השאלה האולי הכי מתבקשת לגבי הספר הזה איך הוא לעומת הסרט והאמת היא שאין מקום להשוואה. הספר הוא יותר מקבץ של סיפורים שבסרט על מנת ליצור עלילה נמצאו הקשרים ביניהם. זה לא שאין מכנה משותף בין היצירות אבל הספר בעיקר עונה על הרבה שאלות שבסרט, עבורי כמי שראה אותו פעמיים בקולנוע (בהבדל של כמה שבועות) נשארו פתוחות. אני מוכרח להודות שפעם לא ממש התחברתי לסרטים ש<mark>קוונטין טרנטינו</mark> ביים בעיקר בגלל שהם רוויי אלימות

כמו שאין דבר כזה ויסקי גרוע, רק כאלה שטובים מהאחרים, כך גם אין ל<mark>טרנטינו</mark> סרטים גרועים רק כאלה שטובים מהיתר. <mark>טרנטינו</mark> מביים כמו מאלף בקרקס. עם תסריטים מלוטשים, קצב פעימות לב קבוע, דמויות שכולנו היינו שמחים להתחלף איתן ופסקולים מופתיים. אם אי פעם אעשה רשימה של סרטי <mark>טרנטינו</mark> הטובים ביותר "היו זמנים בהוליווד" ישתבץ במקום הרביעי (אחרי ספרות זולה, ג'קי בראון וכלבי אשמורת), "ג'אנגו ללא מעצורים" יזכה למקום ה

יותר טוב מהסרט בהרבה נקודות, הרבה סצינות שהושמטו ומקבלות חיים בתסריט הלא מצונזר!!!
אחד התסריטים המקוריים ןהמוצלחים שנכתבו.
העזה זה שם המשחק, כך מוכיח שוב ושוב <mark>קוונטין טרנטינו</mark>.

על העטיפה הקדמית של הספר ישנה אמירה של הניו יורק טיימס כי "<mark>טרנטינו</mark> כותב על קולנוע כמו שהוא עושה קולנוע" אפשר לקחת את זה כמחמאה אבל לדעתי זה מה שעצוב בכל העניין הזה. נכון שאני באופן אישי לא אהבתי את כל הסרטים של <mark>טרנטינו</mark> אבל בכל זאת עצוב שכגדול במאי הוליבוד הוא הפך בסופו של דבר להיות מי שכותב על קולנוע.

מאוד אהבתי את הספר הקודם שלו, "היו זמנים בהוליבוד" שהיה לדעתי הרבה יותר קליל ובמובן מסויים חי