ביקורת ספרותית על בית הקיסוס מאת טאנה פרנץ'
ספר בסדר

---

אז אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה? האם אני היחידה עד עכשיו שהצליחה לצלוח את 750 העמודים (בגרסה האנגלית של הספר שקראתי, הגרסה העברית כנראה קצרה יותר) ולהישאר עם מספיק אנרגיה כדי לכתוב ביקורת?

בית הקיסוס איננו חלק מהסדרה האהובה עלי של פרנץ' שמסופרת כל פעם מנקודת ראות של בלש אחר באותה תחנת משטרה בדבלין. טובי - המספר של בית הקיסוס - הוא בחור בן שלושים שעובד כאיש יחסי ציבור של גלריה בדבלין. מאתיים וחמישים העמודים הראשונים של הספר די משעממים. עשרות עמודים שמוקדשים לשיחות מטופשות בין טובי לחבריו (האם ניסע בקיץ לתאילנד או לאיי פיג'י?), או לכינוס משפחתי עם הדודים והבני דודים. בשלב כלשהו, טובי הופך לקורבן של אירוע פלילי אלים אבל תיאור האירוע והתמודדות של טובי עם תוצאותיו – די נמרח וטובי גם הופך לטיפוס מעצבן למדי. לולא היה זה ספר של טאנה פרנץ', הייתי כבר נוטשת.

היו בכל זאת שתי נקודות עניין בחלק הזה של הספר: ראשית, חברים ובני משפחה לא מפסיקים לקנא בטובי. קנאה היא רגש אוניברסלי, אך בהרבה תרבויות זה נחשב רגש שלילי שאנשים מנסים להדחיק. לא באירלנד. כמעט בכל שיחה שהוא מנהל עם חברים ובני משפחה הם לועגים על המזל שיש לו והלוואי שהם היו ברי מזל כמוהו. מה שמוזר זה שטובי איננו יוצא דופן כל כך. הקנאה בו היא יותר על מה שהוא לא מאשר על מה שהוא כן: הוא לא בן לאמא אלכוהוליסטית, ההורים שלו לא עניים, הוא לא סבל מבעיות חברתיות בבית הספר, הוא לא נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. אלה משום מה הסיבות שהוא מעצבן את כולם. זה הזכיר לי את מריאן מ"אנשים נורמלים" של סאלי רוני שהיא הילדה הכי עשירה בבית הספר האירי בו היא לומדת (וגם עם הציונים הכי גבוהים) וכולם שונאים אותה ומציקים לה בגלל זה.

נקודה מעניינת נוספת קשורה לשיחה בין טובי לדוד שלו הוגו. הוגו הוא חוקר עצי משפחה. הוא מספר לטובי שבעבר הוא הרגיש כמו סנטה קלאוס . הוא היה מביא ללקוחות שלו (בדרך כלל אמריקאים עם שורשים אירים) מעין "מתנות" שרק אישרו את הדימוי שלהם לגבי עצמם וההיסטוריה המשפחתית שלהם – מכתב נשכח שכתב סבא רבא או תמונה ישנה של קרובים רחוקים שנמצאה בארכיון. עכשיו הוא מוצף בלקוחות מבולבלים שגילו ממצא מטריד בבדיקת DNA. למשל, מישהו שאמור היה להיות 97% יהודי אשכנזי וגילה שיש לו 50% גנים אירים, או לקוחות שגילו קרוב משפחה אירי שהם מעולם לא ידעו על קיומו ולא ברור הקשר אליו. במקום מתנות הוגו מביא בשורות טרגיות שמערערות על הדימוי שהיה ללקוח על משפחתו והזהות שלו. למשל, עליו לגלות ללקוח שסבו היה ילד מאומץ שנלקח בכוח מאשה לא נשואה שנכנסה להריון, או לבשר ללקוח אחר שאחד מאבותיו שהיגר לארה"ב נטש אישה וילדים באירלנד לפני שהקים משפחה חדשה בארה"ב. וזה במידה רבה הנושא של "בית הקיסוס"- עד כמה הנוכחות שלנו במציאות ובעיני הקרובים לנו תואמת את הדימוי שיש לנו לגבי עצמנו? עד כמה הזיכרון שלנו מדויק? והאם באמת כדאי לחפור ולחשוף שלדים מהעבר?

מעמוד 250 הספר מתחיל להיות יותר מותח – גולגולת מתגלה בחצר של הוגו והתעלומה היא של מי הגולגולת ומה קרה לבעל הגולגולת. עדיין העלילה די איטית כי הסיפור לא מסופר מנקודת הראות של הבלשים אלא של טובי שהוא האחיין של בעל החצר בה נמצאה הגולגולת. כך ששוב ישנם עמודים על עמודים שמתארים את שיגרת החיים המשמימה של טובי ודודו הוגו כשמידי פעם הבלשים קופצים ומעדכנים מה גילו. אגב, יש ארבעה בלשים בספר וכולם מסורים למלחמתם בפשע בצורה שתעורר הערכה בכל אזרח שומר חוק (מן הסתם פחות אצל אלה שלא ).

רק ברבע האחרון של הספר ,כשמתגלה הזהות של בעל הגולגולת והחשש שמדובר ברצח, הספר נהיה ממש מותח ומפתיע. הרושם המתקבל הוא שאת החלק הזה של הספר פראנץ ' כתבה תחת השפעת כל החומרים שהדמויות בספר שלה שותים ומסניפים (פלוס חופן פטריות הזיה) כי הוא כולל הרבה תפניות בעלילה – חלקן סוריאליסטיות (ינשוף אגרסיבי במיוחד) וחלקן חסרות הגיון לחלוטין.

בקיצור, זה אחד הספרים החלשים של פראנץ'. יש בו משהוא מאוד גולמי, כאילו הוא לא עבר עריכה כלל או כאילו היא דחתה את כל ההצעות של העורך. אם לא קראתם אף ספר של פרנץ' – עדיף שתקראו את ספריה הקודמים. אם קראתם כבר את כל שאר הספרים שלה – אפשר לשקול לקרוא אך רק אם יש לכם הרבה סבלנות ואין לכם שום דבר טוב יותר לעשות .

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על בית הקיסוס