“יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה. "לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר." זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד. יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות. אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על. זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע. ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד. היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר. והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק! אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת. הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת. בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו. יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה. ציד לווייתנים תרנגולות ערופות ראש חמור נפץ חתול שלכד יונה ציד איילים ציפור תועה בחדר חתולים מיוחמים הצייד תפס את הזאב דרסת גור של לברדור ויש לי ליהוק ליונתן. אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון. ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו. תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא. התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס. זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד. "לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?" ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי. אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים. אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות. (וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה) # גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל # אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר. רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.”

“להתחסן או לא להתחסן, זו השאלה – מצד אחד המדע ומנגד החששות, רצון הממשל מול חירות האדם, הרי קודם כל הבריאות, אבל מה אם בסוף תפציע איזו תופעת לוואי? מה נכון לעשות? מה צריך לעשות? את יונתן כהנוב כל זה פחות עניין כחייל שהתנדב להתחסן. עשור לאחר מכן, הוא מוצא עצמו בלב הסערה של חייו – הרעה במעמדו המקצועי, מערכת יחסים מתפוררת עם אשתו והדמנציה שצונחת לפתע על אביו. לתוך כל זה מתכנסת בשורה מהחיסון ההוא, שהיה או לא היה עדיף לעשות. אלון כותב בעברית גבוהה ומענגת, שופעת מטבעות לשון מקוריים. ניכר, כי עולם יצירתו נפרש מולו במלואו, בבירור – סגנונו תיאורי להפליא, כל שם עצם מלווה בשם תואר מרענן, וכל פועל מתעלה אל פסגתה המשוננת של השפה. הוא בורא עולם, ובה בעת, מעביר עליו ביקורת, בסרקזם שלמדנו להכיר ולאהוב. נעמי כצפוי, מעוררת אנטגוניזם, אופיה נצבע בצבעי תוקפנות וגסות סמי-גבריים (אולי גבריים מדי, אמינות wise). דמותה מעלה תהיות עלילתיות - למשל שמא היא לקחה/עודנה לוקחת חלק בניסוי הממשלתי שנכשל (האם יונתן השב"כניק אינו ער לסוכנת עמה חי?) והתמיהה אודות זהות מאהבה (ישראל אבידור? גוטליב? התעלומה היחידה שלא נפתרה). ביחס כלפיו, יונתן מעביר את הקורא טלטלה – מחד, בוז כלפי הגבר הכנוע, ומאידך, אמפתיה כלפי גורלו המר. קיוויתי שההתפתחות האישית שלו כאדם ובעל (אם תקרה), תהיה בזכות תהליך עצמי עמוק שלו ולא בעקבות ניסוי ותוצאותיו. אלון נכנס היטב לנעליו של חאלד, ומצליח לעורר אהדה כנה כלפי זיכרונותיו, אכזבותיו ומאווייו. הפרקים עם חאלד היו מהמשובחים בעיניי, לא הייתי מצר לו היו פרקים נוספים איתו, ולו היה מככב גם בספר הבא. נדמה כי אלון משתף אותנו בתפיסתו אודות משמעות וגורל (אם כי למי בכלל יש זמן לעסוק בהם בשגרה). ניתן להצביע בסבירות די ודאית על המקומות בטקסט שהושפעו עקב מאורעות חייו. ציפיתי לסיפור יותר "פאוּדי" בסגנונו, של מרדף חתול ועכבר (יונתן וחאלד). תהיתי האם יונתן כהנוב עומד להיות הבלש האלמותי של אלון, ג'ק ריצ'ר הבא של ישראל. מרענן היה שיריבו המקצועי של יונתן בתחילת הספר, היה בעל מוגבלות (שובר את מוסכמות האמפתיה). כישוריו של יונתן כאיש שב"כ לא באים לידי ביטוי מספיק לטעמי בסיפור, כמו גם היותו דתל"ש (עובדה שמוזכרת שוב רק לקראת סופו – כחלק מהעברת התמה). חלק מהפרקים מתחילים עם מונולוג או דיאלוג בו לא ברורה זהות הדובר, כאילו אלון בוחן האם הצליח לבדל היטב בין דמויותיו (הצלחת). אהבתי את העיתוי והמיקום שנבחר לפיגוע (נבואה שתגשים את עצמה? הלוואי ולא). לטעמי הפתיח של הספר היה מופתי - בסצנה אחת (פרשת החיתול) מצליח אלון לזקק את הלך הרוח והייאוש של אב טרי ובעל רק על הנייר. מסקרן לדעת מהם הפרקים האהובים על אלון, באילו מטבעות לשון, הוא גאה במיוחד. כמה עגום מצבה של מדינת ישראל בגל האינתיפאדה החדש, אם היא תולה את תקוותיה ביונתן, אדם מעורער שטרם שולט בכישוריו. הייתי מצפה שהמומחים שהוקצו לניסוי בזמנו, יתרמו לו ויסייעו בכך. משונה שנעמי לא מקשיבה לאזהרותיו של בעלה השב"כניק, כנראה שהיא מביאה על עצמה את שעתיד לקרות בגורלה. מודה שהופתעתי שאלון, הריאליסטי לטעמי, כתב יצירה שיש בה מן הפנטזיה, אך לאו דווקא לשלילה. ציפיתי להסבר מדעי נרחב יותר אודות החיסון ותהיתי מדוע יונתן אינו תוהה האם תוצאות הניסוי עתידות להשפיע גם על ילדיו. אהבתי שהסוף אינו אוטופי, שהמציאות מתגלה כהווייתה – לא מושלמת ולא אומללה, משהו בין לבין, שאפשר וצריך ללמוד לחיות עמו, שאפשר עוד לייחס לו תקווה (כפי שלשמחתי יונתן הגה). יצירה מקורית ומסקרנת, סוערת ומרשימה, ספר ביכורים משובח, מחכה כבר ליצירה הבאה, מומלץ.”

“# לא יודעת למה צפיתי. בטוח שלא ציפיתי להישאב לספר ישראלי על שב"כניק, דתל"ש, שחוק ושפוף, שעתידו מאחוריו. אחד כזה שלמרות שגודל וחונך פה, לא למד להתנהג כמו שמצופה מגבר ישראלי. כלומר לא לשתוק למי שמתגרה בך, תמיד להפגין ביטחון, לדעת מצויין מה "צריכים" לעשות במקרה ביטחוני ולחלק עצות כשיש משבר. יונתן הנ"ל נשוי. יש פה תיאור מדוייק של חיי נישואים בשלב בו יש יותר מטלות והתחייבויות מאשר אמצעים, הרבה יותר עייפות מכוחות. בזוג הזה יש צד חזק צדקני ומוסרי, בטוח בזכותו לדרוש דרישות מהצד השני וצד חלש שמה שמניע אותו הוא הימנעות מעימותים והרגשה של "לא מספיק טוב". תיאור החיים היומיומיים במשפחה הזו הם מהטובים שקראתי, כולל בספרים המוקדשים לנושא משפחה. זה נועד לגרום לקורא להזדהות עם יונתן, קצת לרחם עליו וקצת לבוז לו, מה שקרה גם לקורא(ת). הרבה מהדמויות בספר מאופיינות נפלא. כל דמות מקבלת את המקום הראוי לה, בקולה הייחודי. וזו עוד הפתעה שהיתה לי, כשציפיתי שסיפור העלילה יתגבר על הסיפור הפנימי של הדמויות. כל דמויות הגברים - הן לא רבות אבל הן הרוב בסיפור - מאופיינות ומתאימות למקומן בסיפור. דמויות הנשים פחות מרשימות. הן מתוארות "מבחוץ". כלומר, הסופר חד-עין ומיטיב לתאר אבל אינו מצליח "ללכוד" את דמויות הנשים מבפנים ומסתפק בתיאורים חיצוניים של התנהגות ואמירות. והסיפור? ריתק אותי. הוא מצליח להניע את גלגליו ולשמור על המתח גם בעמודים הרבים של דיונים מופשטים על טוב ורע, פחדנות או גבורה. התיאורים משדרים אמינות רבה, נראים כאילו הגיעו ממקום של היכרות אישית על מה שעושים ואיך מדברים שב"כניקים, בימים ולילות הארוכים שהם מנסים למנוע קטסטרופה. עולמם צר כעולם נמלה וממוקד בחשד ובחשודים ולא מצליח להבחין בתמונה הגדולה. האמת? אני בספק אם זו באמת התנסות אישית וחושבת שמדובר בדמיון מאד מוצלח, שמסוגל לשכנע את הקורא שמדובר בחווייה אישית. נהניתי מהספר. סלחתי לו על פגמים שאת חלקם ציינתי, לא בגלל היכרותי (הוירטואלית, כמובן) את הסופר, אלא כי היתרונות עלו על החסרונות והשלם היה טוב מסך חלקיו. והסוף שלו הוא מופת של צדק הכרחי מתוך כֵּאוס. יש גם "הסוף שאחרי הסוף" שהיה מיותר בעיני והייתי מעדיפה לדמיין לבד. הוא שידר לי אמינות, נגע בדברים שצריך לגעת בהם. עקף בזהירות פחים מסוכנים (בכל זאת ספר שצריך להימכר) ובנוסף - יש לו שם דו משמעי מוצלח מאד. באופן כללי - אפשר בקלות להשתכנע שהוא אינו ספר ביכורים. שאפו.”

“הספר מתחיל בתיאור מצחיק שכל מי שהפך להורה מכיר. את הרגע בו התינוק עם החבילה בטיטול שכוב על משטח החתלה ופתאום ההורה מגלה שנגמרו המגבונים. ההורה בדילמה. מצד אחד הטוסיק מלוכלך ואי אפשר להרים על הידיים. מצד שני אסור להשאיר תינוק ולו לרגע על משטח החתלה. והרגע הזה בו אתה מנסה לעשות שפגאט או קפיצה באוויר להגיע לשקית מגבונים שתלוייה על הדלת או רחוקה ממך יוצר מצב קומי שאיך שלא מסתכלים על זה זהו רגע שגורם לחיוך גדול ומביך. ועם התחלה כזאת יפה הספר פשוט רץ ומרגש ולא משנה על איזה אי בודד תקראו אותו. בהמשך תהיה גם חזרה בזמן אל סטוץ מימי הצבא וחיסונים ל - 15 חיילים שגרמו לא מעט בעיות בספר והזכירו לי את ניסוי הקורונה הגדול של ימינו. בזמן הקריאה חייבים להתמסר לספר ולהיות קשובים אליו כיוון שאם לא, מפספסים את הפואנטה והמסרים של יונתן כהנוב. שהוא "האנטי גיבור" ההרואי בעלילה, שלרגע הפך להיות כמו חבר טוב ל 380 עמודים. ליבי יצא אליו. אפשר לדבר אתו על הכל והוא יבין. אפשר גם אם תרצו לשתות אתו ויסקי זול או קיאנטי יקר ולעוף אתו גבוה מעל אורות מרצדים ברומא ולבכות אתו על בגידות ויחסים ועניינים של הלב. אפשר גם להתפקע אתו מצחוק הורס על הביקור אצל רופא שיניים שהחדיר מחט פעמיים ושהמחט לא חדרה לשום בשר והתעקמה לה בדרך. או על "דחקות" מכמירות לב על אביו החולה בשיטיון. זהו ספר שיש בו הכל מהכל ולכן מאתגר להיכנס אליו. זה התחיל במחבלים ואז שהידים ותוך כדי הורות ויחסים וילדים ושיטיון וצבא. והכל דחוס כמו בשוקולד טוב, או, כמו בחיים. בסוף זה קרה, נתפסתי והתאהבתי. כיוון שהדבר היפה ביותר בספר הוא כמות ההפתעות שהקורא חווה ולא מאמין שקורא אותם כולל הריפרור הקטן שהזכיר לי את אוסטר שאני אוהבת. ואמרתי לעצמי תוך כדי קריאה : "אלון הבן אלף מוכשר כל כך שהביא לי ממתק כמו ביצת קינדר משובחת מלאת הפתעות" וכל כך נהניתי מהספר לא יכולתי להוריד אותו מהיד אחרי שנשאבתי אליו. לאורך הספר קסם אמיתי מתרחש כי בכל עמוד שמסיימים עלולים למצוא עצמנו בהרפתקה אחרת שגורמת לנו לשקשק מפחד עם ערסים ברומא , או, למות מצחוק כשיונתן יוצא לזרוק את הפח ב 2 לפנות בוקר בגרביים ופוגש בחבורת נערים חצופה ונכנס לקטטה. או משברון לב כשנעמי אשתו של... ישנה ובוכה בסלון. לא אומר אם הדברים מסתדרים בעלילה. אבל מה שחשוב שנבין וגם יוני כהנוב הבין שתמיד האחריות על החיים היא עלינו בלבד ואי אפשר להאשים בה אחרים. כיוון שלאורך כל הספר יש פקפוק פנימי גדול כמה הוא באמת טוב. כמה הוא בעל טוב, אדם טוב, אבא טוב... מה לקח מההורים , מה הוא נותן לילדים ומה יישאר בסוף. ברגע של צלילות אביו אמר לו: "לא שואלים לָמָּה, אלא לְמָה, לשם מה, לאיזו תכלית, לָמָּה היא שאלה שלעולם אין עליה תשובה". מעבר ליחסים הבין אישיים בספר ולמשברים שצצים בחיים. העלילה נעה בד בבד עם המצב הבטחוני המורכב בארץ, יש תיאור של הפחד הלא ידוע מאיזה אירוע שיפיל אותנו לרצפה. תיאור של האנשים מאחורי הקלעים שיעשו הכל בשביל המדינה. השמירה הקפדנית במעברי הגבול, בימיי זיכרון, בימיי השואה ובטקסים. יש גם את ההבט הזה בספר כמו מבט על על המצב והלחץ התמידי שאנו חיים פה במדינה שכל הזמן מנסים לפגוע בה. הספר כאמור נוגע לכולנו ושם פרוג'קטור ענק על היחסים שלנו עם עצמנו ועם כל העולם מולנו. מביא זוויות של כעס מתפרץ, בכי בלתי נשלט, כמה אנחנו מתקפלים כמו נמושות בעת משברים בחיים האישיים. או עד כמה אנחנו גיבורים ונלחמים על הטוב בחיינו ומודים עליו. או שלפעמים שוקעים בתרדמת ההתקרבנות העצמית. מאוד קשה שלא להזדהות עם הספר ולאהוב אותו כפי שאנו אוהבים את עצמנו כי הוא עלינו. כי גם אנחנו כולנו כאלה מורכבים. לא כולנו מדמיינים אפוקליפסות אבל בהחלט מורכבים. היה קטע מרגש שהקראתי לבן זוגי על יחסים בספר כי ידעתי שהוא יזדהה במידית מנקודת המבט של הגיבור שמאוד היה חשוב לו להסביר עצמו, שנבין את הצד שלו. הוא אהב את הקטע כמובן!. הרי יחסים זה תמיד דבר מסובך ואלון הלוואי שלא היה בעולם דבר כזה שנקרא פנקס וכולנו יכולנו להכיל אחד את השני לנצח. אין מי צודק, יש צוות וחייבים לעבוד ביחד. לגבי ספויילרים - גם אם סיפרתי קצת זה עדיין כלום כי אי אפשר לשייך אותם לתמונה השלמה הכוללת בספר. כל הפרטים בסקירה הם משולים לקצה קרחון בלי לראות ממש את כולו. תודה אלון זה ספר נפלא ואתה כותב בחסד אמיתי. (דרך אגב ליהקתי את מייקל מהסידרה "30 ומשהו" ליונתן כהנוב, זה פשוט הסתדר לי).”

“יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה. "לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר." זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד. יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות. אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על. זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע. ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד. היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר. והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק! אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת. הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת. בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו. יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה. ציד לווייתנים תרנגולות ערופות ראש חמור נפץ חתול שלכד יונה ציד איילים ציפור תועה בחדר חתולים מיוחמים הצייד תפס את הזאב דרסת גור של לברדור ויש לי ליהוק ליונתן. אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון. ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו. תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא. התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס. זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד. "לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?" ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי. אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים. אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות. (וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה) # גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל # אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר. רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.”

“להתחסן או לא להתחסן, זו השאלה – מצד אחד המדע ומנגד החששות, רצון הממשל מול חירות האדם, הרי קודם כל הבריאות, אבל מה אם בסוף תפציע איזו תופעת לוואי? מה נכון לעשות? מה צריך לעשות? את יונתן כהנוב כל זה פחות עניין כחייל שהתנדב להתחסן. עשור לאחר מכן, הוא מוצא עצמו בלב הסערה של חייו – הרעה במעמדו המקצועי, מערכת יחסים מתפוררת עם אשתו והדמנציה שצונחת לפתע על אביו. לתוך כל זה מתכנסת בשורה מהחיסון ההוא, שהיה או לא היה עדיף לעשות. אלון כותב בעברית גבוהה ומענגת, שופעת מטבעות לשון מקוריים. ניכר, כי עולם יצירתו נפרש מולו במלואו, בבירור – סגנונו תיאורי להפליא, כל שם עצם מלווה בשם תואר מרענן, וכל פועל מתעלה אל פסגתה המשוננת של השפה. הוא בורא עולם, ובה בעת, מעביר עליו ביקורת, בסרקזם שלמדנו להכיר ולאהוב. נעמי כצפוי, מעוררת אנטגוניזם, אופיה נצבע בצבעי תוקפנות וגסות סמי-גבריים (אולי גבריים מדי, אמינות wise). דמותה מעלה תהיות עלילתיות - למשל שמא היא לקחה/עודנה לוקחת חלק בניסוי הממשלתי שנכשל (האם יונתן השב"כניק אינו ער לסוכנת עמה חי?) והתמיהה אודות זהות מאהבה (ישראל אבידור? גוטליב? התעלומה היחידה שלא נפתרה). ביחס כלפיו, יונתן מעביר את הקורא טלטלה – מחד, בוז כלפי הגבר הכנוע, ומאידך, אמפתיה כלפי גורלו המר. קיוויתי שההתפתחות האישית שלו כאדם ובעל (אם תקרה), תהיה בזכות תהליך עצמי עמוק שלו ולא בעקבות ניסוי ותוצאותיו. אלון נכנס היטב לנעליו של חאלד, ומצליח לעורר אהדה כנה כלפי זיכרונותיו, אכזבותיו ומאווייו. הפרקים עם חאלד היו מהמשובחים בעיניי, לא הייתי מצר לו היו פרקים נוספים איתו, ולו היה מככב גם בספר הבא. נדמה כי אלון משתף אותנו בתפיסתו אודות משמעות וגורל (אם כי למי בכלל יש זמן לעסוק בהם בשגרה). ניתן להצביע בסבירות די ודאית על המקומות בטקסט שהושפעו עקב מאורעות חייו. ציפיתי לסיפור יותר "פאוּדי" בסגנונו, של מרדף חתול ועכבר (יונתן וחאלד). תהיתי האם יונתן כהנוב עומד להיות הבלש האלמותי של אלון, ג'ק ריצ'ר הבא של ישראל. מרענן היה שיריבו המקצועי של יונתן בתחילת הספר, היה בעל מוגבלות (שובר את מוסכמות האמפתיה). כישוריו של יונתן כאיש שב"כ לא באים לידי ביטוי מספיק לטעמי בסיפור, כמו גם היותו דתל"ש (עובדה שמוזכרת שוב רק לקראת סופו – כחלק מהעברת התמה). חלק מהפרקים מתחילים עם מונולוג או דיאלוג בו לא ברורה זהות הדובר, כאילו אלון בוחן האם הצליח לבדל היטב בין דמויותיו (הצלחת). אהבתי את העיתוי והמיקום שנבחר לפיגוע (נבואה שתגשים את עצמה? הלוואי ולא). לטעמי הפתיח של הספר היה מופתי - בסצנה אחת (פרשת החיתול) מצליח אלון לזקק את הלך הרוח והייאוש של אב טרי ובעל רק על הנייר. מסקרן לדעת מהם הפרקים האהובים על אלון, באילו מטבעות לשון, הוא גאה במיוחד. כמה עגום מצבה של מדינת ישראל בגל האינתיפאדה החדש, אם היא תולה את תקוותיה ביונתן, אדם מעורער שטרם שולט בכישוריו. הייתי מצפה שהמומחים שהוקצו לניסוי בזמנו, יתרמו לו ויסייעו בכך. משונה שנעמי לא מקשיבה לאזהרותיו של בעלה השב"כניק, כנראה שהיא מביאה על עצמה את שעתיד לקרות בגורלה. מודה שהופתעתי שאלון, הריאליסטי לטעמי, כתב יצירה שיש בה מן הפנטזיה, אך לאו דווקא לשלילה. ציפיתי להסבר מדעי נרחב יותר אודות החיסון ותהיתי מדוע יונתן אינו תוהה האם תוצאות הניסוי עתידות להשפיע גם על ילדיו. אהבתי שהסוף אינו אוטופי, שהמציאות מתגלה כהווייתה – לא מושלמת ולא אומללה, משהו בין לבין, שאפשר וצריך ללמוד לחיות עמו, שאפשר עוד לייחס לו תקווה (כפי שלשמחתי יונתן הגה). יצירה מקורית ומסקרנת, סוערת ומרשימה, ספר ביכורים משובח, מחכה כבר ליצירה הבאה, מומלץ.”

“# לא יודעת למה צפיתי. בטוח שלא ציפיתי להישאב לספר ישראלי על שב"כניק, דתל"ש, שחוק ושפוף, שעתידו מאחוריו. אחד כזה שלמרות שגודל וחונך פה, לא למד להתנהג כמו שמצופה מגבר ישראלי. כלומר לא לשתוק למי שמתגרה בך, תמיד להפגין ביטחון, לדעת מצויין מה "צריכים" לעשות במקרה ביטחוני ולחלק עצות כשיש משבר. יונתן הנ"ל נשוי. יש פה תיאור מדוייק של חיי נישואים בשלב בו יש יותר מטלות והתחייבויות מאשר אמצעים, הרבה יותר עייפות מכוחות. בזוג הזה יש צד חזק צדקני ומוסרי, בטוח בזכותו לדרוש דרישות מהצד השני וצד חלש שמה שמניע אותו הוא הימנעות מעימותים והרגשה של "לא מספיק טוב". תיאור החיים היומיומיים במשפחה הזו הם מהטובים שקראתי, כולל בספרים המוקדשים לנושא משפחה. זה נועד לגרום לקורא להזדהות עם יונתן, קצת לרחם עליו וקצת לבוז לו, מה שקרה גם לקורא(ת). הרבה מהדמויות בספר מאופיינות נפלא. כל דמות מקבלת את המקום הראוי לה, בקולה הייחודי. וזו עוד הפתעה שהיתה לי, כשציפיתי שסיפור העלילה יתגבר על הסיפור הפנימי של הדמויות. כל דמויות הגברים - הן לא רבות אבל הן הרוב בסיפור - מאופיינות ומתאימות למקומן בסיפור. דמויות הנשים פחות מרשימות. הן מתוארות "מבחוץ". כלומר, הסופר חד-עין ומיטיב לתאר אבל אינו מצליח "ללכוד" את דמויות הנשים מבפנים ומסתפק בתיאורים חיצוניים של התנהגות ואמירות. והסיפור? ריתק אותי. הוא מצליח להניע את גלגליו ולשמור על המתח גם בעמודים הרבים של דיונים מופשטים על טוב ורע, פחדנות או גבורה. התיאורים משדרים אמינות רבה, נראים כאילו הגיעו ממקום של היכרות אישית על מה שעושים ואיך מדברים שב"כניקים, בימים ולילות הארוכים שהם מנסים למנוע קטסטרופה. עולמם צר כעולם נמלה וממוקד בחשד ובחשודים ולא מצליח להבחין בתמונה הגדולה. האמת? אני בספק אם זו באמת התנסות אישית וחושבת שמדובר בדמיון מאד מוצלח, שמסוגל לשכנע את הקורא שמדובר בחווייה אישית. נהניתי מהספר. סלחתי לו על פגמים שאת חלקם ציינתי, לא בגלל היכרותי (הוירטואלית, כמובן) את הסופר, אלא כי היתרונות עלו על החסרונות והשלם היה טוב מסך חלקיו. והסוף שלו הוא מופת של צדק הכרחי מתוך כֵּאוס. יש גם "הסוף שאחרי הסוף" שהיה מיותר בעיני והייתי מעדיפה לדמיין לבד. הוא שידר לי אמינות, נגע בדברים שצריך לגעת בהם. עקף בזהירות פחים מסוכנים (בכל זאת ספר שצריך להימכר) ובנוסף - יש לו שם דו משמעי מוצלח מאד. באופן כללי - אפשר בקלות להשתכנע שהוא אינו ספר ביכורים. שאפו.”

“הספר מתחיל בתיאור מצחיק שכל מי שהפך להורה מכיר. את הרגע בו התינוק עם החבילה בטיטול שכוב על משטח החתלה ופתאום ההורה מגלה שנגמרו המגבונים. ההורה בדילמה. מצד אחד הטוסיק מלוכלך ואי אפשר להרים על הידיים. מצד שני אסור להשאיר תינוק ולו לרגע על משטח החתלה. והרגע הזה בו אתה מנסה לעשות שפגאט או קפיצה באוויר להגיע לשקית מגבונים שתלוייה על הדלת או רחוקה ממך יוצר מצב קומי שאיך שלא מסתכלים על זה זהו רגע שגורם לחיוך גדול ומביך. ועם התחלה כזאת יפה הספר פשוט רץ ומרגש ולא משנה על איזה אי בודד תקראו אותו. בהמשך תהיה גם חזרה בזמן אל סטוץ מימי הצבא וחיסונים ל - 15 חיילים שגרמו לא מעט בעיות בספר והזכירו לי את ניסוי הקורונה הגדול של ימינו. בזמן הקריאה חייבים להתמסר לספר ולהיות קשובים אליו כיוון שאם לא, מפספסים את הפואנטה והמסרים של יונתן כהנוב. שהוא "האנטי גיבור" ההרואי בעלילה, שלרגע הפך להיות כמו חבר טוב ל 380 עמודים. ליבי יצא אליו. אפשר לדבר אתו על הכל והוא יבין. אפשר גם אם תרצו לשתות אתו ויסקי זול או קיאנטי יקר ולעוף אתו גבוה מעל אורות מרצדים ברומא ולבכות אתו על בגידות ויחסים ועניינים של הלב. אפשר גם להתפקע אתו מצחוק הורס על הביקור אצל רופא שיניים שהחדיר מחט פעמיים ושהמחט לא חדרה לשום בשר והתעקמה לה בדרך. או על "דחקות" מכמירות לב על אביו החולה בשיטיון. זהו ספר שיש בו הכל מהכל ולכן מאתגר להיכנס אליו. זה התחיל במחבלים ואז שהידים ותוך כדי הורות ויחסים וילדים ושיטיון וצבא. והכל דחוס כמו בשוקולד טוב, או, כמו בחיים. בסוף זה קרה, נתפסתי והתאהבתי. כיוון שהדבר היפה ביותר בספר הוא כמות ההפתעות שהקורא חווה ולא מאמין שקורא אותם כולל הריפרור הקטן שהזכיר לי את אוסטר שאני אוהבת. ואמרתי לעצמי תוך כדי קריאה : "אלון הבן אלף מוכשר כל כך שהביא לי ממתק כמו ביצת קינדר משובחת מלאת הפתעות" וכל כך נהניתי מהספר לא יכולתי להוריד אותו מהיד אחרי שנשאבתי אליו. לאורך הספר קסם אמיתי מתרחש כי בכל עמוד שמסיימים עלולים למצוא עצמנו בהרפתקה אחרת שגורמת לנו לשקשק מפחד עם ערסים ברומא , או, למות מצחוק כשיונתן יוצא לזרוק את הפח ב 2 לפנות בוקר בגרביים ופוגש בחבורת נערים חצופה ונכנס לקטטה. או משברון לב כשנעמי אשתו של... ישנה ובוכה בסלון. לא אומר אם הדברים מסתדרים בעלילה. אבל מה שחשוב שנבין וגם יוני כהנוב הבין שתמיד האחריות על החיים היא עלינו בלבד ואי אפשר להאשים בה אחרים. כיוון שלאורך כל הספר יש פקפוק פנימי גדול כמה הוא באמת טוב. כמה הוא בעל טוב, אדם טוב, אבא טוב... מה לקח מההורים , מה הוא נותן לילדים ומה יישאר בסוף. ברגע של צלילות אביו אמר לו: "לא שואלים לָמָּה, אלא לְמָה, לשם מה, לאיזו תכלית, לָמָּה היא שאלה שלעולם אין עליה תשובה". מעבר ליחסים הבין אישיים בספר ולמשברים שצצים בחיים. העלילה נעה בד בבד עם המצב הבטחוני המורכב בארץ, יש תיאור של הפחד הלא ידוע מאיזה אירוע שיפיל אותנו לרצפה. תיאור של האנשים מאחורי הקלעים שיעשו הכל בשביל המדינה. השמירה הקפדנית במעברי הגבול, בימיי זיכרון, בימיי השואה ובטקסים. יש גם את ההבט הזה בספר כמו מבט על על המצב והלחץ התמידי שאנו חיים פה במדינה שכל הזמן מנסים לפגוע בה. הספר כאמור נוגע לכולנו ושם פרוג'קטור ענק על היחסים שלנו עם עצמנו ועם כל העולם מולנו. מביא זוויות של כעס מתפרץ, בכי בלתי נשלט, כמה אנחנו מתקפלים כמו נמושות בעת משברים בחיים האישיים. או עד כמה אנחנו גיבורים ונלחמים על הטוב בחיינו ומודים עליו. או שלפעמים שוקעים בתרדמת ההתקרבנות העצמית. מאוד קשה שלא להזדהות עם הספר ולאהוב אותו כפי שאנו אוהבים את עצמנו כי הוא עלינו. כי גם אנחנו כולנו כאלה מורכבים. לא כולנו מדמיינים אפוקליפסות אבל בהחלט מורכבים. היה קטע מרגש שהקראתי לבן זוגי על יחסים בספר כי ידעתי שהוא יזדהה במידית מנקודת המבט של הגיבור שמאוד היה חשוב לו להסביר עצמו, שנבין את הצד שלו. הוא אהב את הקטע כמובן!. הרי יחסים זה תמיד דבר מסובך ואלון הלוואי שלא היה בעולם דבר כזה שנקרא פנקס וכולנו יכולנו להכיל אחד את השני לנצח. אין מי צודק, יש צוות וחייבים לעבוד ביחד. לגבי ספויילרים - גם אם סיפרתי קצת זה עדיין כלום כי אי אפשר לשייך אותם לתמונה השלמה הכוללת בספר. כל הפרטים בסקירה הם משולים לקצה קרחון בלי לראות ממש את כולו. תודה אלון זה ספר נפלא ואתה כותב בחסד אמיתי. (דרך אגב ליהקתי את מייקל מהסידרה "30 ומשהו" ליונתן כהנוב, זה פשוט הסתדר לי).”