ספר חדש של מאיה ערד!
לא פתיחה מקורית, נכון, ככה בדיוק, רק עם שם של סופרת אחרת, פתחתי גם את הביקורת הקודמת שלי וכנראה שכך אפתח גם את הבאה. מה לעשות ששלוש סופרות שאני אוהבת במיוחד הוציאו ספרים חדשים באותה תקופה ולא רק זה, שלושתם הגיעו לספריה באותו הזמן! צירוף המקרים הזה, בכל אופן, לא מפתיע במיוחד לאור העובדה שביקשתי מהספרנית לקנות את שלושתם והיא נענתה…
הספר שנים טובות נקרא על שמן של גלויות ה"שנה טובה" שנהגו לשלוח בעבר.
גיבורת הספר, לאה, שולחת לחברותיה מהסמינר למורות מכתב כל שנה, לקראת ראש השנה. התוצאה היא מעין יומן ובו סיכום של השנה האחרונה שעברה עליה, שנים טובות ושנים טובות פחות. האם בסופו של דבר ובסך הכל אפשר לסכם את שנותיה של לאה כשנים טובות?
מלבד המכתבים של לאה הספר מכיל סוף דבר מאת בנה של לאה ופתיחה מאת המוציאה לאור של הספר ובו היא מבהירה לנו מראש כי הספר שלפנינו נטול ערך ספרותי, לא פחות. אין ספק שמאיה ערד הציבה לעצמה תנאי פתיחה לא פשוטים.
לאה גיבורת הספר מצטיירת לנו בהתחלה כגיבורה ערדית טיפוסית. היא די בלתי נסבלת, אם לומר בכנות. היא מרוכזת בעצמה, מתפעלת מעצמה קצת יותר מדי, מסרבת לקחת אחריות על שגיאותיה ומוצאת תמיד גורמים חיצוניים שאשמים במצבה: היא לא משתלבת מבחינה חברתית מכיוון שהיא עולה חדשה, מכיוון שהיא יפה מדי, מרכלים עליה מתוך קנאה, היא לא מפרקת קשרי נישואים של אחרים, מה פתאום, היא תמיד כלי משחק בידי מי מבני הזוג וקרבן קל לנקז אליו את רגשות הטינה וההאשמות וכן הלאה.
מה בכל זאת הופך את המכתבים שלכאורה נכתבו על ידי אשה בנלית, לא מוכשרת במיוחד, נטולי ערך ספרותי כאמור, לספר מרתק שאי אפשר להניח מהיד?
כמו תמיד זה מתחיל מסיפור: מסופר היטב, עם קפיצות של שנה בין פרק לפרק שמאפשרות לדברים להתפתח ולהתקדם במהירות יחסית.
מעבר לזה מה שמושך את הקורא אלו פערי המידע:
פערי המידע בין מה שלאה כותבת לכל החברות לבין התוספת האישית שהיא מוסיפה לחברה שהיא רואה בה את חברתה הטובה ביותר.
פערי המידע בין מה שלאה מספרת לאותה חברה טובה לבין מה שאיננה מספרת, הדברים אותם היא מנסה להסתיר אך מבצבצים מבין השורות.
פערי המידע בין מה שלאה עצמה אינה יודעת או אינה רוצה לדעת אבל הקורא מזהה, כמו המוני הדגלים האדומים המתנפנפים שוב ושוב מעל מערכות היחסים שלה.
פערי המידע בין מה שלאה איננה יכולה לדעת אבל אנחנו, הקוראים את הספר בשנת 2023, זוכרים מההיסטוריה הלא רחוקה, כמו למשל משבר הנדל"ן בארה"ב.
וכמו תמיד, זו גם הדמות. לאה עצמה.
אני חושבת שהמונח ספוילרים לא מאוד רלוונטי לספר הזה, שכן לא מצפה לכם בסופו איזה טוויסט מפתיע שיהפוך את כל הסיפור, אבל מזהירה בכל זאת לטובת מי שמעדיף להגיע לספר כלוח חלק.
ככל שמתקדמים בספר, ככל שמגלים יותר את עומק האמת הכואבת מאחורי המכתבים מייפי המציאות של לאה, לומדים למרות הכל לחבב ולהעריך אותה.
לומדים שהיא באמת היתה, מהרגע הראשון, יותר קרבן ממה שנטינו לייחס לה. ששפטנו אותה בחומרה כמו הסביבה שלה, כמו שהיא אולי שפטה את עצמה, ע"פ הערכים והמקובל באותם הימים.
לומדים להעריך את הנחישות בה היא קמה על רגליה שוב ושוב והתחילה מחדש. האופטימיות הנאיבית, הכמעט פתטית, שלה מתגלה ככוח עוצמתי שהחזיק אותה. היא אולי דנה אותה לאכזבות חוזרות ונשנות, אבל בלעדיה - לא היה לה סיכוי לקום אחרי הנפילות.
לומדים להעריך גם את הרוח היזמית שלה וניסיונותיה להמציא את עצמה מחדש ולפרוץ לכיוונים חדשים.
לקראת סוף הספר, כשלאה עובדת על תרגיל כתיבה בו היא צריכה לאמץ נקודת מבט של דמות שהיא לא מזדהה איתה חשבתי לעצמי שאולי זה בדיוק מה שהספר הזה עושה: הוא לוקח אשה שהקורא המצוי לא יזדהה איתה וכותב את נקודת מבטה עד שבסוף הקורא מוצא את עצמו בצד שלה, מזדהה איתה ומזיל דמעה.
הוא לוקח אשה שהכתיבה שלה לכאורה נטולת ערך ספרותי, כזאת שהקורא גבה המצח מביט בה מלמעלה, בזלזול, ומראה לו כמה עומק ועושר יש מאחורי הבנליות.
מה לאה רוצה? לאה רוצה להיזכר. לא להיעלם. ואת המטרה הזאת היא משיגה: היא נזכרת בזכות המכתבים שכתבה ובזכות הבן שמצא דרך להוציא אותם לאור למרות שלא קרא אותם או מצא בהם עניין מיוחד, כנראה רק מתוך אהבה לאמו. ולהיאהב על ידי מי שעודם כאן פירושו להיזכר ולהישאר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
