ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר טוב

---

המשפט שעמד לי בראש בסיום הקריאה היה, שלאסה הולסטרום חייב לעשות על זה סרט.
ואז גיליתי שבאמת יש סרט, אבל לא של הולסטרום, וזה פספוס. זה סרט שנועד לצילומי שוטים רחבים של נופים צבעוניים, עם מוזיקה אפית ברקע. לא ראיתי את הסרט אז לא יודע איך זה יצא.
רומן מכתבים מקסים שבמרכזו ג'ולייט, סופרת אנגליה שהוציאה זה עתה אוסף טורים שכתבה בזמן מלחמת העולם השנייה. אנגליה משתקמת מהמלחמה ובלונדון מפנים את ההריסות וג'ולייט, שמרגישה ריקנות לגבי המשך דרכה ובדידותה, מקבלת מכתב מתושב גרנזי באיי התעלה הבריטית שקרא את הספר שלה; ומפה לשם מתחילה התכתבות ביניהם שגורפת אליה את שאר תושבי האי. אוסף של אנשים כפריים חביבים בקהילה מרוחקת, חקלאית, פשוטה, עד שג'ולייט מגלה שהיא כבר אחת מהם. וכמו ב"בנות גילמור", "חשיפה לצפון" וסיפורים דומים, זהו סיפור של "עיר קטנה ואנשים בה מוזרים".
דרך חלופת המכתבים מתואר סיפורו של האי גרנזי. שבזמן המלחמה נכבש והוחזק על ידי הנאצים, וסיפורם של תושביו. נכון שהסיפור הוא קצת צפוי, רומנטי ודביק, אבל הוא כתוב בצורת חלופת מכתבים ולכן אינו עמוס בתיאורים דרמטיים של מספר כל-יודע שמדביקים את העניין יותר מדי, ובשורה התחתונה סיפור כיפי ומעניין.
דבר אחד שהתפספס פה: הספר מנסה לכלול תימה של אהבת ספרים וספרות. מה שהחזיק את תושבי האי היה מועדון קריאה מחתרתי שהם הקימו בצל הכיבוש, ומה שהביא את ג'ולייט אליהם הוא העיסוק הספרותי שלה; אם זו היתה אמורה להיות תימה מרכזית אז היא נשארה בשוליים ולא הושקע בה מספיק.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים