ביקורת ספרותית על בית צבוע מאת ג'ון גרישם
ספר טוב

---

משפחת צ'נדלר, משפחה של חקלאים עניים בארקנסו, מתארגנת לעונת קטיף הכותנה. לוק צ'נדלר בן השבע חולם לקנות לעצמו בכסף שישתכר מעיל של קבוצת הבייסבול האהובה עליו, הסנט לואיס קרדינלס, וללכת איתו לבית הספר בשנה הבאה. אמא שלו חולמת לעזוב את החווה ולחיות בצפון. אבא וסבא שלו חולמים רק שיבול הכותנה יהיה מוצלח ויאפשר להם להחזיק מעמד עוד קצת, וסבתא שלו חולמת שדודו ריקי יחזור מקוריאה. לחווה מגיעה חבורה של פועלים שכירים, חלקים מ"אנשי הגבעות" וחלקם מקסיקנים, ואת אירועי עונת הקטיף ההיא לוק לא ישכח לעולם. שורה של אירועים שמטלטלים את סדר היום הרגיל יעמיסו על לוק שאלות וסודות וישנו את חייו.
רומן התבגרות על רקע תקופה בהיסטוריה של ארצות הברית שלא היתה כל כך מזמן, אבל בכל זאת התנדפה עם הרוח ונעלמה. עולם שבו אנשים עובדים את האדמה שלהם, מאזינים לרדיו ולא מכירים טלוויזיה, חיים בשביל לעבוד ועובדים בשביל לחיות, ומבחינתם בית צבוע זה משהו ששייך לעולם אחר. הבתים שלהם אינם צבועים, משום שאנשים כמוהם לא יבזבזו כסף על צבע. בית זו קופסה שגרים בה.
ג'ון גרישם אחראי במו ידיו לעיצוב והנצחת הז'אנר של המותחן המשפטי, אבל מה שהוא באמת אוהב לעשות זה לכתוב על שני דברים: אורח החיים בפינות קטנות של אמריקה, ובייסבול. הוא עשה את זה ב"מחוז פורד" וב-"קליקו ג'ו", ועושה זאת שוב ב"בית צבוע": רומן התבגרות על רקע ארקנסו הכפרית של שנת 1952. הסיפור מלא בפרטים ובדמויות שמעבירות את התחושה של החיים במקום ובתקופה, באופן שלא נופל מסיפוריו של וויליאם פוקנר. הדבר ששאלתי את עצמי לאורך כל הקריאה הוא מה היה קורה עם גרישם היה מהמר, ועושה פה תרגיל אמיל אז'אר או תרגיל רוברט גלבריית, כלומר מפרסם את הסיפור בשם בדוי; יש סיכוי לא רע שהסיפור היה מתקבל בתשואות כרומן ביכורים פורץ דרך.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על בית צבוע