ביקורת ספרותית על רוזנפלד מאת מאיה קסלר
ספר טוב

---

זה ההיילייט של היום שלי.
אני כל כך שמחה לכתוב את הביקורת הזאת עכשיו.
א-ה-ב-ת-י את זה.
אני כל כך שמחה שאהבתי את זה, כי משהו בלקרוא את הספר הזה הרגיש קצת כמו הימור.

לפני שאני אתחיל את הביקורת, אני כנראה אצטרך להזהיר שהביקורת הזאת כנראה תיכתב בשפה גסה.
אז אם מי שקורא את זה הינו אדם שנרתע מגסות, אני מציעה לו לדלג על הביקורת הזאת.
אה, וכמובן שגם על הספר, שכן הגסות שלי רק משקפת את הגסות שבספר.
לא מאה אחוז אבל חלק.
-

הו גאד, מאיפה להתחיל.
קודם, זה לא רומן רומנטי בעיניי, ומסתבר אני משום מה לא אוהבת את המילה זיונים.
בכללי, כל הנטיות של-
רגע, מה השורש של זיון?
לבדוק את זה?
אני לא יודעת איך לבדוק את זה, מה לכתוב בגוגל?

כאילו-
אני לא יודעת, אני חושבת שהצלחתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כי אני לא שיפוטית.
אבל האמת היא שהחצי הראשון שלו, בעיניי, מרגיש קצת אבוד.
כאילו שהספר לא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, וזה הגיוני כי הוא הרי כתוב בגוף ראשון, וקשה להבין מה לעזאזל קורה כשנועה בעצמה לא מבינה.

נועה מתאהבת בקלות, היא רוצה את טדי, ולאורך נכבד מהספר מנסה לשכנע אותו שיזיין אותה.
וכן, היו רגעים מצחיקים בזה, בנואשות הזאת שלה, ואפילו באובססיה שלה.
אבל כמו שהיא לא נהנית מזה, מלהרגיש ככה, שהיא חייבת את טדי ואת הזין שלו ולהרגיש את הזין שלו בתוך הכוס שלה - או מה שזה לא יהיה המחשבות שעברו לה בראש בתחילת הספר - אז ככה גם אני בתור קוראת, לא נהניתי מהסבל שלה.

אז היא רוצה להזדיין, והיא אומרת את זה ומפתה אותו בדרכים מאוד מאוד מקוריות, ודי משעשעות האמת.
הייתי מספרת עליהן, אבל לא הייתי רוצה להרוס לאחרים את ההנאה או להפך, את הסלידה מהספר.
אני חושבת שבמקרה של הספר הזה, החוויה באמת תלויה בקורא עצמו ובאיך שהוא רוצה לראות את הדברים.
אם ניגשים לסיפור הזה ביותר מדי רצינות, שופטים את הילדותיות של נועה, מסתכלים על טדי בגועל כי הוא שמן ושתלטן - אז אין מקום לראות את הדברים האחרים.
למשל, שנועה קורעת מצחוק, ושטדי עם כמה שהוא אכזרי לפעמים, פשוט נורא בשליטה ושזה אחד הדברים שהכי מושכים בו.

זה לא ספר שהייתי ממליצה לאנשים סתם ככה משום מקום, אבל אני חייבת לשתף משהו שחשבתי לקראת סוף הספר-
"הספר הזה לא דורש פרס נובל, אבל הוא כן דורש תשומת לב, וזה אפילו טוב יותר!".
וחשבתי את זה בקשר לזה שלקראת סוף הספר, התחלתי להתרגש מלקרוא את הביקורות שיכתבו על הספר הזה.
זה פשוט אחד הספרים, שאני יודעת שיהיה מהנה לקרוא את מה שאחרים חשבו עליו. כי אין מצב שלכולם הייתה את אותה החוויה.
הספר הזה מיוחד מדי מכדי שלכולם תהיה את אותה החוויה, ואולי בכללי הספרות הישראלית מיוחדת ואני פשוט לא יודעת את זה...
כי אני בקושי קוראת ספרות מקור.
אז יכול להיות שהספר הזה מיוחד ויוצא דופן רק בעיניי, ושלאחרים הוא נראה נורמלי ומוכר.
שוב, חייבת להדגיש, שהחצי השני היה מהנה, אבל החצי הראשון היה יותר "מעניין" וקצת איטי עבורי.

אני אוהבת את הכתיבה של קסלר.
הספר כתוב כאילו הדמות הראשית, נועה סיימון, כתבה אותו בעצמה, ויש גם סגירת מעגל נורא יפה בנוגע לזה בסוף.
וואו, כל הכבוד על הסוף, זה קשה לכתוב סוף מספק.
באמת שחששתי שהיא הולכת להרוג את טדי, ומצאתי את עצמי פתאום בעמ' 396 דופקת על הספר מהתרגשות.
פתאום הבנתי שאני נהנית, שהלב שלי דופק מהר, ושלא קורה שום דבר שאמור לגרום לי להתרגש בעמוד שאני קוראת.
כנראה שרק אז זה נפל לי האיסמון לכמה שאני נהנית!
ההנאה הגיעה באיחור, אבל העיקר שהיא הגיעה.
עדיף שאני אתרגש לקראת הסוף מאשר שאני אתרגש לאורך כל הספר ואז אאבד עניין בסוף.
לפחות, זאת ההעדפה שלי.

באמת שהייתי צריכה לעזוב את הספר לרגע כשהתקרבתי לסוף שלו, כי לא יכולתי להמשיך לקרוא אותו מרוב שהתרגשתי!
זאת תחושה מדהימה, אני מקווה שיצא לכם לחוות.
זה פשוט הזוי, הכל בסדר על הדף, הדמויות סתם מדברות אחת עם השנייה, ואני פשוט מתרגשת נטו מזה שהספר עומד להסתיים.

אם כל הסופרים הישראלים כותבים ככה, אז אולי אני צריכה לקרוא יותר ספרות מקור.
יש משהו בכתיבה של מאיה קסלר, וזה מוזר לכתוב ביקורת על ספר של מישהי שאשכרה עלולה להיתקל בביקורת...
אבל יש משהו בכתיבה שלה, שגרם לי לחשוב שהיא כנראה מספיק בטוחה בכישרונה, כדי לא לשים זין ופשוט לכתוב כמו שהיא אוהבת.
אם היא חושבת לעצמה: "אני מספיק מוכשרת כדי לא לשים עליכם זין", אז זה לגמרי הגיוני לי.
ואני מתה על זה.
אני רוצה עוד מזה, הסגנון הזה כל כך מיוחד.
אגב, זאת פעם ראשונה שקראתי את המילה "טיפוסה" בספר, ואני תוהה אם זה כי אני לא קוראת ספרות מקור, אז שמישהו יגיד לי אם זה נפוץ.

בשורה התחתונה, דעתי על הכתיבה שלה ועל איך שהיא משתמשת ומציגה את המילים על הדף היא-
אווו זה טוב, זה מקורי, זה מעורר השראה, זה כיף, כיף לי.

אני תוהה אם אני צריכה לעבור לחלק של הציטוטים שאני רוצה להתייחס אליהם, או פשוט להמשיך לברבר על הספר.
קודם כל, הספר נהיה הרבה יותר טוב מהאמצע.
בערך חצי ממנו זה על שתי דמויות שאני לא מבינה את הקשר שלהם מעבר לזה שהם ממש רוצים להזדיין. בעיקר נועה האמת.
אני ממש כתבתי לעצמי בדף בצד על אחד הציטוטים: "זה אמור להדליק אותי? זה אמור להגעיל אותי? זה פשוט קרע אותי מצחוק."
ועכשיו כשאני מסתכלת על הקטע הזה, אני דווקא חושבת שהוא חמוד.
אז ללא ספק, הספר הזה דפק לי את הראש.

לחיי הדפיקות.
באמת.
נועה דפוקה בדרך שאני משום מה מחבבת.
החצי הראשון של הספר נגרר לי, כי היא פשוט כל הזמן התחננה אליו שיזיין אותה כבר, ואז כשהוא כן, איכשהו זאת עדיין הדינמיקה ביניהם והיא רודפת אותו כדי שימשיך לזיין אותה.
הוא דחה אותה בהתחלה, מה שאגב, לא ידעתי שהולך לקרות.
הייתי בטוחה מהביקורת של רץ שהם ישכבו בשירותים, אז הופתעתי לגלות שהם לא.
זאת הייתה הפתעה טובה, שהם לא הולכים פשוט לשכב ולהיות ביחד מהרגע הראשון, ושיש צורך במאמץ ורדיפות.
לאורך כל הספר, טדי פשוט מייבש את נועה בכל מה שנוגע לסקס, כי מסתבר שלא תמיד מתחשק לו.
ואני מבינה, הוא מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה.
יש משהו בלקרוא על מערכת יחסים עם פער גילאים, שהפער הוא 30/50 ולא 20/40 - שפשוט נחווה אחרת.

אגב, נועה פשוט ילדה קטנה.
באמת.
וזה כיף, אני לא יודעת למה, זה פשוט כיף לראות כמה שהיא דפוקה ואינפנטילית.
זה מזכיר לי קטע מהספר, שלמרות שלא הזדהיתי עם התוכן שלו, דווקא ממש אהבתי.
אני מניחה שזה כי אני חושבת שהוא מראה שנועה מכירה את עצמה:

"+
לפעמים נדמה לי שמהפרספקטיבה של האישה שהיא אני, ישנם, באופן כללי, שני סוגים של יחסים בין אישה לגבר;
יש גברים שהם אבות, מגוננים עלייך מהעולם, אבל בדרך כלל לא פנויים לשחק איתך, ויש גברים שהם אחים, או יותר מדויק בעיני - בני דודים, שהם לא מגוננים, הם צמודים אלייך כתף אל כתף, וככה חווים את העולם ביחד איתך.
במשך השנים היו לי מערכות יחסים גם עם אבות וגם עם בני דודים.
הייתי מאוהבת יותר באַבות, אבל יחסים ארוכים היו לי רק עם בני דודים."

ממש אהבתי את זה, אני לוקחת את זה לחיים האישיים שלי.
כי אני חושבת שהטיפוס שלי, הוא משהו בין לבין.
זה גורם לי לחשוב על צורך בחלוקה מסוימת לאזורים בזוגיות שבהם אני נשלטת, אזורים שבהם אני שווה, ואזורים שבהם אני שולטת.
אני חושבת שכל זוג חייב איזון כזה.
יש משהו, באהבה, שמעורר באופן טבעי רצון לציית למישהו.
אני לא בטוחה איך אחרים יבינו את זה, אבל איך שאני מבינה את זה...
הסיבה היחידה שבגללה זה לגיטימי לתת לאדם אחר לשלוט בך, זה כי זאת הדרישה שלו ממך אם אתה רוצה להיות איתו.
כמובן, אף אחת לא רוצה מישהו שיגיד לה "אל תצאי מהבית", אבל כשמישהו הזה לא מכריח אותך...
פשוט אומר לך, ומצפה ממך להקשיב, ואם את לא אז את חופשייה ללכת...
כל מה שאני מנסה להגיד, זה שזה נשמע לי לגיטימי. ודי סקסי.
כאילו, זה סקסי כשזה בא ממקום הזה של- "את לא תזכי להיות איתי, אם לא תתנהגי כמו שאני מצפה ממך להתנהג".
שבואו - גם נשים עושות את זה.
הן גם שולטות, פשוט בגישה אחרת... גישה די מיתממת.

כמובן, שאפשר פשוט לחלק את התפקידים בפשטות של שולט ונשלט, ברמה ששני הצדדים יודעים למי שייכת המילה האחרונה;
אבל איפה המתח בזה?
איפה הכיף בזה?

אני חושבת שבזוגיות, אני רוצה להילחם על שליטה בכל אזור שאנחנו חולקים ביחד; אני רוצה לקבל את מה שאני דורשת כשולטת באזור א', ולהקריב כנשלטת באזור ב', ועדיין - להיות שווה לאורך כל הדרך.
זה פשוט נשמע לי שככה זה אמור להיות, ושלאנשים פשוט לא נוח להודות בזה.
כי אין מה לעשות, אני חושבת שבסופו של דבר, כל נוכחות של מישהו בחייך שהוא לא אתה, תדרוש ממך לפנות מקום ולוותר מעצמך.
אם לא ויתרת על שום דבר...
אז כנראה שגרמת לצד השני לוותר על הרבה.
זאת דעתי.
-

טוב, אז נרגעתי מההתרגשות של סיום הספר.
עכשיו אני מרגישה בהירות מחשבתית נהדרת, אז אני פשוט אמשיך בפורמט הזה של הציטוטים.
על מנת לשמור לעצמי על הסדר.

"מה זה פה, גן ילדים?
עברתָ את גיל חמישים, לא הבנת כבר שיום אחרי שהזין שלך ביקר בתוך מישהי אתה די אמור לדבר איתה, כדי שהיא לא תרגיש חרא?"
-
אני פשוט אוהבת את איך שהיא חושבת, ובואו, היא צודקת.
היא כל כך ילדותית, אבל אמיתית, שנונה, וכמו שטדי אמר לה די הרבה לאורך הספר "מתוקה".
וזה מדהים, כי אני חושבת עליה את אותו הדבר.
היא פאקינג מתוקה.
והסיבה שזה מדהים בעיניי, היא כי לא נראה לי שכולם יחשבו ככה.
שלא כולם יראו את נועה דרך העיניים של טדי, ואת טדי דרך העיניים של נועה.

אווו, הציטוט הבא קרע אותי מצחוק!
אם לא כתבתי את זה קודם, אז אני רק מסבירה עכשיו, שעשיתי רשימה של עמודים שבהם היו ציטוטים שאהבתי, ושאני כרגע הולכת לפיה.
זה קצת מוזר שעשיתי רשימה על דף קטן למרות שיש לי סימניות שיכולתי פשוט להדביק בעמודים ההם.
אבל פשוט לא רציתי לבזבז אותן על הספר הזה, כי אז כששקלתי אם להדביק סימניה, לא הרגשתי התלהבות חזקה מהספר.
אז לציטוט הבא-

"אני צריך להשתין."
"אני מחזיקה!"
"את והשטויות שלך. עזבי אותי בשקט."
"אתה לא מפרגן לקנאת הפין שלי. אני חנוקה בבית הזה!!!"
הוא צוחק. "בואי מפלצת, בואי תגשימי חלום." הוא הולך לכיוון אמבטיה ואני מזנקת אחריו.
-

תקשיבו, שזה גרם לי להתהפך על הגב, להסתכל על התקרה ולהיקרע מצחוק.
זה כל כך הצחיק אותי.
אולי זה לא היה מצחיק אותי כל כך אם לא הייתי קוראת על זה משהו בספר של סימון דה בובואר "המין השני".
משהו על זה כך שפרויד חשב שלנשים יש איזשהו תסביך עם זה שאין להן זין.
תגידו לי רגע, זה אמיתי הדבר הזה?

אני חייבת לצטט את הערך של "קנאת פין" מויקיפדיה, אני פשוט חייבת:

"בפסיכואנליזה, קנאת פין מתייחסת לשלב בהתפתחותן של בנות, על פי המודל הפסיכוסקסואלי של זיגמונד פרויד, בו ילדות חוות חרדה כשהן מגיעות להבנה כי אין להן פין כמו לבנים. במסגרת תאוריה זו קנאת הפין מקושרת לתסביך אלקטרה.

פרויד טען כי הבנה זו מביאה לשינויים רבים בהתנהגותן לכיוון פיתוח זהות מגדרית נשית. בתאוריה הפרוידיאנית, שלב קנאת הפין מתחיל את השינוי מחיבור רגשי לאם, לתחרות עם האם עבור תשומת לבו, הכרתו וחיבתו של האב. התנהגות מקבילה קיימת אצל בנים כאשר הם מגיעים להבנה כי לנשים אין פין; פרויד כינה אותה חרדת סירוס."
-

אני מתה מצחוק.
זה כל כך חמוד, וילדותי, ודפוק, ואני מצטערת...
אבל אני פשוט אוהבת את זה!

לציטוט הבא:

"אני כבר לא מבינה מה אתה באמת, ומה אני הפכתי אותך להיות."
"כלום לא אני, זה הכול בראש שלך. אני סתם שמן אחד שאת כל הזמן מתעקשת להתעסק איתו.
אבל יום אחד את תתעוררי באיזה בוקר ותראי אותי בלי האשליה, וזה יהיה בידור. כמה אני מחכה ליום הזה."
-

אני מרגישה שסופרת הזאת משחקת לי בראש.
יש משהו בספר הזה שאני לא מבינה.
אני מרגישה שהיא טמנה לאורך הספר הזה כל מיני ביצי פסחא שאני חייבת למצוא.
סתם כי בא לי לציין את זה משום מה כרגע, הפרק האהוב עליי היה פרק 9.
אה, איזה קטע, הציטוט הבא הוא מהפרק הזה:

"+
כשתחזור אלי
אם תחזור אלי
אראה לך מה היה כשלא היית
איך כאב ואיך הכאבת וכמה בדידות גזרת עלי ומה זה להשאיר ילדה לבד ומה זה להשאיר אישה לבד ומה זה להשאיר אותי לבד."
-

אתם מבינים על מה אני מדברת?
כנראה לא, אם לא קראתם בעצמכם את הספר.
כל הפלוסים והחצים האלה שמפרידים בין הקטעים משגעים אותי.
את הקטע של הפלוסים אני יכולה להבין, זה נשמע כמו משהו שנועה כתבה לעצמה בפתקים, חלק שבו יש הרהורים כלליים שלא קשורים לקו העלילה.

אבל החצים?
שזה חץ אחד, ואז פתאום זה שני חצים, כאילו-
מה ההבדל!?
מה אני מפספסת פה?!
מה זה אמור לסמל?!
פאק.
אני לא צריכה להתעסק בזה.
זה לא מה שקורא נורמלי היה עושה.

הציטוט האחרון ברשימה שעשיתי, זה כי הופתעתי מאיך שלי ולנועה הייתה פחות או יותר אותה תגובה למילותיו של טדי.
הרגשתי הזדהות עצומה איתה:

"ומה אתה אומר?"
"מה אני אומר, נועה?"
"כן, בול מה שרציתי לדעת," אני מורידה את היד, "מה אתה אומר?"
"אני אומר שזה טוב." הוא מסתכל עלי, "את יודעת לכתוב. את טובה."
הלב שלי דוחף את הצלעות, כמו מנסה לצאת ממני ולחצות את השולחן ולהגיע אליו.
-

אני פשוט הרגשתי את זה.
זה יותר טוב מזיונים.
מעניין אותי מה האנשים שנהנו בעיקר מהזיונים, חשבו על הספר הזה.
אגב, אני חושבת שהזיון הכי טוב, היה זה שמעורב בו שטיח.
סתם משתפת את המידע הזה, כי בואו - לא כל אחד יכול לכתוב על סקס ולעשות את זה בצורה איכותית.
אה, זה מזכיר לי משהו שטדי אמר לקראת הסוף, אבל זה מרגיש לי כבר קצת ספוילר.

***אזהרת ספוילר לסוף***

אז מה שקורה בסוף הוא שנועה עושה סדר בכל הסיפור שלהם ובעצם טדי מקבל לידיו את כל מה שנועה כתבה עליו ועליה לאורך הקשר שלהם.
שזה בעצם גם כל מה שאנחנו קראנו.
היא נותנת לטדי לקרוא את הספר הזה, ואת כל המחשבות שעברו לה בראש - שאנחנו כבר יודעים מה הן היו...
והרמת פתיחות הזאת שהיא מסוגלת להראות מולו לא מפתיעה.
כאילו, בהתחשב בכך שלאורך כל הספר היא לא הראתה שום מבוכה מלהשתין מולו ולהתקלח מולו-
אני מניחה שלתת לו לקרוא את המחשבות האובססיביות שלה, הקנאה שלה, הדברים שהוא לא יודע שהיא עשתה - פשוט לא חוצה אצלה את הגבול.
זה יפה.
זה נחמד.
הלוואי וכולנו היינו מסוגלים לרמה כזאת של אינטימיות, ולא להרגיש שזו חדירה לפרטיות שלנו.
יש בזה משהו שמזכיר לי את אדם וחווה בגן עדן, הם לא ידעו שהם ערומים עד שהם אכלו מעץ הדעת, ובהקשר הזה...
כל הקטע הזה שאין לה בעיה שהוא יראה אותה סתם עירומה, דווקא די תמים.

"והזיונים, איך תיארתי אותם?"
הוא לוקח אוויר ומרצין, נשען אחורה, "בְדיוק מצמרר."
-

ממש אהבתי את הקטע הזה.
זה מריץ את הדמיון.
אתם מבינים למה אני מתכוונת?
המחשבה שאולי שיחה כזאת באמת קרתה...
אוח, זה פשוט מהנה.

לא יודעת, הספר הזה פשוט היה מהנה, ובעיקר ישראלי ושונה ממה שאני בדרך כלל קוראת.
נהניתי לראות איך ישראלים כותבים, למרות שיש לי תחושה שלא כולם כותבים כמו מאיה קסלר...
זה שפתאום היו משפטים באנגלית בתוך הספר, הפתיע אותי.
תהיתי לעצמי איך אפשר לכתוב ספר בעברית כשפתאום אתה רוצה להגיד משהו באנגלית, והיא פשוט כתבה את זה באנגלית!
ככה זה אמור להיות?
אני מרגישה שלקרוא אותה שיחרר אותי לחופשי באיזשהו מובן - לכתוב ללא כללים מפגרים.

לא נהניתי מכל רגע, לא הבנתי את המשיכה של נועה לטדי מהרגע הראשון, לא הבנתי את הקשר שלהם ובכלל לא הרגשתי שיש באמת קשר.
זה הרגיש שהיא משתמשת בטדי כדרך לברוח מהרבה דברים.
זה לא שאב אותי מהרגע הראשון, ואני חושבת שזה כי נועה הייתה במקום לא טוב בחצי הראשון.
היא הייתה במקום של תקיעות נוראית, וכשזה השתנה - התחלתי ליהנות מאוד.
כל האסקפיזם הזה שלה, זה לא היה מהנה.
איך שהיא לא מתמודדת עם הבעיות שלה, מחפשת בטדי את כל מה שאין לה, וכן-
אולי גם קצת מקנאה בפין שלו, ורוצה להיות טדי.
זה דפוק, אבל מתרגלים לזה.
אני מרגישה שאני מבינה את האנושות יותר טוב עכשיו.
-

רציתי לקרוא את הספר הזה בשנייה שקראתי את התקציר.
זה היה כל כך ברור לי, אפילו לא התלבטתי, הייתי חייבת לקרוא אותו מיידית.
אז נראה לי שהדרך הכי פשוטה לדעת אם הספר הזה בשבילכם, זה פשוט לקרוא את התקציר, ולראות את תגובה שלכם אליו.
כי אני פשוט ידעתי ישר שאני רוצה לקרוא אותו.
לא היה לי ספק בכלל.
והכריכה?
וואו. Gorgeous.

-
אגב Gorgeous, היום יוצא אלבום האולפן העשירי של טיילור סוייפט.
ואם אתם תוהים לעצמכם כמה זמן לוקח לכתוב ביקורת כזאת ארוכה, אז קצת יותר משעתיים וחצי.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על רוזנפלד