ביקורת ספרותית על רוזנפלד מאת מאיה קסלר
ספר טוב

---

זיונים זה לא הכל

שם ספרו האייקוני של דן בן אמוץ, שנכתב כשנואש מכתיבת ספרות נעלה, מה שגרם לו לכתוב את עצמו בשפתו, ולספר סיפורים בדויים עם גרעין של אמת, שחלקם הגדול עוסק בזיונים.

בניגוד לספרו של בן אמוץ, ספר הביכורים של מאיה קסלר, רוזנפלד, לא בוטה בשמו. בהפוך על הפוך, הוא מזכיר שם של רופא שיניים יוקרתי, או שם רשת למוצרי בית המונית ונטולת אופי. תוסיפו לזה את כריכת הספר המרהיבה והמסקרנת, העשויה להתאים לספר ביולוגיה ימית, אך לא לספר שתכניו הם סקס בוטה. זאת ההברקה של קסלר, באופן בו מאחורי השם, בעל הארשת המכובדת והמיושנת, קיים ספר בועט שאת שמו אני הייתי מנסח כפרפרזה לבן אמוץ: זיונים זה הכול. עוד לפני שהתחלתי לקרוא מילה מהספר, הרגשתי במסריו המבלבלים.

מאיה, בלבלי אותי...

במקביל שמעתי את קסלר, בסוכן תרבות של קובי מידן, בו היא ספרה, שאכן בספר שלה סצנות מניות בוטות, המשתלבות בצורה נכונה לתוך העלילה, כביטוי להשקפת חייה, שסקס הוא צורת משחקי כוח, בין המינים. "בא נשחק," היו מילותיה המאתגרות לגבר הספרותי, או המציאותי שלה, המזמינות את הקורא למסע בנבכי שדות הכוח המתהווים בין שני המינים.

מאיה, סקרנת אותי.

עם מאיה, יצאתי למסע בשדות הכוח האפלים והעדכניים שבין שני המינים, והרגשתי, שהפכתי לחלק מזירת הקרב, או המשחק המתנהל באמצעות משפטים קצרצרים, ישירים, בוטים ובועטים :

"מה את רוצה? מה היית רוצה?"
"כלום. שתזיין אותי ואז אמות. אין עתיד."

מאיה, האם זאת ספרות, או הודעת SMS? גרמת לי להרגיש מבוזה ומושפל! (בהמשך הבנתי, שהרגשתי כמו גיבורי הספר, החיים במרחבי הודעות הטלפון החכם, באמצעותו הם מבטאים חסכים ותשוקות, כאן ועכשיו.)

כך כתבתי, לפני כיפור, לפני שצללתי לחצי השני של הספר, שגרם לי לשנות את דעתי, אז נמשיכה.

מאיה, תסריטאית כושלת בת שלושים ושש, שלא הצליחה למצוא את מקומה, למרות שניסתה, תמיד החזירו לה את מה שכתבה, מצטערים... היא בעלת דימוי נמוך. את הזיונים שהיא מוצאת לעצמה, היא מסכמת כלא משהו... את המראה הניבט אליה מהמראה בבוקר היא מסכמת, כמה שאני מכוערת, כמה שאני מגעילה את עצמי... יש לה ברקע ילדות מפורקת, כזאת שהיא מנסה לשכוח, אך השריטה הגדולה של חייה, היא מה שהיא.

היא פוגשת את טדי, המבוגר ממנה כמעט בעשרים שנים, בעל עסק לחקר זרמים באוקיינוס, מטפורה נהדרת לחיים של כולנו. הוא שמן ועם רקע של משפחה וזוגיות מפורקת, כמו קללה רב דורית.

מבחן הקבלה שלה לעבוד תחת מרותו, היה בשעה שנפגשו לראשונה בחתונה, והיא עשתה אתו חפוז בשירותים. בהחלט מגעיל ומעורר רחמים. טדי עצמו, כשהוא מבקש לנסח את מערכת יחסיו עם מאיה, אומר, הכל אשליה ובדיה, זה בראש שלך, יום אחד תתעוררי, ותגלי את המציאות, שאני פשוט גבר שמן ודוחה. האם יחסים המבוססים על משיכה מינית, הניראת כסטייה פרוורטית וכאובססיה הם אשליה זמנית, שתתפוגג, כביטוי לאישיות שבורה שאותה לא ניתן לאחות לעולם?

יחסים לא תקינים, הנכתבים בשפה לא תקנית. עולם מרוקן ממשמעות, שהוא כמו חור כחול באוקיינוס, אותו גיבוריו מבקשים למלא, כאן ועכשיו במין. האם יש משהו בין השניים, שהוא מעבר למין?

בתוך הספר הקצבי הזה, הממוקד בחלקו הגדול במיניות, בפעולות קופצניות, נחשפת הבדידות האנושית במלוא מכאוביה ומערומיה, בשעות בהן מאיה קמה בבקרים, ומבקשת את נפשה למות. האופן בו היא מבטאת את מציאות חייה, מכמירה וכואבת, "המציאות מכוסה בשכבה עכורה", מה שלכאורה נראים כרגעי תיקווה, או סיפוק, הם עבור מאיה, "רגעים של שקר גמור." (המנוסחים בתמציתיות מדויקת להפליא המצליחה להכאיב)

הספר הזה מעניין, באופן בו הוא מנסח את תהומות הכאב האנושי, הבדידות והניכור. יש לו רגעי הומור עצמי, לצד העצב. יש בו יכולת שיקוף פנטסטית, למה שנראה כבנאליות של הקיום האנושי. מעניין לקרוא בו, בכדי לשאול, האם יש תיקווה , או גאולה בחיים. שאלות המנוסחות בספר בצורה רעננה ומפתיעה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על רוזנפלד