ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 5 במאי, 2023
ע"י נטע אורן
ע"י נטע אורן
התלבטתי אם לכתוב ביקורת על הספר הזה. ראשית, משום שהפסקתי לקרוא אותו באמצע ובדרך כלל אני נמנעת מלכתוב ביקורת על ספר שהפסקתי באמצע. שנית, משום שהספר מתאר חוויה קשה שהמחברת ומשפחתה חוו (שאיננה זרה גם לי ולמשפחתי). "חתן הפרס" של יעל טבת קלגסבלד מתאר התמודדות של משפחה עם שבץ שעובר אב המשפחה שהוא מחזאי מאוד ידוע, מעין "המחזאי הלאומי". השבץ גוזל מהאב את היכולת לדבר ולכתוב והופך אותו לחולה סיעודי. טבת קלגסבלד עברה חוויה דומה עם אביה הסופר שבתאי טבת ("חשופים בצריח").
הסיבה העיקרית שהחלטתי בכל זאת לכתוב ביקורת היא שיש כאן הטעיה מסוימת. הנושא הקשה (שקיעתו של ראש משפחה ממחלה ניוונית) מרתיע קוראים פוטנציאלים והוצאות לאור מנסות לעיתים להסתיר זאת כדי למשוך קוראים שלא היו בוחרים בספר אם ידעו מה הנושא שלו. זה מה שקורה עם "חתן הפרס" שהתקציר שלו עושה מאמצים רבים לטשטש את הנושא העיקרי של הספר ("זהו סיפור ההתבגרות של ענת אדר. .. ספר אופטימי וסוחף". שיהיה). לא רק הוצאות לאור בישראל חוטאות בפרקטיקה הזו. דבר דומה קרה לי עם הספר We Are Not Ourselves של Matthew Thomas שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית. התקציר הסתיר את העובדה שהספר מתמקד בהתדרדרותו של אב המשפחה ,פרופסור באוניברסיטה, שלקה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית. האב מתחיל להתנהג מוזר בערך אחרי רבע מהספר ומאובחן במחציתו של הספר המאוד ארוך הזה (יותר מ 600 עמודים). מאז, הקורא נחשף למאות עמודים עם תיאור מפורט ואיטי של התקדמות המחלה והתמודדות של הפרופסור, אשתו ובנו עם המצב. אני לא סיימתי את We Are Not Ourselves כי לא הצלחתי לעמוד בכאב הקריאה.
את הספר "חתן הפרס" לא סיימתי מסיבה הפוכה. למרות הנושא הקשה, הוא כתוב בצורה מאוד קלילה ויש בו הרבה הומור. הומור ללא ספק יכול לעזור גם ברגעים הקשים ביותר, אך משהו בכתיבתה של טבת השאיר אותי אדישה לחלוטין לגיבורה ולסיפורה. זה "הישג" מדהים בהתחשב בעלילה הטראגית (שכוללת גם התאבדות של אחת מדמויות המשנה).
אולי הבעיה היא בי. אך בכל זאת ספרים אחרים שתיארו סיטואציות דומות כן נגעו בי. דוגמה עכשווית : התיאור של גסיסת האב מסרטן בספר "בית לוריא" של שימרית לוסטיג. אהבתי גם את התיאור השכלתני ולא סנטימנטלי של גסיסת האב והחלטתו לסיים את חייו בקליניקה בשוויץ בספר "המפה והטריטוריה" של וולבק. בשני המקרים מדובר בקטע קצר (כמה עמודים לכל היותר) שמצליח לזקק את הכאב בצורה מוצלחת יותר ממה שמצאתי בספר של טבת שהוקדש כולו לנושא. אם לדייק, יותר משמצאתי במחצית מהספר של טבת כי ,כאמור, הפסקתי לקרוא אותו באמצע.
אז אולי הספר משתפר בהמשך והסוף של "חתן הפרס" בכל זאת מעניין ומרגש, אך אחת הדרישות מספר היא שבמחצית הראשונה שלו יעורר את הקורא (רגשית ו/או אינטלקטואלית) כך שהקורא ירצה בכלל להמשיך למחצית השנייה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זאבי קציר
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
ראובן, ממליץ לך מאד לקרוא את ״טווס״.
מספרי המקור הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. |
|
|
ראובן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
נטע- את 'אמריקנה' למשל לא סיימתי.
בשלב בו הייתי היה ברור לאן נושבת הרוח. לא מוצא טעם לסיים ספר בכוח. את 'טווס' לא קראתי ולא יודע אם אקרא. |
|
|
נטע אורן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
תודה ראובן. יש לנו כנראה אותו טעם כי היו כמה ספרים שלא הצלחתי לסיים ואז קראתי את הביקורת שלך בסימניה ושם הצבעת בדיוק על הבעיה בספר בשלה גם אתה עזבת אותו באמצע. אגב, יותר מרגיז בעיני הם ספרים קריאים שמפתים אותך לקרוא עד הסוף - אבל אז אתה נשאר עם טעם של בזבוז זמן. לי זה קרה עם "טווס בחדר מדרגות" של גלית דיסטל אטבריאן. קראתי אותו לפני שהיא נכנסה לפוליטיקה כשהיא הייתה אלמונית בעיני, כך שלא הושפעתי מהאישיות והדעות הפוליטיות שלה. אני זוכרת שסייימתי את הספר וכעסתי על עצמי שבזבזתי זמן על השטות הזאת.
|
|
|
נטע אורן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
תודה דן. אתה צודק ההחלטה מה לכתוב על הכריכה האחרורית היא כנראה של אנשי השיווק בהוצאה לאור ולסופר לא תמיד יש שליטה על זה. עדיין זה יכול להזיק לספר אם זה מעורר בקורא צפיה שלא תתגשם.
|
|
|
ראובן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
סקירה יפה
אישית מעלה סקירות גם אם לא סיימתי לקרוא מסיבות שונות- ארוך/מייגע/לא מדבר אלי, אבל רוח הדברים ברורה די הצורך. |
|
|
דן סתיו
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
נטע
הסקירה שלך הרשימה אותי וגם הטיפול המעמיק בסוגית ההתמודדות עם הכאב בעקבות אובדן ראש משפחה - אובדן שלא קורה באבחה אחת אלא הופך לתהליך מתמשך, בלתי הפיך שסופו ידוע מראש. באשר לשיקולי ההוצאה לאור - הרצון "להסתיר" את הנושא האמיתי במסווה של "סיפור אופטימי - אני לא חושב שלסופר עצמו יש חלק בכך. האם התייעצןו איתו בכלל באשר לכתוב?
ובאשר ל"זכות" לכתוב ביקורת גם אם לא סיימת את הספר. אני מסכים עם יעלהר. בעיני, זה היופי שבסימניה. |
|
|
נטע אורן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
אלון, אני לא זוכרת אפילו למה בחרתי בספר הזה ומה ציפיתי ממנו. זה הספר היחיד של טבת שקראתי עד היום. לא כתבתי את זה בביקורת שלי אבל הכתיבה שלה לא רעה. היא מזכירה לי זמרות וירטואוזיות , שלא אנקוב בשמן, עם קול מאוד ערב שהשירה שלהן בעיקר טכנית בעיני. אני מעדיפה זמרות עם קול מחוספס יותר שפחות מתמקדות בטכניקה אבל מצליחות לעורר רגשית את השומע.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
מעניין. נראה שאת בעצם אומרת שבקריאת ספר נוצר סוג של חוזה אמון בין הטקסט לבין הקורא, וכשהוא מופר,
תמיד מכיוון הטקסט, הקורא מרגיש שהשלו אותו, והאכזבה עלולה להיות משמעותית. נדמה לי שלפעמים ההתעסקות עם האמון הזה יכולה להיות כלי בידי הכותב, למשל כשמדובר בספרי מתח.
|
|
|
נטע אורן
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
תודה יעל. הסיבה שאני נרתעת מלכתוב על ספרים שהפסקתי באמצע היא שיש הרבה ספרים שמאוד משתפרים בחלקם השני. אך כמו שכתבתי, פתיחה חלשה של ספר צריכה בכל זאת להיות חזקה מספיק כדי שהקורא לא ינטוש. כי אין חובה לסיים.
|
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-5 חודשים)
אמנם לא שקלתי לקרוא אותו אבל אני מודה לך על הביקורת.
אותי מעניין מאד לקרוא מה אנשים חשבו על ספר, גם כזה שנטשו, ולמה הם נטשו. בניגוד לביקורות "רשמיות" (בעתונות נניח) אין שום חובה פה לסיים קריאה בשביל לכתוב רשמים. לדעתי להיפך. |
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
