“עד היום כשמישהו היה מצביע על ספר מסויים ואומר עליו שהוא הספר הכי טוב שהוא קרא אי-פעם הייתי יכול לראות באמירה כזאת סוג של פלצנות אבל אני נשבע לכם שהספר הזה, "נשף חברים" של עמוס אריכא הוא לפחות עבורי לא פחות מספר כזה. אז מה נשתנה? מה עושה אותו לספר כזה? אולי השמות הנזכרים בו, גם כאחד שקורא ביוגרפיות לצערי לא יצא לי לקרוא איזכורים עליהם בספרים רבים כלכך.

אני אשתדל לא לעשות ספויילר, בתקווה שייצא גם לכם לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת לשם דוגמא אשלוף את השחקן והפנטומימאי, שייקה אופיר זכרונו לברכה (שאני לא מבין איך זה שעד היום עוד לא נכתבה עליו ביוגרפיה?) שדרך הקריאה בספר הזה הצלחתי להבין שלמרות ההצלחה שלו באירופה הוא, כמי שהיה ללא ספק אחד מאבות הבידור שלנו בחר לחזור לארץ, כי האהבה והגעגועים שלו לחברים גברו על הכל.

עמוס אריכא נתפס בעיניי עד היום כאחד שפירסם ספרים לבני הנוער, כך שזאת פעם ראשונה שאני קורא ספר מפרי עטו, אבל גם כך אני חושב שזה ספר אחד יחיד ומיוחד ברשימת הספרים שלו ובכלל. הספר עוסק לכאורה באהבה שפרחה פעם, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בקרב אנשי הבוהמה. יש האומרים בין המשורר אלכסנדר פן והשחקנית חנה רובינא. כבר מתחילת הספר אנחנו, הקוראים מבינים שקו המנחה את העלילה הוא התפר בין מה שקרה באמת לתוספת דמיון. דברים סולפו בכוונה, כמו מערכת המכתבים שהיתה ביניהם שהגיבורה מעידה (בביקור של הסופר אצלה בפרק אחרון של חייה) שהיא העתיקה אותם בכתב ידה, היות והיא בחרה להוריד מהם את הקטעים שלא יעניינו את כולם.

ההרגשה שהספר נותן היא באמת של "נשף חברים", עוד אחת מההדמויות בו מתחקה אחר ביקורו של הסופר, "מארק טוויין" בארץ (ע"ע מסע תענוגות לארץ הקודש) ומי שנהנה מהקריאה בו מן הסתם לא רוצה שהנשף הזה, שיש בו מן הזדמנות של פעם בחיים כאילו להתחכך בין המי ומי, יגיע לסופו.”