זה לא סוד שאני אוהבת את הכתיבה של מאיה ערד. מאוד מאוד אוהבת. אבל, ובעיקר, אני מאוד מעריצה את ערד על היכולת להמציא עצמה מחדש בכל ספר וספר.
זהו ספרה העשירי (כן ירבו) של ערד, ובכל ספר תמצאו מבנה סיפור שונה. אין ספר אחד דומה לרעהו, כל ספר הוא יצירה מפוארת בפני עצמה- ואני מדברת כרגע על מבנה הסיפור, ופחות על התוכן שזה כבר באמת עניין של טעם אישי.
שנים טובות הוא ספר הבנוי מתכתובת של ברכות שנה טובה, המתפרש על פני חמישים שנים. המיוחד בסיפור הזה הוא שההתכתבות היא חד סטרית.
לאה צוקרמן, בוגרת סמינר למורות עוזבת את הארץ ופניה לעבר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הלא היא אמריקה. החל משנה הראשונה שם טורחת לאה וכותבת כל שנה איגרת ברכה לשנה החדשה לכל חברותיה מתקופת הלימודים בסמינר. ערד ממלאה היטב את החוסר של מכתבי התשובה. את החלקים הכביכול חסרים של מה קורה בחייהם של הנמענים הקורא מקבל, אל דאגה. כן, לא סתם אני מעריצה את הסופרת. היא תמיד שולטת היטב, גם במבנים היותר נפתלים של הסיפור.
מכירים את הטיפוסים האלו של "אכלו לי, שתו לי?" אז לאה צוקרמן נמנית על הטיפוסים האלו. הכל קורה רק לה כל הזמן, והכל קורה לא טוב, לא כפי שצריך היה לקרות. הכל הולך לה על העוקם, והמשפט "צריך שניים לטנגו" לא תופס לגביה. מה פתאום, בריקוד הזה היא בכלל לא היתה על הרחבה.
0% מודעות עצמית, 100% צדקנות טהורה, ועל אלו תוסיפו שיפוטיות וביקורתיות בלי סוף. זאת לאה. ההחלטות שקיבלה בחייה, בחירת האנשים איתם קשרה את חייה, על אף שנעשו על ידה, היא כל הזמן מנסה להתנער מהן, ולנקות את חלקה בכל הקטסטרופות שקרו לה. וקרו. נראה כי כל חייה של לאה עברו עליה כמו קומדיה של טעויות שמקורן באי הבנות קטנות, סיטואציות בהן הדברים לא ממש בהירים כי אם יותר מעורפלים, אבל לה תמיד היה נוח להיאחז בהם בכל זאת, להבין את המצב בדרך הנוחה לה. אבל, בסוף הרי הדברים תמיד מתפוצצים, והאמת - כמו האמת, תמיד יוצאת.
לאה היא טיפוס שחולמת בגדול, וכשכל המגדלים שבנתה באוויר קורסים אל מול עיניה שוב ושוב, היא כבר מתכננת את המגדל הבא.
כשמקלפים את כל השכבות האלו שהן לאה צוקרמן, מה מוצאים שם? לב. מוצאים שם לב. לא הכי בטוח בעצמו, מצולק לאורכו ורוחבו, לב שבסך הכל רצה להיות נאהב, להשתייך, לקבל הכרה. כלשהי. משהו. ואי אפשר שהלב לא ייצא אל לאה בסופו של דבר. כי לאה היא דמות מכמירת לב, וגם אחרון הקוראים הכי קשוחים, בעל מעטפת הלב הכי בלתי חדירה, גם בליבו ייווצר סדק. כי כזו היא ערד. לוקחת את הדמויות שלה עד הקצה, מלבישה עליהן את כל הגרועות שבתכונות האדם ומשגרת אותן לעולם. ואנחנו הקוראים, מקבלים אותן, ומחליטים איך להתייחס אליהן. רק על עצמי לספר ידעתי, ואני תמיד חומלת עליהן, וכן, גם מתאהבת בהן בסופו של דבר, כי אי אפשר שלא.
סופו של הספר שופך אור על מורכבותה של לאה, ופתאום הדברים מקבלים תפנית, ונראים באור חדש.
זהו סיפור על הגירה, היטמעות, השתייכות, חברות, הורות, החלום ושברו. בכל אלו נוגעת ערד בכתיבתה הנהדרת.
לטעמי זה אחד הספרים הטובים של ערד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
