צפיות גבוהות הרבה פעמים משפיעות לרעה על ההנאה מקריאה של ספר. לאחרונה זה קרה לי עם הספר "המטבח האחורי" של רומית סמסון. היו לי צפיות גבוהות ממנו כי הוא זכה בפרס ספיר וגם קיבל ביקורות טובות (כולל בסימניה). הספר אכן לא רע והכתיבה של סמסון טובה, אך לא הרגשתי שמדובר בהישג יוצא דופן שראוי לפרס. הביקורת נתנה לי את הרושם המוטעה כאילו מדובר בדרמה משפטית מרתקת– אך בפועל הנושא המשפטי (שחיתות ברמה העירונית) משמש רק כרקע לסיפור העיקרי שהוא סיפור אהבה. משום מה לא התחברתי לשתי הדמויות הראשיות – שירה ואלעד- ולכן גם לא לסיפור האהבה שנרקם ביניהם.
גם אל הספר "זה מה שנשאר" של אלי עמיר באתי עם צפיות גבוהות כי אהבתי מאוד ספרים קודמים של עמיר (תרנגול כפרות, מפריח היונים). האמת שאיכשהוא פספסתי אותו כשהוא יצא לאור ב 2010 ורק מביקורת שפורסמה כאן לא מזמן נודע לי על קיומו. הפעם, הצפיות הגבוהות שלי התגשמו.
גם הספר הזה הוא סיפור אהבה. ההווה של הספר הן שנות התשעים אחרי הסכמי אוסלו. דניאל דרורי הירושלמי עורך חשבון נפש נוקב בעת אשפוזו בעקבות אירוע לבבי שדורש צנתור. דניאל הוא גבר מאוד פסיבי בן 55 שתופס את חייו (במידה רבה בצדק) כחיים מפוספסים. הוא מעולם לא התגבר על סיפור אהבה מאוד סוער שהיה לו כשהיה בן 24 עם אישה המבוגרת ממנו בחמש שנים שהייתה כבר מאורסת למישהו אחר. אומנם דרורי גם כן התחתן עם השנים, אך האהבה העדינה שהייתה בתחילת הקשר בינו ובין אשתו ניצה הלכה ודעכה עם הזמן. לא ברור האם העדר האהבה בנישואיו הקשה על דניאל להתגבר על אהבתו הראשונה או אולי העובדה שמעולם לא התגבר על אהובתו הראשונה היא שהכשילה בסופו של דבר את נישואיו.
אלי עמיר מתאר בדיוק ובצורה מאוד פיוטית את האוירה שנוצרת במחלקה הקרדיולוגית , החברות בין החולים והפחדים שלהם ואת הגסיסה במקביל של נישואי דניאל וניצה. הוא גורם לקורא להרגיש את בדידותו של דרורי גם אם הקוראת היא אישה בריאה ולא פסיבית שנישואיה אינם כושלים או נטולי אהבה.
הנה קטע שאהבתי במיוחד. בקטע זה דניאל חוזר לבד אחרי כמה שנים למקום בו ביקר לראשונה עם אהובתו כשהמקום היה שכונה ירושלמית חדשה (נראה לי שמדובר בשיכונים שנבנו בשכונת קריית מנחם או קריית יובל):

" לאחר שנים ראיתי שוב את הבניינים הארוכים רבי הקומות...בתוך שנים אחדות האפירו כל הבניינים האלה והזקינו: הטיח התקלף, סדקים נבעו בקירות, בכל פינה נראתה אשפה מתגוללת, עזובה. מרצפות שקעו במדרכות , חתולים גרומים נברו בפחים ויללו בחרון כלפי דיירי השכונה שבעוניים לא הותירו להם שיירים – לא עצמות עוף, לא קרעי עור , לא אדרות דגים, ובאין להם במה לשכך את רעבונם שוטטו החתולים הנה והנה כחושים חסרי מנוח.
שלושה קשישים ישבו דומם על הספסל בתחנת האוטובוס ומעבר להם נראו מדרון טרשי של גבעה ופיגומים חובקים של בנין שאולי מאוחר מידי לשפצו. ראיתי את תריסיו השבורים החלודים, את חבלי הכביסה הערומים, וגם שורות של דגלי ישראל קטנטנים, דהויים ומרופטים שנשכחו כאן מיום העצמאות. אלה התנופפו ברוח כממשיכים בעיוורונם חגיגה שתמה מזמן.
נעצרתי סמוך לגן שבו חיפשתי לאביגיל ברז מים בצעדה הראשונה שלנו בשכונה. הגן יבש וחרב, בספסל חסרו שלבים ולא היה אפשר לשבת עליו בנוחות, וגם אילו היה אפשר , לא נראה סביבי שום לבלוב שראוי להתבונן בו...הזיכרונות הטעימו אותי טעם מר ורוחי נפלה. בצעדים מהירים חזרתי אל האופנוע ,נסעתי משם ולא הבטתי לאחור".

אומנם זו לא אנלוגיה מקורית לחורבנה של האהבה אך היא כתובה יפה יחד עם תיאור מדויק וחד (לצערי) של סלמס ישראלי.

לרוע מזלו של עמיר, 2010 הייתה שנה טובה לספרות הישראלית. הספרים שהיו מועמדים לפרס ספיר באותה שנה היו גם כן מצוינים: "ורד הלבנון" של לאה איני, "אנשים טובים" של ניר ברעם, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע, "הבייתה" של אסף ענברי והספר הזוכה : "תש"ח" של יורם קניוק.
עמיר פרסם מספר קטן של ספרים בהשוואה לסופרים מוערכים אחרים בני דורו (עוז, יהושוע, קניוק), אך איכות כתיבתו בהחלט ממקמת אותו בתוך החבורה הזו . לפי הביוגרפיה שלו הוא זכה במספר פרסים במהלך הקריירה שלו העיקריים ביניהם הם פרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה ופרס ברנר (על הספר "נער האופניים"). אני לא מכירה את הפוליטיקה מאחורי מתן פרסים ספרותיים, אבל לדעתי הוא ראוי לפרסים נוספים.

מי זאת ריקי שולמן? לרגע התגנבה לליבי המחשבה שאולי זה שם עט של נועה ידלין כי יש דמיון בכתיבה של שתי הסופרות. לשולמן יש, כמו לידלין, כישרון לספר סיפור , שליטה באנסמבל של דמויות שנכנסות לעלילה ויוצאות ממנה בדיוק בזמן הנכון עם הרפליקה המתאימה, וראיה חדה (ודי אכזרית) של המציאות הישראלית והאנושית. כמו ידלין, החיצים שלה ממוקדים למשפחה האשכנזית הבורגנית.

הספר מתרכז בקורותיהם של חנה ושרגא – גמלאים רמת גנים - ושני ילדיהם הבוגרים ,צביקה וסיגל. הוא נפתח בהכנות לחתונתה של סיגל ומסתיים בלוויה. לא ברור מדוע חנה הנאה והחברותית נשואה כל כך הרבה שנים לשרגא – אחת הדמויות הספרותיות הבהמיות ביותר שפגשתי בספרות (ובחיים). מסוג האנשים שקשה יהיה, אפילו לבני משפחתם הקרובים, למצוא משהו טוב לומר על קברם. אם הוא היה הנרצח בספר מתח – לא היו חסרים חשודים כי לדמויות רבות בספר הייתה סיבה טובה לשנוא אותו. חוץ מזה , הספר כולל דמויות נוספות שקשורות לחנה, צביקה וסיגל בקשרי משפחה או עבודה. כמו בחיים, חלקן סימפטיות יותר וחלקן סימפטיות פחות. בשל היכולות שציינתי למעלה, שולמן מצליחה לשמור על העניין של הקורא לאורך כל הדרך.

אבל

יש לספר גם כמה חולשות. קודם כל זה ספר במשקל נוצה. הוא נקרא מהר אבל לא משאיר חותם. עדיין, לפעמים זה בדיוק מה שהקורא מבקש – ספר קריא שיעביר מהר את הזמן . אלא שכאן נכנסת עוד בעיה והיא קשורה לאפיון המאוד מוגזם של הדמויות. אכן, לכל אחד מאיתנו יש את השריטה ואת הגילטי פלז'ר שלו, אך שולמן משום מה החליטה להעניק למספר רב מהדמויות בספר הפרעה/סטיה רצינית. דמויות המשנה ברובן סטראוטיפיות להחריד (הטבעוני הדוגמטי, זוג אשכנזים, אינטלקטואלים, סנובים וקרים, כלה אוקראינית יפה, מטפלת פיליפינית שמדברת במבטא מצחיק). התוצאה מעיקה וקשה להגיד שהדמויות נשארו איתי אחרי שגמרתי לקרוא או שרציתי לדמיין מה קורה להן אחרי שהספר נגמר, כמו שקורה עם ספרים באמת טובים. זה חבל כי ניכר שלשולמן יש ראיה רגישה של אנשים ומצבים ויכולת טובה לתאר גם סיטואציות יום יומיות מינוריות.
בקיצור, לא אקרא את ספר ההמשך לביי ביי ג'ני ,אם יהיה כזה, אבל כן אתן עוד צ'אנס לספר חדש של שולמן. זה ספר ביכורים ואולי היא תשתפר בספר הבא. יש לה פוטנציאל.

אז אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה? האם אני היחידה עד עכשיו שהצליחה לצלוח את 750 העמודים (בגרסה האנגלית של הספר שקראתי, הגרסה העברית כנראה קצרה יותר) ולהישאר עם מספיק אנרגיה כדי לכתוב ביקורת?

בית הקיסוס איננו חלק מהסדרה האהובה עלי של פרנץ' שמסופרת כל פעם מנקודת ראות של בלש אחר באותה תחנת משטרה בדבלין. טובי - המספר של בית הקיסוס - הוא בחור בן שלושים שעובד כאיש יחסי ציבור של גלריה בדבלין. מאתיים וחמישים העמודים הראשונים של הספר די משעממים. עשרות עמודים שמוקדשים לשיחות מטופשות בין טובי לחבריו (האם ניסע בקיץ לתאילנד או לאיי פיג'י?), או לכינוס משפחתי עם הדודים והבני דודים. בשלב כלשהו, טובי הופך לקורבן של אירוע פלילי אלים אבל תיאור האירוע והתמודדות של טובי עם תוצאותיו – די נמרח וטובי גם הופך לטיפוס מעצבן למדי. לולא היה זה ספר של טאנה פרנץ', הייתי כבר נוטשת.

היו בכל זאת שתי נקודות עניין בחלק הזה של הספר: ראשית, חברים ובני משפחה לא מפסיקים לקנא בטובי. קנאה היא רגש אוניברסלי, אך בהרבה תרבויות זה נחשב רגש שלילי שאנשים מנסים להדחיק. לא באירלנד. כמעט בכל שיחה שהוא מנהל עם חברים ובני משפחה הם לועגים על המזל שיש לו והלוואי שהם היו ברי מזל כמוהו. מה שמוזר זה שטובי איננו יוצא דופן כל כך. הקנאה בו היא יותר על מה שהוא לא מאשר על מה שהוא כן: הוא לא בן לאמא אלכוהוליסטית, ההורים שלו לא עניים, הוא לא סבל מבעיות חברתיות בבית הספר, הוא לא נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. אלה משום מה הסיבות שהוא מעצבן את כולם. זה הזכיר לי את מריאן מ"אנשים נורמלים" של סאלי רוני שהיא הילדה הכי עשירה בבית הספר האירי בו היא לומדת (וגם עם הציונים הכי גבוהים) וכולם שונאים אותה ומציקים לה בגלל זה.

נקודה מעניינת נוספת קשורה לשיחה בין טובי לדוד שלו הוגו. הוגו הוא חוקר עצי משפחה. הוא מספר לטובי שבעבר הוא הרגיש כמו סנטה קלאוס . הוא היה מביא ללקוחות שלו (בדרך כלל אמריקאים עם שורשים אירים) מעין "מתנות" שרק אישרו את הדימוי שלהם לגבי עצמם וההיסטוריה המשפחתית שלהם – מכתב נשכח שכתב סבא רבא או תמונה ישנה של קרובים רחוקים שנמצאה בארכיון. עכשיו הוא מוצף בלקוחות מבולבלים שגילו ממצא מטריד בבדיקת DNA. למשל, מישהו שאמור היה להיות 97% יהודי אשכנזי וגילה שיש לו 50% גנים אירים, או לקוחות שגילו קרוב משפחה אירי שהם מעולם לא ידעו על קיומו ולא ברור הקשר אליו. במקום מתנות הוגו מביא בשורות טרגיות שמערערות על הדימוי שהיה ללקוח על משפחתו והזהות שלו. למשל, עליו לגלות ללקוח שסבו היה ילד מאומץ שנלקח בכוח מאשה לא נשואה שנכנסה להריון, או לבשר ללקוח אחר שאחד מאבותיו שהיגר לארה"ב נטש אישה וילדים באירלנד לפני שהקים משפחה חדשה בארה"ב. וזה במידה רבה הנושא של "בית הקיסוס"- עד כמה הנוכחות שלנו במציאות ובעיני הקרובים לנו תואמת את הדימוי שיש לנו לגבי עצמנו? עד כמה הזיכרון שלנו מדויק? והאם באמת כדאי לחפור ולחשוף שלדים מהעבר?

מעמוד 250 הספר מתחיל להיות יותר מותח – גולגולת מתגלה בחצר של הוגו והתעלומה היא של מי הגולגולת ומה קרה לבעל הגולגולת. עדיין העלילה די איטית כי הסיפור לא מסופר מנקודת הראות של הבלשים אלא של טובי שהוא האחיין של בעל החצר בה נמצאה הגולגולת. כך ששוב ישנם עמודים על עמודים שמתארים את שיגרת החיים המשמימה של טובי ודודו הוגו כשמידי פעם הבלשים קופצים ומעדכנים מה גילו. אגב, יש ארבעה בלשים בספר וכולם מסורים למלחמתם בפשע בצורה שתעורר הערכה בכל אזרח שומר חוק (מן הסתם פחות אצל אלה שלא ).

רק ברבע האחרון של הספר ,כשמתגלה הזהות של בעל הגולגולת והחשש שמדובר ברצח, הספר נהיה ממש מותח ומפתיע. הרושם המתקבל הוא שאת החלק הזה של הספר פראנץ ' כתבה תחת השפעת כל החומרים שהדמויות בספר שלה שותים ומסניפים (פלוס חופן פטריות הזיה) כי הוא כולל הרבה תפניות בעלילה – חלקן סוריאליסטיות (ינשוף אגרסיבי במיוחד) וחלקן חסרות הגיון לחלוטין.

בקיצור, זה אחד הספרים החלשים של פראנץ'. יש בו משהוא מאוד גולמי, כאילו הוא לא עבר עריכה כלל או כאילו היא דחתה את כל ההצעות של העורך. אם לא קראתם אף ספר של פרנץ' – עדיף שתקראו את ספריה הקודמים. אם קראתם כבר את כל שאר הספרים שלה – אפשר לשקול לקרוא אך רק אם יש לכם הרבה סבלנות ואין לכם שום דבר טוב יותר לעשות .

לפני כמה חודשים חיפשתי את דאה הדר בגוגל. זכרתי לטובה את הספר הקודם שלה "אצלנו עכשיו בוקר" וגם את הטור שהיה לה ב"הארץ" ותהיתי לאן היא נעלמה. גם כשחיפשתי את השם שלה בעברית וגם שחיפשתי באנגלית כל התוצאות התייחסו רק לספרים שהיא פרסמה בעבר. ואז לפני כשבועיים האתר של "עברית" הציע לי את הספר החדש שלה - "היורדות".

"היורדות" הוא במידה רבה ספר המשך ל"אצלנו עכשיו בוקר". מדובר באותה גיבורה (כנראה בת דמותה של הדר) בת להורים ישראלים שהיגרו לארה"ב שגדלה וחיה חלק מהזמן בישראל וחלק בארה"ב. הגיבורה הנירוטית סובלת מהפרעה דו קוטבית ויש לה מערכת יחסים סימביוטית עם האם שהייתה שחקנית בישראל אך עזבה את עולם המשחק כשהם היגרו לארה"ב . ההבדל היחיד בין המשפחה ב"אצלנו עכשיו בוקר" למשפחה ב"היורדות" זה שבספר הראשון יש לגיבורה אחות וב"היורדות" היא בת יחידה. "אצלנו עכשיו בוקר" עקב אחרי ילדותה ונעוריה של המספרת. ב"היורדות" היא כבר אישה בת יותר מארבעים – גרושה ואם חד הורית לילד. חלק מהספר מתייחס לתקופה בה היא גרה בישראל ופרסמה טור שבועי בעיתון, וחלק מהספר מתרחש אחרי שילדה את בנה התינוק (כנראה מתרומת זרע כי האב בכלל לא בתמונה), פוטרה מהעיתון הישראלי וחזרה לגור במנהטן ליד הוריה. יש קטעים בספר שהיו מאוד מוכרים לי, למשל הנטייה שלה כילדה לגנוב תמונות של משפחות אמריקאיות מבתים של חברים בהם ביקרה, או הסיפור על דג זהב שהיא גנבה ממזרקה בתל אביב. אולי הם הופיעו בספר הקודם של הדר (השאלתי אותו למישהו שלא החזיר ולכן לא יכולתי לבדוק) ואולי בטור שכתבה. אבל יש גם הרבה תוכן חדש על מה שקרה לה מאז שהיא חזרה לארה"ב והפסיקה לכתוב את הטור שלה.

הגיבורה לא התבגרה או השתנתה. היא חיה בתחושה תמידית של כשלון. במיוחד היא חוששת לאכזב את אביה – איש עסקים מוצלח עם "שתי רגליים על הקרקע" בניגוד לאשתו וביתו האומניות. לדעתי, אין לה סיבה להרגיש רע כי היא סופרת מאוד מוכשרת ו"היורדות" איננו נופל באיכותו מ"אצלנו עכשיו בוקר" המצוין.

הספר בנוי מפרקים שקופצים בזמן (אך מתקדמים בצורה כרונולוגית) וכל אחד מהם יכול לתפקד כסיפור קצר או טור בעיתון. יש קשר בין הפרקים ולעיתים אתה מוצא בפרק אחד מידע לגבי מה קרה בהמשך הסיפור שהופיע בפרק לפניו (האם המחברת עברה הפלה או לא? מה היו תוצאות הבדיקה שעשו לתינוק?). החלקים החזקים בספר הם אלה שמוקדשים ליחסים בין המחברת לאימה, היחסים המורכבים בין הוריה וגם אלה שמוקדשים לסבתה וסבה מירושלים. החלקים החלשים יותר, לדעתי, הם אלה שעוסקים ביחסים שלה עם בנה ועם הגברים בחייה. הדמויות של הבן ושל הגברים פשוט לא מספיק מפותחות.

התחושה העיקרית שעולה מהקריאה היא של תלישות. הגיבורה חשה תלושה ואבודה גם כשהיא חיה בישראל וגם כשהיא חיה בארה"ב. חייה בשתי הארצות הם סיוט מתמשך עם תחושה קלסטרופובית חזקה- ומכאן הרצון לנוע, לברוח. לא ברור עד כמה זה קשור להיותה מהגרת ובת של מהגרים. אולי המעברים התכופים שלה בין ישראל לארה"ב הם לא הסיבה לתלישות שלה אלא דווקא סימפטום לבעיות הפסיכולוגיות איתן היא מתמודדת? אכן, ספריה של הדר הם לא רק על הגירה אלא גם על התמודדות עם דיכאון וחרדה. לפעמים התיאור שלה לובש אופי קומי. למשל הודעות הטקסט ההיסטריות שהיא שולחת לגברים אחרי ששכבה איתם ומיד לקתה בפחד שאולי הם הדביקו אותה במחלה.

בראיון לרגל הוצאת הספר החדש הדר אמרה: " פעם התגעגעתי לארץ, עכשיו הרבה פחות. אם כבר, זה יותר געגוע לתקופה מאשר למקום. יש לי משם זיכרונות טובים ורעים. עדיין יש שם אנשים שאני מתגעגעת אליהם, וחלק מהאנשים שאני מתגעגעת אליהם, כבר בכלל לא שם, כמו נגיד חברים שעזבו, או סבתא וסבא שלי שמתו בינתיים". אך היא מודה שאיננה יכולה לכתוב באנגלית. "זה לא נשמע לי כמו עצמי, אני אוהבת את הקול שלי בעברית ורק בה אני יכולה לספר סיפור ". עדיף היה להדר אם הייתה כותבת באנגלית. יש שוק קוראים גדול יותר באנגלית והיא ממילא גרה בארה"ב. בישראל אין לה כבר קשרים והכתיבה שלה פחות קומוניקטיבית מזו של מאיה ערד שגם כן כותבת רק בעברית על מהגרים ישראלים בארה"ב. ההשוואה עם ערד מתבקשת. למרות שהן כותבות על אותו הנושא (אחת מהדמויות שמופיעות ב"היורדות" – אוסי- מזכירה את רותי מ"שנים טובות" של ערד), סגנון הכתיבה מאוד שונה. ערד היא סופרת מיומנת (ומעוררת כבוד ביכולת שלה לכתוב במגוון של ז'נרים). הכתיבה של הדר חושפנית, מחוספסת, בוסרית במובן הטוב של המילה (ייחודית ומרעננת). אני מניחה שגם אם "היורדות" לא יהפוך לרב מכר כמו ספריה של ערד – יהיו קוראים רבים ,כמוני, שיאהבו אותו.

לפעמים אני אוהבת לדמיין שדמויות מספרים שונים היו נפגשות זו עם זו. נניח איילין מ"עין החתול" של מרגרט אטווד הייתה פוגשת את רוז מ"מי את חושבת שאת" של אליס מונרו. נראה לי שהן היו מוצאות בקלות נושאים לדבר עליהם. או נניח שהבלש קורט וולנדר של הנינג מנקל היה משתף פעולה עם הבלש הארי בוש של קונלי בחקירת רצח שמתפרסת על פני שתי יבשות.
אליזבת סטראוט היא מסוג הסופרים שכנראה מתקשים להיפרד מהדמויות הבדיוניות שיצרו אחרי ספר אחד. לכן הדמויות בספר אחד מבקרות גם בספרים האחרים שלה ומתערבבות עם דמויות חדשות. זה מה שקורה בסדרת הספרים שסטראוט כתבה על לוסי בארטון. כן, הספר "שמי לוסי בארטון" הוא ספר ראשון בסדרה של ארבעה ספרים שמוקדשים ללוסי בארטון. מחיפוש באתר סימניה ואתר עברית נראה שזה הספר היחיד בסדרה שתורגם לעברית. אני קראתי עוד שני ספרים בסדרה: הספר Oh William! והספר Lucy by the Sea .
"שמי לוסי בארטון" מתרחש בשנות השמונים כשלוסי הסופרת נשואה לבעלה הראשון וילאם ויש להם שתי בנות צעירות. היא מאושפזת בבית חולים לתקופה ממושכת כתוצאה מזיהום שלקתה בו אחרי ניתוח אפנדיציט. מאז נישואיה, אין קשר בינה לבין הוריה שלא באו לחתונתה ולא פגשו מעולם את נכדותיהן – הבנות של לוסי ווילאם. הנתק בין לוסי להוריה הוא ביוזמתם של ההורים שסירבו במשך השנים לניסיונות שלה ליצור איתם קשר. אך כשלוסי חלתה, בעלה התקשר להוריה, ואחרי שהבטיח לשלם את הוצאות הדרך , אימה של לוסי באה לבית החולים ובילתה חמישה ימים לצד ביתה. בספר Oh William! ,שמתרחש ב 2019, לוסי שהתאלמנה מבעלה השני, נוסעת עם וילאם למדינת מיין בעקבות סוד משפחתי שוילאם גילה אחרי בדיקת DNA. הספר Lucy by the Sea מתרחש ב 2020 בתקופת הקורונה כשלוסי ווילאם מחליטים להתבודד במיין בזמן המגפה. הם פוגשים שם דמויות מספרים אחרים של סטראוט – בין השאר, את בוב ברג'ס מהספר "האחים ברג'ס" . לוסי מתיידדת גם עם עובדת בבית אבות בו נמצאת אוליב קיטרידג' מהספר " אוליב קיטרידג' " ושומעת ממנה איך אוליב מתמודדת עם מגפת הקורונה.
סטראוט נוטה להסתכל על הדמויות שלה, אפילו אלה שהיו מעורבות במעשים קשים מאוד, בעיין רחומה. בנוסף לכך, היא מרבה להתמקד באפיזודות קטנות מהחיים, כשהדרמה הגדולה (ויש בספרים שלה דרמה וטרגדיה) נשארת כל הזמן מתחת לפני השטח. בכל אחד מהספרים בסדרה על לוסי, המספרת מדלגת בין עבר להווה. לכן, בכל ספר הקורא מגלה עוד פרטים על הילדות הטראומטית של לוסי ועל חיי הנישואין שלה ושל וילאם. זו אחת הסיבות שכדאי לקרוא את כל הסידרה ולא להסתפק רק בספר "שמי לוסי בארטון".
משום שסטראוט מתמקדת בכתיבתה בעיקר בפרטים קטנים ומוכרים מחיי היום יום, היכולת להזדהות ולהנות מהספרים שלה תלויה מאוד באסוציאציות שעולות בקורא בעקבות ההיסטוריה האישית שלו. זה נכון לגבי ספרים באופן כללי, אך לדעתי קיים בצורה חזקה במיוחד כשמדובר בספרים של סטראוט.
בי, הספר "שמי לוסי בארטון" ,והספרים הנוספים בסדרה, העלו מספר מחשבות:
- כמה מבקרים באתר סימניה טענו שמדובר ב"ספרות נשית", אך יש בספר תיאור של חוויות שגם גברים יכולים להתחבר אליהם. למשל, התחושה שיש לאדם שמאושפז בבית חולים כאילו הוא חי מחוץ לזמן. ואיך הוא מסתכל על העוברים ושבים שהולכים חסרי דאגות על המדרכה מחוץ לבית החולים ונשבע שכשיבריא, תמיד כשילך ברחוב יזכור כמה בר מזל הוא שהוא בריא.
- לוסי ואימה בספר "שמי לוסי בארטון" מבלות את רוב הזמן ברכילויות על אנשים מהיישוב הנידח באילינוי בו גדלה לוסי וגם על אנשים מפורסמים (אלוויס פרסלי). זה הזכיר לי איך כל פעם כשהייתי מבקרת את ההורים שלי בישראל הם היו מעדכנים אותי מה קרה למכרים קרובים ורחוקים, שכנים וידוענים. אך על מה אנחנו בעצם מדברים שאנחנו דנים באנשים אחרים? הרבה פעמים אנחנו חושבים על עצמנו ועל איך היו נראים החיים שלנו אם היינו בוחרים אחרת. מה היה קורה אם לוסי לא הייתה עוזבת את משפחתה כדי ללמוד בקולג', אם לא הייתה מתחתנת עם וילאם, עוברת לניו- יורק ונהיית סופרת? מה היה קורה אם הייתי חוזרת למושב בו גדלתי, בונה בית בשיכון בנים, ולא מהגרת מישראל?
- בספר Oh William! לוסי ווילאם נוסעים ברחובות העיירה בה גדלה אימו של ויליאם. "שום דבר לא משתנה כאן" אומרת להם אחת מהנשים המבוגרות שמעולם לא עזבה את העיירה. ואכן, כשלוסי ויליאם חולפים על פני תחנת הרכבת הקטנה, לוסי יכולה ממש לראות בעיני רוחה את אימו של ויליאם רצה מוקדם בבוקר לתחנה כדי לברוח מבעלה הראשון ולהתאחד עם הגבר שיהיה בעלה השני (ואביו של וילאם). הם גם חולפים על פני בית ילדותה של אימו של וילאם שעומד נטוש שנים רבות בקצה העיירה. כשאני קוראת את זה אני חושבת איך ילדי לא יוכלו לעשות מסע דומה. האנשים שקנו את הנחלה של הורי הרסו הכול. לא רק את בית הסוכנות הישן עם כל תוספות הבניה, אלא גם מחקו את הגינה המפוארת שטיפחה אימי במשך חמישים שנים: עקרו את עץ הזית, את עצי הפקאן, את הברושים ועצי האורן. עקרו אפילו את הדקל הענק שעמד שם עוד מתקופת הכפר הפלסטיני שעל חורבותיו נבנה המושב. דבר לא נשאר. בכלל, בביקור האחרון שלי בארץ נדהמתי איך הכול השתנה. צצו מחלפים חדשים, שכונות שלמות נבנו במקום בו היה פרדס או מחנה צבאי. אפילו ירושלים, בה גרתי יותר מעשר שנים, כל כך השתנתה. ואולי זו אני שהשתנתה?
- ללוסי הייתה ילדות טראומטית כשהיא ואחיה סבלו מהתעללות קשה של ההורים. אך לצד הזיכרונות הטראומטיים, מוזכרים גם רגעים של חסד וההורים אינם מצטיירים רק כמפלצות. אינני פסיכולוגית וגם לא סבלתי מילדות עשוקה או מהתעללות ולכן אין לי כל יומרה לייעץ לאנשים כיצד עליהם לנהוג בהורים מבוגרים שהתעללו בהם בעבר. אומר רק זאת: כקוראת, אני מעדיפה ספרים שמציגים את המורכבות של החיים (כמו הספר "שמי לוסי בארטון") , על פני כתב אשמה חד צדדי שמנסה בכוח להכפיף את הסיפור האישי לתיאוריה פסיכולוגית כזו או אחרת (למשל "ההורה הנרקיסיסטי").

לפני שנה, הבן שלי צלצל מבודח אחרי שחזר מיריד תעסוקה בקולג' בו הוא לומד. הוא היה עדיין רק תלמיד שנה שניה בהנדסת מחשבים, שלב מוקדם מידי לחפש עבודה קבועה, אך חשב שאולי יצליח למצוא עבודה לקיץ באחת מחברות ההי טק שמציגות ביריד. הוא סיפר שהיו שם נציגי החברות הגדולות שהיית מצפה למצוא ביריד כזה (גוגל, פייסבוק, אמזון). לפני הדוכן של טסלה השתרך תור ארוך (ממה שקראתי, לא התרשמתי שמאסק מעסיק אידיאלי, אך לטענת בני, יש כת שלמה של סטודנטים שמעריצים אותו. בני לא שייך לעדת מעריציו , כך שהוא דילג על התור לפני הדוכן של טסלה). הייתה גם חברה שפיתחה מוצר שקשור להימורים. "חפש משהוא אחר" אמרתי לו ."לא חשבתי לפנות אליהם" הוא אמר "וממילא אני לא יכול לעבוד שם כי צריך להיות מעל גיל 21".
בצד היה דוכן של חברה שבני לא שמע אף פעם את שמה. הוא שאל אותם מה הם עושים והם אמרו שהם מפתחים מערכת שתצותת לשיחות של נוסעים במטוסי נוסעים. לטענתם, המטרה היא לתפוס טרוריסטים. "לא הייתי בונה על יצר הפטפוט של טרוריסטים בזמן טיסה" אמרתי (במיוחד כאלה שכנראה הטיבו לשתוק עד עתה – כי אחרת לא היו מעלים אותם על המטוס מלכתחילה). הבן שלי אמר שגם הוא חשב שזה רעיון מטומטם ונציגי החברה כנראה ראו את זה על הפנים שלו כי הם מייד אמרו שיש עוד שימושים למערכת. "כמו מה?" שאל בני. "למשל, אם הדייל ישמע שמישהו אומר שהוא צמא, הוא מייד יופיע עם כוס מים". אני הייתי מעדיפה לסבול מצמא מאשר שהדיילים יקשיבו לשיחות שלי (ביחד עם ה CIA NSA ואלוהים יודע מי עוד).
בסוף הבן שלי מצא עבודה לקיץ כמתמחה בחברה שפיתחה תוכנה לניהול כוח אדם בחברות גדולות.
אחרי שהתפוצצה פרשת NSO תהיתי ,כמו כולם, מי העובדים שבחרו לעבוד שם. הרי זה לא שהם היו צריכים לבחור בין NSO ועבודה במשכורת מינימום. אבל אולי הם היו תמימים ובאמת האמינו שמשתמשים במוצר שלהם רק כדי לתפוס טרוריסטים? נראה לכם? ומה לגבי עובדי החברה הישראלית שלפי תחקיר ה"ארץ" הייתה מעורבת בשיבוש תהליכים דמוקרטים ברחבי העולם? מה היה התירוץ שלהם?
ישי שריד בספר "מגלה חולשות" מנסה לענות על השאלה הזו. שריד הוא אחד הסופרים שאני ממהרת לקרוא כל ספר חדש שהוא כותב. הכתיבה שלו מאוד אינטליגנטית. בדרך כלל הוא מציג סיטואציות מורכבות מבחינה מוסרית ונמנע מתשובות פשטניות ודמויות חד ממדיות. אך הספר "מגלה החולשות" איננו מהטובים בספריו.
גיבור הספר, זיו, עובד בחברה שפיתחה מוצר שיכול להשתלט על כל טלפון אלחוטי ולהפוך אותו לכלי מעקב שמאפשר לצותת לבעל הטלפון (לא רק בעת שיחת טלפון), לראות מה שנקלט במצלמה, ולקרוא את הטקסטים שנשלחים אליו. החברה לא מסתפקת במוצר זה. היא גם פיתחה "סם אמת" שמוזרק לנחקרים ,גלאי אמת משוכלל שמחובר ישירות למוח של הנחקר וכן דרך לכבול אנשים לכיסא חקירות בלי להשתמש באזיקים. ככל שהעלילה מתקדמת , החברה מעורבת במבצעים נוספים שלא ניתן להצדיקם מוסרית בשום צורה. זיו ושאר העובדים נשלחים למדינות שקנו את המוצר (שהן בבירור מדינות טוטליטריות) כי הצוותים המקומיים לא מצליחים לתפעל את המערכת. במילים אחרות, עובדי החברה הישראלית יודעים היטב מי משתמש במוצר שלהם ולמה הוא משמש.
זיו הוא קלישאה של גאון מחשבים שמגיל צעיר בילה את כל זמנו מול המחשב ואין לו חברים כלל , מעין אוטיסט בתפקוד גבוה. משום שהוא כל כך בודד, הוא צמא להערכה לה הוא זוכה ממנכ"ל החברה וגם מהדיקטטורים להם הוא מגשים את כל המשאלות . הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומה המשמעות של מעשיו (ממילא שריד לא משאיר לו מקום לספק).
שריד בחר בהסבר קל מידי לשאלה מי הם האנשים שמתפעלים את המנגנונים האפלים שתומכים במשטרים טוטליטריים. לפי ההסבר שלו, המשטרים האלה ,והחברות המסחריות שעוזרות להם, נעזרים ב"חריג", גאון שימושי, אדם שמתעניין יותר במספרים מאשר באנשים, כמו שאחת מדמויות המשנה מגדירה את זיו. אך אנו יודעים מהמציאות שהרבה אנשים רגילים ולא חריגים במיוחד מאיישים את המנגנונים שמעורבים במעשים בעייתיים (אפילו בעיתיים מאוד) מבחינה מוסרית. שריד ,שמתמקד רק בזיו, לא מספק הסבר למעורבותם של אנשים רגילים במעשים כאלה.
הספר מציג תמונה מאוד אפלה גם בהקשר המקומי שכוללת שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לצורך רמיסת זכויות אדם בסיסיות ,ואפילו רצח, של אזרחים ישראלים תמימים ותמימים פחות. לא היה לי ברור האם שריד מנסה להזהיר אותנו מהעתיד או שהוא מתאר את ההווה. בספר מופיעים הרבה אזכורים אקטואליים (מסעדה של שף ידוען מתוכנית טלוויזיה, תערוכה של אומנית יפנית ידועה במוזאון תל אביב) כך שאולי הוא מנסה לטעון שדברים כאלה כבר נעשים או יכולים לקרות בישראל. גם ההקשר בו מתרחשים אירועים אלה בישראל נשאר מעורפל. נראה שיש כאן קנוניה לה שותפים חברת הסייבר ההתקפי הישראלית, גורמים בצה"ל, פושעים, ושופטת רודפת בצע. באופן תמוה מי שנעדרים מהסיפור הם הפוליטיקאים . לכן לא ברור האם מדובר ב"תפוחים רקובים" או בכשל מערכתי. במילים אחרות, לא ברור האם הפעולות הלא חוקיות נעשות מחוץ לרדאר ומתחת לאפם של השלטונות הישראלים או בידיעת השלטונות ולשרותם.
נתתי לספר שלושה כוכבים כי הוא קריא, מאוד מותח, ושריד כותב טוב. אבל כדיסטופיה או ככתב אישום חריף על החברה הישראלית הוא משאיר יותר מידי נושאים מהותיים ללא הסבר.

באחד הראיונות האחרונים עם א. ב. יהושוע הוא נשאל מדוע לא כתב ספר אוטוביוגרפי. הוא ענה שהיו לו חיים טובים אך לא מספיק מעניינים כדי לכתוב עליהם אוטוביוגרפיה וממילא הכתיבה שלו מסתמכת בעיקר על הדמיון ופחות על אירועים ממציאות חייו. מצב זה לא מאפיין את כל הסופרים. יש סופרים רבים עם ניסיון חיים טראומתי שמתדלק את כתיבתם .
"כשלון קטן" , הממואר של הסופר גארי שטיינגרט, איננו יצירת מופת, ולשטיינגרט לא הייתה ילדות טראומטית במיוחד. למעשה מדובר בסיפור חיים די אופייני של יליד שנות השבעים ,בן למשפחה יהודית, שהיגר בילדותו עם הוריו וסבתו מברה"מ לארה"ב . כדאי לקרוא את הספר בשל הכתיבה רווית ההומור (כולל הרבה הומור עצמי). אני מניחה שלא כולם יתחברו להומור הזה, אז הנה דוגמא מקרית מהספר כדי שתחליטו אם אתם אוהבים את הסגנון. מדובר בתיאור חופשת הקיץ של המחבר כילד עם אימו באתר נופש סובייטי לחופי הים השחור:
"תצלומים מאותה תקופה מראים קבוצת נשים עייפות בבגדי ים וילד דמוי מרסל פרוסט ב"ספּידו" מתוצרת ברית ורשה (זה אני), בוהים לעבר עתיד על־זמני בעוד הים השחור מדגדג מעדנות את כפות רגליהם... באותה שנה הייתה לי חיית מחמד, תרנגול מכני עם קפיץ בעל צבעים עליזים, שהשווצתי בו בפני כל העומדים בתור. "קוראים לו פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ'," הכרזתי ביהירות לא אופיינית. "כפי שאתם רואים הוא צולע, כי הוא נפצע במלחמה הפטריוטית הגדולה." אמי, שפחדה שאנטישמים עומדים בתור לדובדבנים (גם הם צריכים לאכול, כידוע), היתה לוחשת לי לשתוק, או שלא אקבל ממתק שוקולד כיפה אדומה לקינוח...התרנגול היה, פשוט מאוד, החבר הטוב ביותר והיחיד שהיה לי בקרים, ואיש לא יוכל להפריד בינינו. כשבעל הבית החביב והזקן של הדאצ'ה שבה התארחנו הרים את פיוטר, ליטף את רגלו הצולעת והפטיר, "מעניין אם נוכל לתקן את הבחור," חטפתי את התרנגול מידיו וצרחתי, "עלוקה שכמותך, חתיכת נבל, גנב!" נזרקנו מיד מהמקום ונאלצנו לגור במין בקתה תת־קרקעית, שם ילד אוקראיני חלשלוש בן שלוש ניסה גם הוא לשחק בתרנגול והתוצאות היו דומות. משום כך, המילים היחידות שאני יודע באוקראינית הן: טִי חְלוֹפֶּץ מֵנֶה בְּיֵיש! (ילד אתה מרביץ לי!) "

שטיינגרט המבוגר מתאר את הילד איגור –בן יחיד להוריו - ששותה בצמא ומאמין בכל לב לתעמולה הסובייטית (כולל התעמולה האנטי אמריקאית). ואז פתאום, הוריו מודיעים לו שמשפחתם עוזבת את "גן העדן עלי אדמות", והיעד הוא מי שעד אז נחשב בעיניו כאויב מספר אחד (תארו לכם ילד ישראלי שהוריו מודיעים לו פתאום שהמשפחה עוברת לגור בשכונת דחייה בביירות). התאקלמותו בארה"ב איננה קלה גם משום שהוריו, שהיו אתאיסטים בברה"מ, שלחו אותו לבית ספר יהודי בניו יורק. התיאורים של בית הספר היהודי בו למד אינם מחמיאים – רמה אקדמית נמוכה מאוד והתעללות קשה של התלמידים בילדים חריגים כמו גארי ( לטענת גארי , הילדים האכזריים ביותר בכיתה היו ילדי הישראלים).
ההגירה לארה"ב ריפאה את התקפות האסטמה התכופות מהן סבל גארי (כשמשאף החליף את כוסות הרוח בהן טופל בברה"מ). אך ההגירה הביאה איתה גם אכזבה. במקום ללמוד משפטים, הנדסה, או רפואה, גארי השלים תואר ראשון בכתיבה יוצרת באוברלין (קולג' שידוע באווירה המאוד פרוגרסיבית שלו), למגינת ליבם של הוריו הרפובליקאים. מאז, אימו המאוכזבת כינתה את בנה "כישלונסקי". אכן , סגנון ההורות של הוריו של שטיינגרט זר לבני דורו שגודלו על ידי הורים צברים או אמריקאים. שטיינגרט לא חוסך מקוראיו את הצדדים הקשים של סגנון זה, אך גם מגלה כלפי הוריו ,בבגרותו, הרבה חמלה.
שטיינגרט פרסם כמה ספרי פרוזה, אך זה הספר היחיד שלו שקראתי עד היום. הספר זכה לביקורות טובות בארה"ב. במקרה זה (ובניגוד לספר "פליישמן בצרות" - עליו כתבתי ביקורת נפרדת), המחמאות בסך הכול מוצדקות.

אפשר לחלק אנשים שהתעשרו לשתי קבוצות: יש את אלה שהצליחו להתעשר תוך עבודה קשה ולא נוטים להיפרד בקלות מהכסף שעשו. פה ושם הם קצת יפנקו את עצמם (ישפרו דיור, יקנו מכונית טובה ואמינה אבל לא מנקרת עיניים) אבל ההתעשרות לא תשנה בצורה משמעותית את אורח חייהם . הקבוצה השנייה היא מתעשרים שחשים צורך לנפנף בהצלחה שלהם, במיוחד בפני אלה שזלזלו בהם בעבר (יש גם קבוצה שלישית של אנשים שהתעשרו מאוד בקלות – למשל זכו בפייס- והם לרוב מבזבזים את הכסף במהירות כי קל לבזבז כסף שלא עבדת קשה כדי להשיג, אבל נניח לקבוצה זו לפי שעה).
יוסף לוריא ,אחד הגיבורים של הספר "בית לוריא" מאת שמרית לוסטיג, שייך לקבוצה השנייה. הוא בונה בית בסגנון ארמון ורסאי בראש גבעה, הוא ממלא את ביתו באוספים של שעוני יוקרה, חליפות, עניבות ויצירות אומנות שבשווי הכספי שלהם אפשר להאכיל את כל עניי פתח תקווה. באחת הסצנות בספר, הוא נכנס לחנות בגדים ופשוט קונה את כל הסחורה ואז נותן את הבגדים במתנה לאחיו.
לוסטיג מכירה באופן אישי את הדמויות ואת העלילה. יוסף לוריא מבוסס על דמותו של אביה שהיה איש עסקים מוכשר וחרוץ אך מחלה ממארת קטעה את סיפור הצלחתו והותירה את אלמנתו ובנותיו בחובות עתק. הספר נכתב ברובו מנקודת ראותה של ביתו הצעירה והאהובה של יוסף ,גליה, שכמו לוסטיג היא שחקנית שמאסה בעולם המשחק. למרות סיפור החיים הלא שגרתי של גליה (ושל לוסטיג) זה יותר רומן של דמויות ואווירה מאשר של עלילה. אומנם ידעתי כבר איך הסיפור נגמר (גם ממה שכתוב בכריכה האחורית וגם מהסצנה הפותחת את הספר) אך עדיין הייתי סקרנית לקרוא את תיאור מהלך העיניינים על ידי המספרת.
חוץ מדמות האב, לוסטיג מטיבה לצייר את דמותה של האם ,רותי ,המורה להיסטוריה , ביתם של ניצולי שואה מהקריות, שנהייתה לאשת החברה הגבוהה בעקבות הצלחתו של בעלה. רותי קורמת עור וגידים מול עינינו בקטע ארוך ונפלא שמסכם את כל הדברים שהיא נוהגת לומר לשתי בנותיה. הנה מדגם קטן:
"לא זה לא יפה לך ככה, החולצה הזו נוראית, מה זה הפצע הזה על הפנים שלך? לא לשכוח למרוח קרם הגנה! גם בחורף גם על כפות הידיים שלא יהיו לך כתמים של זקנות. מה זה עשית משהו עם השיער?... את רוצה להיות יפה כמו ירדנה ארזי? את רוצה להיות שמנה כמו מלי? את יותר יפה ממנה! היא בטוח עשתה מתיחת פנים, רואים שזה ניתוח. הבת שלה לא יפה. הבית שלהם נורא מכוער, פשוט מלאים בכסף בלי טעם...אני לא מרשה לך לצאת למועדון, את חוזרת עד חצות , את לא נוסעת לבד במונית, את לא הולכת לים, הים אכזר! ... כל העיר מדברת עליה. כל העולם מדבר עליה...אתן ילדות טובות. הילדות שלי לא כמו שלה, הן ילדות טובות...שקט! את לא תדברי אלי ככה!...למה אין אף עט בבית הזה! איפה כל העטים? אני לא כועסת. בואי הנה! אני אתן לך פלאסק עד שהדם ירד לך מהפרצוף...נו מה את אומרת על אמא שלך? אה? ראית איזה אמא יש לך? אני לא רוצה שבסוף תגידו שאני לא הייתי אמא טובה".
תיאור גסיסתו של יוסף בבית החולים גם כן מאוד נגע לליבי (הוא הזכיר לי את גסיסתו של אבי בנסיבות דומות).
הספר הקצר הזה (165 עמודים בלבד) איננו מושלם אבל בהחלט שווה קריאה.

הספרים של מאיה ערד הם כמו כוסברה- או שמאוד אוהבים אותם או שלא יכולים לסבול אותם. אני שייכת למחנה האוהבים (של ספרי מאיה ערד ושל כוסברה). בעיני היא סופרת מאוד אינטליגנטית ומרשימה ביכולת שלה לכתוב במגוון של ז'אנרים. אני מסווגת אותה כחברת כבוד בקבוצת הסופרים שאני מכנה ה"רשעים". ערד נוטה להתעלל בדמויות שלה מפשיטה אותם עד העצם ומציגה שיקוף רנטגן של נשמתם . תוך כדי כך, היא מאתגרת אמיתות של הקוראים לגבי עצמם ולגבי העולם שסובב אותם. אני מניחה ש"רשעות" זו של ערד היא שגורמת לרבים להירתע ממנה . [סופרות אחרות שחברות במועדון ה"רשעים" הן נעה ידלין ואסתר פלד. לא עולה בדעתי כרגע סופר גבר שאפשר לצרף למועדון – אולי וולבק?].
הספר "שנים טובות" כתוב בז'אנר מיושן ולא מאוד פופולרי – רומן מכתבים. הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום בז'אנר הזה נכתבו על ידי נטליה גינצבורג ("העיר והבית", "מיקלה שלי") כך שערד נתלית כאן באילנות גבוהים (ולא בפעם הראשונה. את הספר הראשון שלה – מקום אחר ועיר זרה- היא כתבה כרומן בחרוזים בהשראה של יבגני אונייגין של פושקין).
"שנים טובות" מורכב ממכתבים ששלחה הגיבורה כ"שנות טובות" לחברות שלמדו איתה בסמינר בתחילת שנות השישים. זו החלטה נבונה של ערד כי היא מאפשרת לנו לעקוב אחר מהלך חייה של הדמות הראשית תוך קריאת מספר מוגבל של מכתבים (שנשלחו , כאמור, רק אחת לשנה). בנוסף לכך, הז'אנר של רומן מכתבים הופך את ה"רשעות" של ערד למתוחכמת יותר יחסית לספריה הקודמים. אומנם גם בספר הזה היא מתעללת לא מעט בגיבורה שלה – לאה היפה שהיגרה ב 1967 מישראל לארה"ב. אך משום שכל מה שנחשף לפנינו הם מכתבים שלאה כתבה – בהם היא "מייפה" את המציאות ומשמיטה דברים שהיא מתביישת בהם – ערד ,הסופרת יודעת הכול, לוקחת כמה צעדים אחורה ומשאירה לקורא את מלאכת הניתוח והשיפוטיות כלפי לאה.
ואכן, הקורא הרבה פעמים יכול לנחש את כל מה שלאה מנסה להסתיר (לא רק מאחרים אלא גם מעצמה כי מהר מאוד מתברר שיש ללאה נטייה חזקה לאשליה עצמית). "מעניין כמה זמן זה יישאר כך" חושב הקורא בליבו כשלאה שנשלחה ללמד בעיירת פיתוח נידחת בדרום טוענת כי יש לה רק יחסים אפלטוניים עם קצין הקבע הנשוי שחי בבסיס בנגב, הרחק מאשתו שנשארה במרכז . "אוי לא" חושב הקורא כשלאה כותבת בהתרגשות על תוכניותיה לקיץ (מה כבר יכול להשתבש כשזוג שנמצא בעיצומו של משבר בנישואיו מצרף אליו בחורה רווקה ויפיפייה לטיול מחוף לחוף בארה"ב?) וכך זה נמשך כשהקורא יכול לחזות את האסונות הרבה לפני שהם מכים בלאה המסכנה .
יש משהו מאוד נוגע ללב בלאה. אישה אחרת במקומה הייתה נהיית מרירה וכועסת, אך לאה נשארת אופטימית וממשיכה לתת אימון באנשים שלרוב לא ראויים לכך. לקראת אמצע הספר, התחיל להימאס לי קצת מלאה השליימזלית והתמימה . אלא שאז לקראת סוף חייה היא משתנה וגם זוכה לקצת נחת. הסוף הטוב הזה איננו בהכרח מאולץ. השנים הטובות ביותר בחייהם של סבי (מצד אבי) וסבתי (מצד אימי) היו אחרי גיל שמונים. לסבתי היו חיים קשים מאוד. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, נישואיה לא היו מאושרים ויחסיה עם ילדיה היו קשים. רק בבית האבות היא מצאה סוף כל סוף אהבה (מחזר נלהב שהיה מופיע כל יום בחדרה לבוש בחליפה עם מטפחת בדש. לאבי הוא סיפר שהוא חי הרבה שנים בארה"ב והיה הנהג של הרבי מלובביץ). סבי פשוט נולד איש זקן ורק בגיל שמונים הייתה סוף סוף התאמה בין הגיל המנטלי לגיל הכרונולוגי שלו. אך המודעות העצמית שלאה מגלה פתאום במכתב האחרון נראתה לי קצת מלאכותית וגם התובנות שלה לגבי החיים כיום שאינם כל כך גרועים יחסית לעבר (איתם הסכמתי בכל לב) לא כל כך הסתדרו לי עם קולה ואופייה של לאה כפי שהם באו לידי ביטוי בספר עד אז, ונראה כאילו הם נכתבו בקולה של ערד.
הספר מעלה הרבה נושאים. לקראת סופו הוא עוסק בשאלה מה יישאר מאיתנו אחרי מותנו. התשובה הפשוטה היא הזיכרונות שנותרים בליבם של יקירנו. אך כמו שלאה נוכחת כשכמה מחבריה הקרובים מתים, החיים ממשיכים והמתים נשכחים: האלמן מתחתן שנית ואשתו החדשה דואגת להעביר את תמונת אשתו הראשונה לשולחן צדדי. הילדים ממשיכים לזכור ולהתגעגע (כי אמא יש רק אחת), ולפעמים (כמו אצל לאה), מכל האהבות שידע אדם בחייו האהבה שתיחקק בליבו יותר מכולן היא דווקא האהבה הלא ממומשת.
על ערש דווי לאה מבקשת מבנה לפרסם את מכתביה " שלא ישכחו אותי . שלא איעלם באמריקה כאילו לא הייתי מעולם" . בנה של לאה נענה לבקשתה ו"שנים טובות" מוצג כספר שיצא במימונו אחרי מות אימו . כמה קוראים היו לספר אם היה באמת יוצא בפורמט של ספר הנצחה שהוציא בן לאימו ולא כספרה העשירי של מאיה ערד? ערד, אם כן, רומזת לנו שאחת הדרכים להשיג חיי נצח היא כגיבורת יצירה ספרותית.