדות".
העולם כולו היה אז בכף ידן. אבל השנים חלפו, הקשר ניתק, וחנה ואוסי הפסיקו לדבר ושקעו בעולמותיהן הנפרדים. רק גיבורת הספר, הבת של
חנה, עדיין עסוקה בגורל החברוּת ההיא. כי העבר לא מת, הוא אפילו לא עבר, וכשהיא מהלכת ברחובות ניו יורק, היורדות עדיין נוכחות בחייה,
באימהוּת שלה, בדברים שמהם ואליהם היא בורחת.
היורדות הוא סיפור של אם ובת וקשריהן הסבוכים, של ישראליות בניו יורק ושל קרבה מתעתעת. בפרוזה חדה פורשׂת דאה הדר חיים קטנים המכילים דרמה גדולה. נשים התועות בחיפוש אחר אהבה ומשמעות
אבל גם אחרי אחר צהריים סביר אחד....
|
|
