ביקורת ספרותית על רוזנפלד מאת מאיה קסלר
ספר טוב

---

כשקראתי את "רוזנפלד" של מאיה קסלר , קרה לי דבר מוזר. למשך יומיים הייתי נועה סימון גיבורת הספר, וזה למרות שאין הרבה משותף בייני לבינה – לא בגיל, לא במצב משפחתי, לא באופי , לא בהרגלי צריכת הסמים, ולא בטעם בגברים. קסלר מצליחה למחוק כמעט לגמרי את המרחק בין הקורא לגיבורת סיפרה, להכניס את הקורא לתוך הראש של נועה - בחורה ישראלית לא טיפוסית בעליל. בגיל 36, נועה הרווקה, סטודנטית לשעבר לקולנוע שסרט ביכורים שלה זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל סרטים בינלאומי, עדיין פוטנציאל לא ממומש. הספר נפתח בחתונה של חברים של נועה שם היא פוגשת את טדי רוזנפלד -גבר עשיר ומצליח שנמצא בהליכי גירושין מאשתו השלישית - ומתאהבת בו נואשות.
הקשר שנרקם ביניהם איננו קשר סימטרי. מאיה ערד הוכיחה בספרה "העלמה מקאזן" שאפשר לכתוב ספר מצוין על מערכת יחסים בין בחורה מאוד אובססיבית לבין גבר חסר ענין (אפשר בהקשר זה להזכיר גם את "מכתב של אלמונית" מאת שטפן צוויג בו הגבר בקושי מודע לקיומה של האישה שהייתה מאוהבת בו כל חייה). אך ב"רוזנפלד" מערכת היחסים איננה כה חד סטרית. אומנם נועה היא הצד האובססיבי, הנואש יותר (וגם בעל השליטה העצמית הפחותה יותר), אך טדי בהחלט ,ומההתחלה, מעונין בנועה.
אם יש משהו משותף לנועה ולגיבורות ספרותיות עכשוויות ,כמו הגיבורות בספרים של מאיה ערד, זו הראיה הצינית (על גבול המרושעת) של סיטואציות ואנשים. למשל, הדרך בה היא מתארת את ארוחת השבת בבית אביה ואשתו השנייה ביבנה, או תיאור הדינמיקה החברתית בחברת ההייטק של טדי (בה נועה מתחילה לעבוד כעובדת יחידה במחלקת המדיה). אבל בניגוד לגיבורות הספרותיות בספריה של ערד, הציניות לא משתלטת על דמותה של נועה. מדובר בדמות מרובת פנים וקולות שלפעמים סותרים אחד את השני. יש לה "פתיל קצר", היא ממהרת להגיד כל מה שעולה על דעתה בלי פילטר . לפעמים זה חינני, לפעמים זה ילדותי ותוקפני. למרות ההתאהבות שלה בגבר שתלטן ודומיננטי, נועה איננה טיפוס כנוע וזה חלק מהדינמיקה המעניינת שנוצרת בינה לבין טדי. לרוב (אך לא תמיד) היא הצד המפסיד בקרב, אך אי אפשר שלא להעריך אותה על האומץ ועל עצם המאבק.
ומהצד השני, יש את טדי. הו טדי. מאיה סלע בביקורת (החיובית בסך הכול) שלה טוענת ש" רוזנפלד הוא השליט היחיד... האריה הכי חזק בלהקה". ואריק גלסר בביקורת שלו על הספר התלונן על ה" אובססיה האופיינית לחלק מהנשים ושמתגלמת ברומן הזה לגברים מצליחים וסמכותיים". טדי הוא אכן מעין זכר אלפא אך קסלר ,בחוכמה, מציגה אותו כזכר אלפא פגום. הוא בן 55 שנראה ומתנהג בהתאם לגילו- לא יום אחד פחות. הדרך בה הוא מתייחס לנשים מיושנת אפילו יחסית לבני גילו. הוא לא משה קצב או סילבן שלום- יותר דון דרייפר, והוא מנהל את החברה לביוטכנולוגיה ימית שלו כאילו הייתה חברת הפרסום משנות השישים בסדרה "מד מן ". חוץ מזה, טדי לא מצודד במיוחד –מעין דון דרייפר דה לה שמטה: שמן (ומאוד מוטרד מזה), זקוק למשקפיים כדי לקרוא, סובל מגב תפוס, ומעדיף לשכב במיטה ולראות טלוויזיה במקום לצאת עם נועה למסיבה סוערת במועדון. הוא גם לא רב און כדון דרייפר. בהיפוך תפקידים משעשע, נועה שוב ושוב מתלוננת בפניו על התדירות הנמוכה מידי שבה הם שוכבים. דווקא פגמים אלה הם שהופכים את טדי לאנושי ולכן סיפור האהבה בינו לבין נועה משכנע כל כך .
משום ששניהם חריפים ובעלי חוש הומור מפותח, הדיאלוגים בין טדי ונועה מושחזים ומשעשעים. אך זה דווקא מה שקורה כשהדפוס הזה נשבר שהופך אותם לדמויות אמינות ואנושיות כל כך. למשל, כשנועה ההמומה והנזעמת מגלה משהו שטדי עשה מאחורי גבה, היא מאבדת לחלוטין את שנינותה ופשוט מטיחה בו רצף של קללות ("חתיכת מטומטם...יא חתיכת אפס, בנזונה, מניאק מתעלל, חרא, טינופת") לעיתים קרובות הדמויות יוצאות בהכרזות שמנוגדות למה שהן מרגישות או עושות. טדי, לדוגמה, מרבה להצהיר שהוא רוצה "שקט" ויחסים בלי "דרמות", למרות שבאופן עקבי הוא דוחק את נועה אל הקצה, כלומר פועל כדי להביא לתוצאה הפוכה מזו שהוא לכאורה כל כך רוצה.
סיפורי אהבה גדולים הם לעיתים קרובות סיפורי אהבה אסורים, בלתי אפשריים, או לפחות כאלה שמצריכים התגברות על קשיים משמעותיים. אך כיום יש פחות ופחות איסורים יחסית לעבר. למשל, יש הרבה יותר לגיטימציה לסיפורי אהבה להט"בים. גם קשר רומנטי בין בני זוג ממעמד חברתי שונה אינם טאבו יותר. פערי גיל של עשרים שנים (במיוחד שהגבר הוא המבוגר מהאישה) מקסימום יובילו להרמת גבה רגעית. אומנם רומן בין בוס לעובדת שלו , יתקבל בצורה פחות חיובית כיום מאשר היה מתקבל בעבר– אך נועה מלכתחילה איננה רואה את עתידה בחברה של טדי ובשלב מסוים עוזבת אותה. בכל זאת, הסיפור של נועה וטדי נקרא כסיפור אהבה בלתי אפשרי – זאת משום שקסלר איננה מתעלמת מהקשיים והצדדים הבעייתיים בקשר בין גבר מבוגר לאישה שצעירה ממנו בעשרים שנים . בשל פער השנים , נועה וטדי מוצאים את עצמם בשלבים שונים של מחזור חייהם. נועה, שיושבת לבד על הגג שבתות וחגים , שכל החברים שלה נשואים עם ילדים , לא בטוחה מה היא רוצה אך מרגישה לפעמים צביטה בלב מהמחשבה שאולי לעולם לא תתחתן ותוליד ילדים. טדי לעומתה, יודע בדיוק מה הוא רוצה (או לא רוצה). הוא מצהיר על ההתחלה ש"לא יקרה מה שאת רוצה שיקרה איתי". כאב לשני בנים בוגרים (משתי נשים שונות) שמתמרן בין שלוש אקסיות איתן הוא שומר על קשר קרוב (תוך שהוא מחביא סודות מכל אחת מהן) , הוא מודיע לנועה נחרצות שאין לו כל כוונה להוליד עוד ילדים. הוא לא מתכנן פרק ב' (או במקרה שלו - פרק ד').
אך ככל שהסיפור מתקדם –הדינמיקה בין נועה לטדי משתנה ,הקשר מתהדק וטדי (רק קצת אבל בכל זאת) מתרכך. נועה (ויחד איתה הקוראים) מגלה עוד סודות ועוד שריטות של טדי. לזכותו, הוא לא התיימר אף פעם להיות משהוא אחר ממי שהוא. " מנוול" היא אומרת לו בפגישתם הראשונה. "אין לך מושג", הוא עונה. נועה לעומתו מנסה (לפחות בהתחלת הקשר) לשחק דמות יותר קלילה, פחות פגיעה ונזקקת ממה שהיא במציאות, לרוב היא נכשלת כי הוא מצליח לראות עמוק עמוק לתוכה.
אריק גלסר מציין ש" נושא הרווקות המאוחרת מכניס דחיפות ייחודית משלו, שמאפיינת את כל הז'אנר ש"רוזנפלד" שייך לו מג'יין אוסטן ועד ימינו ". השעון הביולוגי של נועה מתקתק ברעש מחריש אוזניים שקשה להתעלם ממנו, אך קסלר יותר מרומזת לקוראים שהזמן לא משחק בהכרח לטובתו של טדי ושגם לזכר אלפא יש תאריך תפוגה מאיים ברקע. כיום, הוא נמצא בשיאו (אולי אפילו כבר אחרי השיא). כמו נשים מגיל מסוים שמשתמשות בהומור כדי להתמודד עם הפחדים הגדולים שלהן לגבי אובדן הנעורים, כך גם טדי מתמודד עם החרדה הגדולה שלו. " אני סתם שמן אחד שאת כל הזמן מתעקשת להתעסק איתו. אבל יום אחד את תתעוררי באיזה בוקר ותראי אותי בלי האשליה.”" הוא אומר לנועה. זה לא מיקרה שהאפיזודות היחידות בהן הוא ממש מאבד את עשתונותיו - כולן מתרחשות כשהוא סבור שהיא החליטה לעזוב אותו כי הוא נמאס עליה. גברים צעירים יותר מאיימים לדחוף אותו לשוליים. גם רשימת בנות זוג פוטנציאליות צעירות שבאמת יחשקו בו ולא רק בכספו תלך ותצטמצם מן הסתם עם השנים. "ראיתי את הרשימה" אומרת לו נועה "אני האחרונה. אחרי אין אף אחת".
בראיון איתה, קסלר סיפרה שעשר הוצאות לאור דחו את הספר שלה עד שהעורכת של הספר (עלמה כהן ורדי) שכנעה את הוצאת כינרת להוציא את הספר לאור (ולא במסגרת הסדרה הארוטית). זה כמובן מעורר את שאלה – מי הם הלקטורים בהוצאות לאור? כיצד הם פספסו ספר כזה? נראה שהם איבדו את היכולת להעריך משהו שחורג מהשטנץ של ספרי ביכורים שמציפים את השוק כיום. גם השמרנות כנראה שיחקה כאן תפקיד (האם נבהלו מקטעי הסקס המצוינים שכלולים בספר?)
קסלר כנראה לא ראתה את פרס ספיר מול עיניה כשכתבה את ספרה. כתסריטאית ובמאית, היא הייתה מעדיפה לעבד אותו לסרט או סידרה (אני בעד!). אך כבר עכשיו היא יכולה לחייך בסיפוק. "רוזנפלד" הוא אחד הספרים המהנים ביותר שקראתי לאחרונה – יותר מכל ספר זוכה פרס ספיר שקראתי עד היום.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על רוזנפלד