כבר כשקראתי את הספר "ארבע הרוחות", אחד מספריה הקודמים של כריסטין האנה (ודווקא לא את "הזמיר" שמוזכר בעטיפת הספר) היתה לי תחושה שמדובר בסופרת מיוחדת, שונה מכל האחרות. שמבחינתי, זאת היתה שאלה של זמן עד שאקרא ספר נוסף שלה, אבל בכל זאת קיבלתי דחיפה מ-אנוק ואני מודה לה על כך. אנוק פשוט יודעת שאני אוהב לקרוא ספרים, במיוחד כאלה שהדמויות הראשיות בהם הן גיבורות, אז הפור נפל על הספר "נשים", שהוא ספר כזה.

הדמות הראשית היא פרנקי מקגראת, אחת מיני רבות שבחרו להיות אחיות ולשרת בויטנאם, במקרה שלה זה בעקבות אחיה. רק שרוע הגזירה היא שהוא נופל במלחמה והם לא מספיקים לשרת ביחד. התיאורים בספר הם לפעמים עד לדקויות בהן בדמיונכם עומדת לפניכם אחות שאתם יכולים לתאר אותה פנימית (מה עובר עליה), אין ספק הספר מתחיל בקשיי ההסתגלות שלה וממשיך בהתעלות הנפש. אני כקורא הצלחתי להתרגש מהמעמד, וגם חיצונית מבחינת המדים שהיא לובשת, ואיך שהיא לובשת אותם, כשחשוב לה להקפיד על לבוש מגוהץ ומה שקורה סביבה מקשה עליה לשמור על תנאים הגיינים להם היתה ככל הנראה רגילה באזרחות.

קראתי את הספר בעניין רב, כשאני כמובן לא יכול לנתק את העלילה מהמציאות שאנחנו חיים בה אחרי ה-7.10 אז אם תרצו לצד הספרים שמביאים את הסיפור על האסון שפקד אותנו בישובי הדרום, ישנו גם ספר כזה. פעם ראשונה שאני קורא ספר ומרגיש צורך למרקר קטעים מתוכו אבל כמובן שמפאת כבוד לספרים אני לא מעז לעשות את זה. אני מכיר כמה שהייתי בשמחה מעניק להם את הספר הזה כמתנה. פשוט ספר שהוא בעיניי בגדר חובה, ואם בעניין של עיבודי ספרים לסרטים עסקינן (העלתי את הנושא הזה בחוות הדעת הקודמת שלי) אני מקווה שיהיה מי שיעבד את הספר הזה, בפירוש לא עוד ספר מלחמה, אלא כזה שנכתב בדם החיים עם משמעות כפולה, כמו שלדעתי אין בהרבה ספרים שהם אחרי הכל מדיומנם של סופרים.

הספר הזה, "בלובירד" הוא מסוג הספרים שקראתי ולצערי עד עכשיו לא יצא לי לכתוב על אבל אם במקרה תחלפו על ידי בחנות ספרים ותחפשו ספר טוב, במיוחד בכדי לרכוש ספר שני במבצע של חצי מחיר, קרוב לודאי שאני אמליץ לכם עליו.

אני מוכרח לגלות לכם שאני נהנה לקרוא ספרים שהגיבורים בו הם למעשה גיבורות, ואם אפשר אז עד רבה כשהן אחיות. לצערי זה בדרך כלל קורה בספרים שהרקע שלהם היא איזו מלחמה, לדעתי עוד לא קרה שמישהו מצא לנכון לכתוב על אחות שהיא סתם עובדת בקופת חולים או עובדת בשיגרה באחד מבתי החולים. הספר "בלובירד" הוא אולי הכי קרוב לזה, כי הרקע שלו היא תקופת היובש.

כידוע "בלובירד" נקראו האחיות לובשות המדים הכחולים (כידוע? נו טוב האמת לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, חשבתי שזה איכשהו קשור לכינוי של נגן הג'אז צ'ארלי פארקר). סיפורנו מתחיל הפעם בכך שמישהו נכנס לחנות ומביא איתו ויסקי שמצא בשיפוצים שנעשים בביתו ואז הדמות הראשית בספר נזכרת בעבר שלה כשהיא היתה אחות. הספר הזה מומלץ לאוהבי הרומנטיקה שבינינו אבל לו דווקא בקטע הקיטשי של העניין.

ג'נבייב גרהאם רקחה עלילה מעניינת, ולדעתי שאלה של זמן עד שיעבדו אותו לאיזה סרט. יכול להיות גם סידרה, בהתחשב למה שנוצר בעקבות "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (הנפלא של יניב איצקוביץ' ... בימים אלה אני עוקב אחר הסידרה בטלויזיה ובמקביל גם קורא את הספר) אבל עד אז אני מקווה שימשיכו לתרגם עוד ספרים של ג'נבייב גרהאם, כי זה הספר העשירי שלה ועד כמה שזכור לי לא נתקלתי בספרים אחרים שלה או שפשוט זה ספר שתורגם מחדש ואחרים שלה פשוט מטבע הדברים נשכחו.

התלבטתי לא מעט ביני לבין עצמי אם לכתוב את דבריי אלה כתגובה באחת מחוות הדעת לספר או כחוות דעת בפני עצמה ולבסוף הכרעתי באפשרות השניה, והרי היא לפניכם:

אני מוכרח להודות שהספר מתחיל נחמד, כאילו הדמות הראשית היא בת דמותה של הסופרת, הרי שתיהן עוסקות בעשיית סרטים. למרות הגסויות שלו המשכתי לקרוא אותו עד שאיבדתי את כל הסבלנות שלי (ובחיי שגיליתי סבלנות), בעיניי זה לא ספר להעביר איתו את הזמן, כי הוא פשוט לא מספק הנאה (בגרוש). אני מוכרח להודות שאני לא מכיר את מי שכתבה אותו אבל נראה לי שאם באמת יש איזו השלכה בין המציאות לכתיבת הספר כנראה שהוא נכתב בקטעים של חרמנות. היה מוטב לו הסופרת היתה משאירה את זה רק לעצמה.

זה לא סוד שהמציאות שאנחנו חיים ממלאת את הבטנים של כולנו כך שלחומר שאנחנו קוראים, במיוחד כמו בספר כזה, לא חסר הרבה לייצר לנו כאבי בטן ובחילות. אחרי מה שהספר הזה גרם לי לא נשאר סיכוי לכך שארצה בהמשך לחפש עוד משהו מפרי עטה של הסופרת הזאת. איך אומרים בלשון פשוטה "פיכס גדול". באמת, תנו לי רק לשכוח את מה שהיה לי איתו.

אחרי הכל בחרתי לשים את הספר בספריית רחוב שמישהו אחר "יהנה ממנו", כי לא רק שלא קראתי מישהו אחר שלא שיבח אותו אלא שיש כאלה שנהנים גם מסוג של ספרים כמו "חמישים גוונים של אפור" (שאני יודע שאני מראש לא אקרא). אז בכנות זה אולי רק אני רגיש מדי, כמי שהיה קורבן לאונס בילדותו (כבר שיתפתי את הסיפור שלי בזמנו בקמפיין Me too) אבל למה לעזאזל לספרים בניגוד לסרטים אין שום סימן שמזהיר על שימוש בשפה בוטה? זה לא שאני בכלל לא קורא ספרות ארוטית, הנרי מילר ואריקה ג'ונג שקראתי ספרים שלמים שלהם יודעים לעשות את זה.

לגבי ההתלבטות שהיתה לי. מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה בדרך כלל לפרגן אבל יש גבול והספר הזה מבחינתי עבר את השיא.

ספר שהוא לצערי אכזבה. אולי דב מורן יודע לכתוב על התחום שהוא עוסק בו, כממציא הדיסק און קי - "עסקים ויזמות" אבל נראה לי שהוא הספיק כבר בספר הקודם למצות את העניין הזה, עד כי נדמה שלנסות למכור את הספר הזה זה כמו לנסות למכור בקבוק אוויר (הרגשה סובייקטיבית שלי).

אני חשבתי לתומי שהספר הזה יהיה מסקרן יותר, והאמת היא שמכיוון שזה ספר ראשון שאני קורא מהתחום הזה, לא היו לי יותר מדי ציפיות.

מה ששיכנע אותי לרכוש את הספר הוא שדב מורן מערב בו גם ענייני מוסיקה אבל לצערי הוא עושה את זה בצורה שטוחה. נראה שהוא אוהב מוסיקה ואפשר לומר שיש לו טעם לא רע אבל זה עדיין לא מספיק בכדי להפיק מזה ספר, מכיוון שמה שהוא בחר לכתוב עליו מוכר וידוע.

אז אני אומנם לא מדרג ספרים אבל אם הייתי מעניק לו ציון אז לצערי הוא היה מקבל מספיק בקושי.

על העטיפה הקדמית של הספר ישנה אמירה של הניו יורק טיימס כי "טרנטינו כותב על קולנוע כמו שהוא עושה קולנוע" אפשר לקחת את זה כמחמאה אבל לדעתי זה מה שעצוב בכל העניין הזה. נכון שאני באופן אישי לא אהבתי את כל הסרטים של טרנטינו אבל בכל זאת עצוב שכגדול במאי הוליבוד הוא הפך בסופו של דבר להיות מי שכותב על קולנוע.

מאוד אהבתי את הספר הקודם שלו, "היו זמנים בהוליבוד" שהיה לדעתי הרבה יותר קליל ובמובן מסויים חיכיתי לספר הזה, בתקווה שהוא יהיה המשך של קודמו אבל עליי לומר בכנות שמהספר הזה נהנתי הרבה פחות. אפשר לחשוב שטרנטינו מספר לנו על הסרטים שהוא אוהב ובמילים אחרות הסרטים שעשו אותו אבל הוא העלה על הכתב נקודות שמצאתי אותן עבשות ולצערי לא תמיד מעניינות, גם אם יש לחלקן טעם של רכילות (מה שמקובל לחשוב שאנשים אוהבים לקרוא אבל לא אני). כמו זה שהשחקן סטיב מקווין היה מקבל על עצמו תפקידים ולא טורח לקרוא את התסריטים, את זה אשתו היתה עושה בשבילו.

לדעתי היה מוטב שהוא היה ממשיך בעשיית סרטים אבל את זה כנראה שיהיה קשה לטרנטינו לעשות כאיש משפחה ובהתחשב במרחק מהוליבוד. מה שכן יכול היה להיות נחמד בסופו של דבר אם הוא יתוודע לקולנוע שלנו, כלומר לקולנוע הישראלי ויכתוב על סרטים שנוצרו בארץ אבל שוב פעם לא ברצינות תהומית שכזאת. במידה וקראתם את הספר, ואהבתם אני מציע לכם לקרוא גם את "הסרטים בחיי" של פרנסואה טריפו.

עכשיו (כמעט חודש אחרי שכתבתי את דבריי אלו) נודע כי טרנטינו החליט לגנוז את סרטו האחרון, "מבקר הקולנוע". מכיוון שהשם שלו רומז לשם הספר הזה ואולי כמו הספר הקודם זה רק נדמה וכל אחת מהיצירות אמורות לחיות כאילו בזכות עצמה, אני מרשה לעצמי לעלות את השאלה אם לא היה מוטב שהיה גונז גם את הספר אבל הוא כאמור כבר יצא לאור ואין להצטער על צעד שכבר נעשה.

לפני כמעט שלושים שנה (איך שהזמן עובר לו מהר) פחות שנתיים מכניסת האלף החדש שבו אנחנו חיים, זכיתי בתלושי קניה בתוכנית טלויזיה בזכות קטע שאמן שעד כמה שזכור לי היה ארקדי דוכין, ישב וקרא ואני זהיתי שמדובר בקטע של המשורר, דוד אבידן (בלי להתרברב יותר מדי, שאני לא אזהה קטע של אבידן?). התלושים היו בסך של 2,000 ש"ח ואני נהנתי בזכותם במשך שנה שלמה להיכנס לחנות הספרים הגדולה (בלי לעשות פרסומת), עם זו שהשם שלה מתחרז עם "ויסוצקי" (לא זמר המחאה הרוסי אלא של התה, אם כי כמובן גם הפוך זה יכול להיות).

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה כייף גדול זה היה. רכשתי כל מיני ספרים, גם כאלה שאם לא היתה לי ההזדמנות הזאת כנראה שבחיים לא הייתי קונה אותם. ביניהם גם הספר הזה, "רחוב העצב החד סטרי". אני מוכרח להודות שהשירה של אלכסנדר פן מעולם לא ממש דיברה אליי אבל הדבר היחיד שידעתי עוד באותם ימים (בטריוויה אני הייתי טוב עוד אז) ששלמה גרוניך ביצע שיר שלו באלבום "נדודי שינה" שמאוד חביב אליי גם היום. הספר הזה הוא בפורמט קטן, ואם תשאלו אותי, האמת דיי מעצבן. לדעתי ספרים צריכים להיות בפורמט אחיד, לא גדול מדי שלא יוכלו לעמוד על מדפים ובודאי לא קטנים מדי שיעלמו מהם בקלות.

השם של הספר "רחוב העצב החד סטרי" מזכיר לי תמיד את ספר השירים של נתן זך, "כיוון שאני בסביבה בצד השני של שינקין" (שאסוציאטיבית יש לו גם עניין ברחובות), ואם כבר בענייני טריוויה עסקינן אז להזכיר שלכל אחד המשוררים היה עניין עם משוררי דור הביט. נתן זך שתירגם את שירתו של אלן גינזברג לעברית, ופן שאחד השירים שלו לקראת סוף קובץ השירים הזה נפתח ב-"הביטו עליי אני ביטניק" שבעקבותיו כתבתי אני את "אני כלב בוקסר, כותב שירי בוסר / מזיל ריר בלשון בנאלית ...". כן, אני מודה היתה תקופה שגם אני חטאתי בכתיבת / בקריאת שירה.

עד היום כשמישהו היה מצביע על ספר מסויים ואומר עליו שהוא הספר הכי טוב שהוא קרא אי-פעם הייתי יכול לראות באמירה כזאת סוג של פלצנות אבל אני נשבע לכם שהספר הזה, "נשף חברים" של עמוס אריכא הוא לפחות עבורי לא פחות מספר כזה. אז מה נשתנה? מה עושה אותו לספר כזה? אולי השמות הנזכרים בו, גם כאחד שקורא ביוגרפיות לצערי לא יצא לי לקרוא איזכורים עליהם בספרים רבים כלכך.

אני אשתדל לא לעשות ספויילר, בתקווה שייצא גם לכם לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת לשם דוגמא אשלוף את השחקן והפנטומימאי, שייקה אופיר זכרונו לברכה (שאני לא מבין איך זה שעד היום עוד לא נכתבה עליו ביוגרפיה?) שדרך הקריאה בספר הזה הצלחתי להבין שלמרות ההצלחה שלו באירופה הוא, כמי שהיה ללא ספק אחד מאבות הבידור שלנו בחר לחזור לארץ, כי האהבה והגעגועים שלו לחברים גברו על הכל.

עמוס אריכא נתפס בעיניי עד היום כאחד שפירסם ספרים לבני הנוער, כך שזאת פעם ראשונה שאני קורא ספר מפרי עטו, אבל גם כך אני חושב שזה ספר אחד יחיד ומיוחד ברשימת הספרים שלו ובכלל. הספר עוסק לכאורה באהבה שפרחה פעם, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בקרב אנשי הבוהמה. יש האומרים בין המשורר אלכסנדר פן והשחקנית חנה רובינא. כבר מתחילת הספר אנחנו, הקוראים מבינים שקו המנחה את העלילה הוא התפר בין מה שקרה באמת לתוספת דמיון. דברים סולפו בכוונה, כמו מערכת המכתבים שהיתה ביניהם שהגיבורה מעידה (בביקור של הסופר אצלה בפרק אחרון של חייה) שהיא העתיקה אותם בכתב ידה, היות והיא בחרה להוריד מהם את הקטעים שלא יעניינו את כולם.

ההרגשה שהספר נותן היא באמת של "נשף חברים", עוד אחת מההדמויות בו מתחקה אחר ביקורו של הסופר, "מארק טוויין" בארץ (ע"ע מסע תענוגות לארץ הקודש) ומי שנהנה מהקריאה בו מן הסתם לא רוצה שהנשף הזה, שיש בו מן הזדמנות של פעם בחיים כאילו להתחכך בין המי ומי, יגיע לסופו.

מאוד נהנתי לקרוא את הספר הקודם של ניצן ויסמן, "המחברות השחורות של קרול שוורץ" ולמרות שהספר הנוכחי, "יומן פרידה" הוא ללא ספק היצירה הגדולה שלו קשה לי לומר שנהנתי לקרוא אותו, ולא חלילה מכיוון שהוא לא כתוב טוב אלא בגלל שהוא עוסק כולו בפרידה של הסופר מהוריו.

היתה לי מחשבה לכתוב ספר כזה בעצמי, ובניגוד לקוראים אחרים שגם הם כותבים בפני עצמם, אני דווקא מרוצה מכך שאני מוצא לקרוא ספרים שמביאים משהו שדומה לזווית הראיה שלי על החיים וכאן אני מוכרח להודות למרות שאני קורא לא מעט המדע בדיוני לא רק שהוא לא האהוב עליי אלא הספרים שאני אוהב לקרוא הם שונים מהם לגמרי, אני מחפש את הדברים שהועלו על הכתב ונכתבו מדם לבם של הסופרים ויש בספרות כמה דוגמאות לכתיבה שכזאת ("יומן אבל" - רולאן בארת, "מות אמי" - נתן זך ועוד ...).

יודעי דבר אומרים שהספרים של ניצן ויסמן, למרות שהפעם הוא בחר בנושא אינטימי, מקרוב או מרחוק "על החיים ועל המוות" זה תמצית הכתיבה הנפלאה שלו. התרגשתי לקרוא את הספר, ומצאתי את עצמי קורא אותו כמעט בנשימה אחת. המודעות שכולנו לוקחים בסופו של דבר את אותה הרכבת אל מחוץ לחיים, לעולם שכולו טוב מרחפת כל הזמן מעל הספר הזה. ניצן הוא חיפאי והוא במשך הכתיבה הוא מזכיר שמות של מקומות ואנשים, כמו דני נישליס זכרונו לברכה (איש רדיו חיפה שזכיתי להכיר באופן אישי) ולהבדיל מזה את חנות הספרים "גולדמונד" שמצאתי גם בכך משהו מרגש בפני עצמו.

כפי שאמרתי היתה לי מחשבה לכתוב ספר כזה, ואחת המחשבות שעלו לי לראש היא שאבא שלי הלך לעולמו לפני כמה שנים, הוא עבד ברכבת (זו היתה עיקר העבודה שלו למרות שהוא המשיך לעבוד גם אחרי שיצא לפנסיה מוקדמת) ואני חשבתי כמה מרגש שכשיגיע יומי, מי יודע אולי הוא יחכה לי ברכבת, בדיוק כמו בפעמים כשהייתי ילד קטן ומכיוון שלא הייתי רואה אותו הרבה בבית הייתי מוצא לנכון לנסוע לבקר אותו בעבודה שלו. אמא שלי, שתבדל לחיים ארוכים בדיוק כשהחלה המלחמה, לפני כמה חודשים הפכה להיות חולת דיאליזה ועברתי איתה כמה רגעים נוראים בהם חשבתי לא פעם שאני עומד לאבד גם אותה. היא אמרה לי שאם היא צריכה ללכת אז היא תלך. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לקחתי את האמירה שלה קשה, כמובן שאני לא יכול לראות את החיים שלי בלעדיה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי אני מבין טוב מאוד מה עבר על ניצן, מקווה שהוא מצא תנחומים בפורקן הכתיבה, יקבל את ההכרה שמגיעה לו ומצדי מאחל שיהיה חזק וימשיך לכתוב עוד ספרים, כי אני ממש מחכה להם.

לא חשבתי שאני אקרא את הספר הזה, כי אין לי עניין בהורות וכמו שלוסיה אצ'ווריה מגדירה את הספר הזה שכתבה הוא מכתב פתוח לביתה שהיא מקווה שהיא תקרא אותו ביום מן הימים, אחרי שתגדל. מאוד אהבתי את הספר הקודם שלה - "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" (אם תרצו מעין "דור הפרוזק" של אליזבת וורצל בגירסה הספרדית שלו) כך שגיליתי פתיחות לקרוא גם את הספר הזה.

כשם הספר "איזון מופלא", לוסיה מספרת על האיזון שהיא עושה בין ההורות שלה להתפקחות מתקופת ההתמכרות שלה, ואני מתוך היכרות מקדימה איתה (אם כי כמו שאתם מבינים לא אישית אלא מהיכרות מקריאת ספרה הקודם) כלכך גאה בה. היא מספרת בין השאר על הדעיכה של אמא שלה עד לרגע בו היא הלכה לעולמה, והיחסים שלה איתו לא הכי מסתדרים לה. בשבועיים האחרונים שכבתי חולה (בהתחלה באישפוז בבית חולים ובהמשך בבית) ואני מרוצה מזה שהספקתי לקרוא את הספר הזה, כי גיליתי שיש בו מצד לוסיה המון תעצומות נפש.

לסיום. הבנתי ממה שנכתב עליה בתחילת הספר שהיא כתבה גם את הביוגרפיה של קורטני לאב (אלמנתו של קורט קוביין, סולן להקת "נירוונה" ומוסיקאית בפני עצמה) ולצערי את הספר הזה שלה נראה לי שלא ימצאו לנכון לתרגם. הלוואי ואתבדה.