ביקורת ספרותית על שיקגו מאת דייוויד מאמט
ספר טוב

---

שיקגו, עיר הכתפיים הרחבות. עיר הרוחות. עיר עם גאוות יחידה: כשאמריקאי אומר "אני משיקגו" זה משהו אחר. לייק מישיגן, צווארון כחול, פועלים, בתי מטבחיים, בתי חרושת. שיקאגו קאבס, ווייט סוקס, הברס, הבולז. מייקל ג'ורדן, הפרידג'. ג'אנק פוד: צלעות נוטפות שומן, דיפ-דיש פיצה. מזג אוויר מחריד עם רוח שמעיפה אנשים מהמדרכה ושלג עד הגבות. מאפיה וכנופיות: אל קאפון, אובניון, טבח יום ולנטיין, אליוט נס, פרוהיבישן. need I say more?
בשנות העשרים האיסור על אלכוהול נותן למאפיה את פלח השוק שהיתה צריכה כדי להפוך מצבר בלתי מוגדר של כנופיות רחוב, לארגון שמגלגל מיליונים ומפיל ממשלות. והמקום שבו הכול מתרחש הוא שיקגו. מייק הודג', עיתונאי פלילי ציני ומריר שמעולם לא התאושש מחוויותיו כטייס קרב מלחמת העולם הראשונה, יודע שאין פה רעים וטובים; יש רק רעים. הוא ידע את זה גם לפני שחברתו נרצחה מול עיניו, ועכשיו מה שנשאר לו הוא לאסוף את השברים ספוגי האלכוהול של חייו ולהבין מי מבין הרעים הוא הרע שהוא מחפש, וזה אומר לנבור בערימה של גנגסטרים איטלקים, גנגסטרים איריים, שוטרים איריים, טרוריסטים איריים, גנגסטרים יהודיים, בנקאים יהודים, עורכי דין יהודים, עורכי דין שחורים, גנגסטרים שחורים, זונות שחורות, זונות איריות - נזיד אמריקאי לוהט בתוך עיר קפואה.
דיוויד מאמט, תסריטאי "הבלתי משוחדים" מוציא ספר לראשונה אחרי עשרים שנה, וחוזר אל המגרש הראשון בו התאמן. הכול בספר הזה הוא קשוח: דמויות קשוחות, שפה קצרה ותמציתית, דיאלוגים חסרי רחמים, הגיגים קשוחים וחותכים של עיתונאי-פילוסוף למוד קרבות שמנתח את העולם שמסביבו ללא הרף רק כדי להגיע למסקנה שכלום פה לא שווה את המאמץ.
הסגנון הקצר-קולע הופך את הספר לקל ומהיר לקריאה, גם אם העלילה עצמה אינה קוהרנטית לאורך כל הדרך - אבל כידוע, עלילה אינה הדבר המרכזי בספרות ההארד-בוילד האמריקאית. השאלה "מי עשה את זה" או "מה עשה בכלל" מרחפת ברקע, אבל היא אינה העיקר. הקורא עובר, למשך הקריאה, לחיות בעולם הבלתי מתפשר של עיר הרוחות שבה רק הקשוחים שורדים. הרבה ציניות, הרבה הומור שחור, והרבה "אלה החיים".
לסיכום: אוהבי הז'אנר ייהנו. בעלי לב רגיש לא יגיעו עד הסוף.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על שיקגו