ביקורת ספרותית על דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן
ספר בסדר

---

אג'נדה: כל הגברים אותו דבר. כולם אנסים, מטרידים וכו'.
שאלה: אז מה עם האחים שלנו, האבות שלנו, הבעלים שלנו?
זו השאלה שהספר בא להתמודד איתה, וחייבים להניח על השולחן את העובדה שזו לא שאלה פשוטה, שאלה נצחית וטעונה שהטיפול בה לעולם לא יכול להיות פשוט. אולי זו הטעות של הספר: שהוא מנסה לעשות מזה עניין פשוט.
התרגיל הספרותי של להיכנס למוחו של עבריין מין עלה ב"לוליטה" כמובן, ובצורה קצת יותר בנאלית ב"התפוז המכני", הוא עולה גם פה אבל פחות בהצלחה. הגיבור הוא פרופסור ארי גוטמן המכונה על ידי אשתו "גוטה" (נו, הרפרנס הזה הוא אפיון כל כך ברור שאחריו אין שום טעם לנסות להכחיש את האג'נדה שתוארה לעיל). הקטעים היותר טובים של הספר הם אלה שמנסים להיכנס למוחו המתמסכן, המתבכיין והכמעט-נוירוטי בחרדות וחוסר האונים שאופפים אותו. איש משפחה מסור, אקדמאי מוערך, אדם ערכי ורגיש, מוסרי ועדין, בעל כל התכונות החיוביות שסופרת היתה רוצה לייחס לגיבור הגבר שלה. אלא שביום בהיר אחד נופלת עליו כמו רעם הידיעה: סטודנטית שלמדה אצלו לפני שלושים שנה עומדת להאשים אותו באונס. הוא לא זוכר מזה שום דבר. איך זה יכול להיות? איך דבר כזה קרה למישהו כמוני?
העניין בספר שהוא מוכוון אג'נדה, זה מורגש ממנו מאוד מאוד חזק. הספר מגלגל מפה לשם את השאלה הזאת ובסוף עונה על השאלה בצורה מעודנת אך ברורה: כן, כל הגברים אנסים, גם האחים והבעלים שלנו שהם רגישים וחיוביים ואקדמאיים ובכיינים. בכל גבר יש את הזרע הזה שיכול לצאת כל דקה. ועל המסקנה הזו אני מניח שאפשר לדון עוד הרבה ומן הסתם עוד יידון בה הרבה, כי כאמור זו שאלה נצחית, אבל לכו תדונו בזה עם "דברים במדבר" שהמסקנות שלו הן שלו.
לגבי הכתיבה עצמה: התחושה הכללית שעולה היא שהספר כתוב היטב, אבל בכל זאת מלאכת מחשבת של כתיבה - זה לא. התיאורים ובמיוחד תיאורי הרגש והלך-המחשבה הם יפים, לא ארוכים מדי ונוגעים מבלי להיות משתפכים, אם יש גלישה לקיטש אז היא לגמרי ברמת המותר והמקובל, אבל מופיעים יותר מדי פעלולי-כתיבה בנאליים, שהתחושה היא שנועדו לעטוף את האג'נדה הבעייתית והכבדה בציפוי שוקולד שיקל לבלוע אותה. למשל, האישה "מתנשלת מהמעיל שלה" יותר מדי פעמים, כאילו הסופרת היתה קצת יותר מדי מרוצה מעצמה על הדימוי הזה. הגיבור מאופיין כ"גוטה" והמקום בו התרחשה עבירת המין לכאורה היא "עין שפן" - אפיונים פשוטים עד בנאליים, סגנון הדיבור של הדמויות הוא במשפטים ארוכים ומורכבים בעברית שאינה יומיומית ו(בלי ספויילרים) הספר מסתיים בפאנץ'-ליין מוזר שמטרתו לא ברורה. לא ברור האם הסופרת שונאת או אוהבת את הגיבור שלה; היא גם לא מצליחה לתעב אותו מבלי שזה יהיה גלוי וברור, כמו נאבוקוב לגבי הומברט ב"לוליטה", או לתת לו סימפטיה מסוייגת כמו אנתוני ברג'ס לגבי אלכס ב"התפוז המכני".

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על דברים במדבר