“סדרת קרסון ריידר היא אחת מסדרות ספרי הבלש הארוכות והמוצלחות שלא תורגמו לעברית (ביחד עם לונגמייר, מריו בלזיק, האפ ולנארד, סטפני פלאם ועוד רבים וטובים), שלא כמו ידידיהם ג'ק ריצ'ר ומיירון בוליטר שהצליחו לקלוע לקהל הבינלאומי. זה הספר הראשון בסדרה, ואחריו תורגם "האספנים" אבל מעבר לכך צריך לחפש את הספרים באנגלית. וכמו שקורה בדרך כלל עם ספר ראשון בסדרה - הוא לא הכי טוב בה. תפקיד הספר הראשון הוא להציג את הדמויות, את ה-premise ואת מה שהספר עושה שמיליון ספרי מתח אחרים לא עושים, ומבחינה זו הספר הוא מוצלח. קרסון ריידר הוא בלש במשטרת מובייל, אלבמה, שמהווה חמישים אחוז מצוות מיוחד שתפקידו לחקור פשעים מטורפים ופסיכוטיים במיוחד. הוא התקבל לעבודה בתור סטודנט מצטיין לפסיכולוגיה אחרי שכתב תזה מבריקה על המוח הפסיכופטי. אלא שלבלש ריידר יש סוד אפל, שמסביר את מקור הידע האקדמי שלו בתחום: אחיו הגדול ג'רמי הוא אחד הרוצחים הסדרתיים האכזריים שפעלו בארצות הברית, והוא מאושפז במוסד סגור. וכשריידר נתקע בחקירותיו הוא מתייעץ עם המקור. זה סוד הצלחתו.
בשורה התחתונה נהניתי מהספר ורציתי לקרוא את שאר הסדרה. הספר מצליח לגעת בנושא הפיקנטי ובעל המשיכה האסורה של המוח הפסיכוטי, מבלי לגלוש לקלישאות או לצפוי (כמו דקסטר למשל), מספק מתח ופרטי חקירה אותנטיים ואמינים ודמויות מורכבות ומעוררות סימפטיה.”

“ספר ביכורים בלשי שונה על הצד האפל בנפש האדם.
הפתולוג המשטרתי במובייל, אלבמה עסוק בנתיחה שגרתית ומוצא חפץ לא ברור בגופה. הוא בודק אותו ופיצוץ פוצע אותו קשה. במקביל, חוקרי המשטרה קארסון ריידר והארי נאוטילוס המנוסים במחזות לא קלים לא היו מוכנים לזה-שתי גופות ערופות ראש במקומות שונים עליהן נכתבו שרשרת מילים לא ברורה. המאפיינים הפיזיים דומים, גברים צעירים למדי וחסונים שזוהו.
לתמונה נכנסת הפתולוגית קלייר פאלטייה הנוקשה שמבחינתה איחור של שתי דקות הוא חטא בל יסולח. כפופה לה אווה דאוואנל, פתולוגית טובה שהחליפה את הפצוע ועתידה להתגלות כאלכוהוליסטית העוברת ייסורי גמילה נוראים בעזרת ריידר עמו יצרה מיוחד. ברקע מאבקי כוח ותחרות על משרות בכירות בין קציני משטרה כולל הקצין הממונה על החקירה- ביורוקרט וחובב סיקור תקשורתי,עיקש וחסר מעוף המלוּוֶה תמיד בסמל משטרה ענק, מעין בולדוג נאמן.
החקירה מוליכה את השניים לכיוונים לא צפויים. מניין המתים עולה ודברים רומזים בהדרגה לאדם מעוות מטראומות קשות. סחיטה, רוע וטירוף. דבר מהזוועות שהתרחשו אינו מקרי והכל מתוכנן לפרטים.
שניים משיאי הספר לטעמי הם חשיפת נפשו המיוסרת של קארסון בביתו המבודד על אי בפני אווה והארי בליל סערה נוראית. מטחי גשם עזים, ברקים ורעמים, רוחות חזקות המשליכות חפצים. סערת רוחם של קארסון ואווה תואמת לזו שבחוץ כשהוא מספר על עברו הקשה- בן ואח לשני מופרעים פסיכוטיים ורצחניים, אומללותה של אמו שמתה שנים קודם. הוא מרחיב על חקירה קשה בעברו שהיה מעורב בה פסיכופת סדיסטי. ערב של פריקת רגש, בכי וכאב אמיתי.
הסוף שהוא מאבק הישרדותי נואש בתנאים קשים הוא השיא הנוסף. הטירוף מתפרץ וגורר את המעורבים לסיוט מצמרר.
הסגנון יוצא דופן. אפשר לאהוב או שלא אבל בהחלט שונה ממותחנים של סופרים הנצמדים לאותו שטאנץ בספרים הנכתבים בסרט נע. ישיר מאד, בוטה לעתים, תיאור ריאליסטי של מצבי קיצון קשים, ביטויים כמו 'מפצפץ לו את הקלבסה'; 'תוכניות הכרומוזומים הדפוקים' כגון ג'רי ספרינגר; 'הישיבה על הרציחות של הבְּלי-ראש'; פה ושם 'זבל לבן מכוער' לדמויות בסיפור ומשחקי מילים אופיינים לדרום ארצות הברית.”

“את הספר הזה התחלתי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה לפני שנה ומשהו כשעוד האמנתי בקריאת ספרים מהספרייה העירונית. כמובן שלא הלך לי, כי קשה לי לקרוא ספרים שמישהו אחר קרא. זה גורם לי להרגיש שהם מאבדים את כל היופי והקסם שלהם.
בכל מקרה, התחלתי לקרוא אותו שוב (והפעם במלואו) לפני כמה ימים. ההתחלה היתה משעממת שוב, כמו בפעם הקודמת. חשבתי שאולי זה יעלם אחרי כמה עמודים (יש בו בסה"כ 289 עמודים וזה חבל), אבל זה לא קרה. במהלך כל הספר ייחלתי לרגע שמשהו מעניין ורציני יקרה, אבל זה היה ספר רגוע ושקט למדיי. לא הרגשתי שפעימות ליבי טסות או רגש כלשהו במהלך הקריאה. בכל פעם שהרגשתי שמגיעה סצנה שתגרום לי להרגיש משהו, שוב הכל דעך. הרגשתי שהסופר לא הצליח להתעמק בסצינות שצריכות לגרום לקורא להתרגש או לפחד או להבהל.
הכתיבה בסך הכל היתה בסדר, לא משהו מיוחד. היא גרמה לספר להיות קליל שכזה.
לא היתה אווירה ותחושה של פחד, כאלו שיש בדר"כ בספרי מתח.
הדמויות היו פשוטות מדי, הסופר לא התעמק בהן יותר מדי. תמיד אני מתחברת לדמות כלשהיא ואפילו מתחילה לחבב אותה. בספר הזה לא היה דבר מכך.
כשסיימתי את הספר, לא הרגשתי את התחושה הזאת של הערבול בבטן, כזאת שמרגישים כשמסיימים ספר שבהחלט היה שווה כל שנייה של קריאה ושישאיר את חותמו על הקורא. הספר הזה היה כמו משב רוח שבא וחולף. הוא היה חביב ונחמד ומצחיק, אבל לא ספר כזה שאני אזכור לפרטי פרטיו עוד כמה חודשים.
ממליצה לאלו בינינו שאוהבים ספרי מתח קליליים ולא משהו מורכב. עלילה ודמויות נחמדות, אבל לא משהו מיוחד.”

“מה צריך בספר מתח בלשי?
צריך עלילה, סביב פשע חמור, רצח לרוב.
צריך דמות של פושע, שתהיה מעניינת מספיק. סופרים רבים מעדיפים מוח קרימינלי וחולני. ככה הספר יוצא מעניין יותר.
צריך עלילה מורכבת ופיענוח אינטיליגנטי
צריך גם קצת אלימות וסכנה לבלש עצמו
צריך עלילות משנה מעניינות
וצריך את דמות הבלש. זה חלק מאוד מהותיים מספרות המתח הבלשית החל בשרלוק הולמס והרקול פוארו וכלה ביו נסבו.
מתכון פשוט, לא? בעיקר אם מאפיינים נכון את דמות הבלש.

הבלש, לרוב שועל בודד, בעל רקע אפל ובעיות אישיות בעבר, דיכאון ואלכוהוליזם בהווה, אבל חוש ריח מפותח ומוח חד כסכין. אמור לטעות קצת בהתחלה, אבל לא יותר מדי, ובסופו של דבר לפתור את התעלומה בצורה מבריקה. אך לא יותר מדי מבריקה. צעד אחד לפני הקורא הנבון שכבר ניחש בעצמו כמעט הכל, ועדיין מופתע מהדרך המחוכמ שבה הותר כל הקשר הגורדי של העלילה, כולל הפרטים השוליים שהיו נראים מיותרים ואגביים.

קארסון ריידר הוא אכן שועל בודד, שמתגורר בבית על אי. יש לו רקע אפל במיוחד, הכולל אח פסיכופט שגם עוזר לו בפענוח פשעים בתמורה למחירים כאלה ואחרים. הוא לא בדיכאון לרוב. את תפקיד האלכוהוליסט בספר ממלאת דמות אחרת, וריידר מוכיח את היותו לוחם צדק בלתי מנוצח גם כאן, בכך שהוא מסייע לגמילה. העלילות המשניות כוללות פוליטיקה משטרתית מקומית, סיפור אהבה, ועוד סיפורים שונים, והן מאפילות על העלילה העיקרית. העלילה העיקרית לא מפחידה כמו שהיא יכולה להיות, לא מאיימת, לא חופרת פצעים של פחד בבטנו של הקורא. היא עלילה בעלת פוטנציאל, אבל מתוארת ותפורה ברשלנות גמורה. המניעים לא ברורים, והתפקיד של האח מוזר להפליא.

התוצאה היא בעיקר ספר נדוש, אחד מתוך מאה ספרים אחרים. בלי שום ייחודיות שמחייבת לקנות דווקא אותו (או במקרה שלי, לקחת בחינם ממדף ההחלפות. אפילו זה לא).”