ביקורת ספרותית על כישלון קטן מאת גארי שטיינגרט
ספר טוב

---

באחד הראיונות האחרונים עם א. ב. יהושוע הוא נשאל מדוע לא כתב ספר אוטוביוגרפי. הוא ענה שהיו לו חיים טובים אך לא מספיק מעניינים כדי לכתוב עליהם אוטוביוגרפיה וממילא הכתיבה שלו מסתמכת בעיקר על הדמיון ופחות על אירועים ממציאות חייו. מצב זה לא מאפיין את כל הסופרים. יש סופרים רבים עם ניסיון חיים טראומתי שמתדלק את כתיבתם .
"כשלון קטן" , הממואר של הסופר גארי שטיינגרט, איננו יצירת מופת, ולשטיינגרט לא הייתה ילדות טראומטית במיוחד. למעשה מדובר בסיפור חיים די אופייני של יליד שנות השבעים ,בן למשפחה יהודית, שהיגר בילדותו עם הוריו וסבתו מברה"מ לארה"ב . כדאי לקרוא את הספר בשל הכתיבה רווית ההומור (כולל הרבה הומור עצמי). אני מניחה שלא כולם יתחברו להומור הזה, אז הנה דוגמא מקרית מהספר כדי שתחליטו אם אתם אוהבים את הסגנון. מדובר בתיאור חופשת הקיץ של המחבר כילד עם אימו באתר נופש סובייטי לחופי הים השחור:
"תצלומים מאותה תקופה מראים קבוצת נשים עייפות בבגדי ים וילד דמוי מרסל פרוסט ב"ספּידו" מתוצרת ברית ורשה (זה אני), בוהים לעבר עתיד על־זמני בעוד הים השחור מדגדג מעדנות את כפות רגליהם... באותה שנה הייתה לי חיית מחמד, תרנגול מכני עם קפיץ בעל צבעים עליזים, שהשווצתי בו בפני כל העומדים בתור. "קוראים לו פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ'," הכרזתי ביהירות לא אופיינית. "כפי שאתם רואים הוא צולע, כי הוא נפצע במלחמה הפטריוטית הגדולה." אמי, שפחדה שאנטישמים עומדים בתור לדובדבנים (גם הם צריכים לאכול, כידוע), היתה לוחשת לי לשתוק, או שלא אקבל ממתק שוקולד כיפה אדומה לקינוח...התרנגול היה, פשוט מאוד, החבר הטוב ביותר והיחיד שהיה לי בקרים, ואיש לא יוכל להפריד בינינו. כשבעל הבית החביב והזקן של הדאצ'ה שבה התארחנו הרים את פיוטר, ליטף את רגלו הצולעת והפטיר, "מעניין אם נוכל לתקן את הבחור," חטפתי את התרנגול מידיו וצרחתי, "עלוקה שכמותך, חתיכת נבל, גנב!" נזרקנו מיד מהמקום ונאלצנו לגור במין בקתה תת־קרקעית, שם ילד אוקראיני חלשלוש בן שלוש ניסה גם הוא לשחק בתרנגול והתוצאות היו דומות. משום כך, המילים היחידות שאני יודע באוקראינית הן: טִי חְלוֹפֶּץ מֵנֶה בְּיֵיש! (ילד אתה מרביץ לי!) "

שטיינגרט המבוגר מתאר את הילד איגור –בן יחיד להוריו - ששותה בצמא ומאמין בכל לב לתעמולה הסובייטית (כולל התעמולה האנטי אמריקאית). ואז פתאום, הוריו מודיעים לו שמשפחתם עוזבת את "גן העדן עלי אדמות", והיעד הוא מי שעד אז נחשב בעיניו כאויב מספר אחד (תארו לכם ילד ישראלי שהוריו מודיעים לו פתאום שהמשפחה עוברת לגור בשכונת דחייה בביירות). התאקלמותו בארה"ב איננה קלה גם משום שהוריו, שהיו אתאיסטים בברה"מ, שלחו אותו לבית ספר יהודי בניו יורק. התיאורים של בית הספר היהודי בו למד אינם מחמיאים – רמה אקדמית נמוכה מאוד והתעללות קשה של התלמידים בילדים חריגים כמו גארי ( לטענת גארי , הילדים האכזריים ביותר בכיתה היו ילדי הישראלים).
ההגירה לארה"ב ריפאה את התקפות האסטמה התכופות מהן סבל גארי (כשמשאף החליף את כוסות הרוח בהן טופל בברה"מ). אך ההגירה הביאה איתה גם אכזבה. במקום ללמוד משפטים, הנדסה, או רפואה, גארי השלים תואר ראשון בכתיבה יוצרת באוברלין (קולג' שידוע באווירה המאוד פרוגרסיבית שלו), למגינת ליבם של הוריו הרפובליקאים. מאז, אימו המאוכזבת כינתה את בנה "כישלונסקי". אכן , סגנון ההורות של הוריו של שטיינגרט זר לבני דורו שגודלו על ידי הורים צברים או אמריקאים. שטיינגרט לא חוסך מקוראיו את הצדדים הקשים של סגנון זה, אך גם מגלה כלפי הוריו ,בבגרותו, הרבה חמלה.
שטיינגרט פרסם כמה ספרי פרוזה, אך זה הספר היחיד שלו שקראתי עד היום. הספר זכה לביקורות טובות בארה"ב. במקרה זה (ובניגוד לספר "פליישמן בצרות" - עליו כתבתי ביקורת נפרדת), המחמאות בסך הכול מוצדקות.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על כישלון קטן