ביקורת ספרותית על באוויר מאת אלון אלפרט
ספר מעולה

---

להתחסן או לא להתחסן, זו השאלה – מצד אחד המדע ומנגד החששות, רצון הממשל מול חירות האדם, הרי קודם כל הבריאות, אבל מה אם בסוף תפציע איזו תופעת לוואי? מה נכון לעשות? מה צריך לעשות?

את יונתן כהנוב כל זה פחות עניין כחייל שהתנדב להתחסן. עשור לאחר מכן, הוא מוצא עצמו בלב הסערה של חייו – הרעה במעמדו המקצועי, מערכת יחסים מתפוררת עם אשתו והדמנציה שצונחת לפתע על אביו. לתוך כל זה מתכנסת בשורה מהחיסון ההוא, שהיה או לא היה עדיף לעשות.

אלון כותב בעברית גבוהה ומענגת, שופעת מטבעות לשון מקוריים. ניכר, כי עולם יצירתו נפרש מולו במלואו, בבירור – סגנונו תיאורי להפליא, כל שם עצם מלווה בשם תואר מרענן, וכל פועל מתעלה אל פסגתה המשוננת של השפה. הוא בורא עולם, ובה בעת, מעביר עליו ביקורת, בסרקזם שלמדנו להכיר ולאהוב.

נעמי כצפוי, מעוררת אנטגוניזם, אופיה נצבע בצבעי תוקפנות וגסות סמי-גבריים (אולי גבריים מדי, אמינות wise). דמותה מעלה תהיות עלילתיות - למשל שמא היא לקחה/עודנה לוקחת חלק בניסוי הממשלתי שנכשל (האם יונתן השב"כניק אינו ער לסוכנת עמה חי?) והתמיהה אודות זהות מאהבה (ישראל אבידור? גוטליב? התעלומה היחידה שלא נפתרה).

ביחס כלפיו, יונתן מעביר את הקורא טלטלה – מחד, בוז כלפי הגבר הכנוע, ומאידך, אמפתיה כלפי גורלו המר. קיוויתי שההתפתחות האישית שלו כאדם ובעל (אם תקרה), תהיה בזכות תהליך עצמי עמוק שלו ולא בעקבות ניסוי ותוצאותיו. אלון נכנס היטב לנעליו של חאלד, ומצליח לעורר אהדה כנה כלפי זיכרונותיו, אכזבותיו ומאווייו. הפרקים עם חאלד היו מהמשובחים בעיניי, לא הייתי מצר לו היו פרקים נוספים איתו, ולו היה מככב גם בספר הבא.

נדמה כי אלון משתף אותנו בתפיסתו אודות משמעות וגורל (אם כי למי בכלל יש זמן לעסוק בהם בשגרה). ניתן להצביע בסבירות די ודאית על המקומות בטקסט שהושפעו עקב מאורעות חייו. ציפיתי לסיפור יותר "פאוּדי" בסגנונו, של מרדף חתול ועכבר (יונתן וחאלד). תהיתי האם יונתן כהנוב עומד להיות הבלש האלמותי של אלון, ג'ק ריצ'ר הבא של ישראל.

מרענן היה שיריבו המקצועי של יונתן בתחילת הספר, היה בעל מוגבלות (שובר את מוסכמות האמפתיה). כישוריו של יונתן כאיש שב"כ לא באים לידי ביטוי מספיק לטעמי בסיפור, כמו גם היותו דתל"ש (עובדה שמוזכרת שוב רק לקראת סופו – כחלק מהעברת התמה). חלק מהפרקים מתחילים עם מונולוג או דיאלוג בו לא ברורה זהות הדובר, כאילו אלון בוחן האם הצליח לבדל היטב בין דמויותיו (הצלחת). אהבתי את העיתוי והמיקום שנבחר לפיגוע (נבואה שתגשים את עצמה? הלוואי ולא).

לטעמי הפתיח של הספר היה מופתי - בסצנה אחת (פרשת החיתול) מצליח אלון לזקק את הלך הרוח והייאוש של אב טרי ובעל רק על הנייר. מסקרן לדעת מהם הפרקים האהובים על אלון, באילו מטבעות לשון, הוא גאה במיוחד.

כמה עגום מצבה של מדינת ישראל בגל האינתיפאדה החדש, אם היא תולה את תקוותיה ביונתן, אדם מעורער שטרם שולט בכישוריו. הייתי מצפה שהמומחים שהוקצו לניסוי בזמנו, יתרמו לו ויסייעו בכך. משונה שנעמי לא מקשיבה לאזהרותיו של בעלה השב"כניק, כנראה שהיא מביאה על עצמה את שעתיד לקרות בגורלה.

מודה שהופתעתי שאלון, הריאליסטי לטעמי, כתב יצירה שיש בה מן הפנטזיה, אך לאו דווקא לשלילה. ציפיתי להסבר מדעי נרחב יותר אודות החיסון ותהיתי מדוע יונתן אינו תוהה האם תוצאות הניסוי עתידות להשפיע גם על ילדיו.

אהבתי שהסוף אינו אוטופי, שהמציאות מתגלה כהווייתה – לא מושלמת ולא אומללה, משהו בין לבין, שאפשר וצריך ללמוד לחיות עמו, שאפשר עוד לייחס לו תקווה (כפי שלשמחתי יונתן הגה).

יצירה מקורית ומסקרנת, סוערת ומרשימה,

ספר ביכורים משובח,
מחכה כבר ליצירה הבאה,
מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על באוויר