ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

תודה לאל שאני לעולם לא נוטשת ספר, אחרת הייתי עלולה לפספס את הספר הכי טוב שקראתי בחיי.

בלב שלם אני יכולה להגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי בחיי.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב, ואיך להתחיל לתאר אותו.
אבל תדמיינו לעצמכם שאתם הולכים במנהרה חשוכה ובמקום שהאור יופיע בקצה המנהרה, הוא מופיע לצדך כמו עששית קטנה, ואז היא נכבת, ולאחר מכן היא שוב נדלקת ואז שוב נכבת וככה לאורך 488 עמודים.
כאלו הם חייה של ליזר ממינגר מנהרה חשוכה עם נקודות אור.
נקודות האור הן הפאפא שלה, רודי, ומקס ואילזה הרמן. האנשים שהצליחו לשמח אותה בתוך כל התופת של גרמניה הנאצית.
הסיפור מראה לנו נקודת מבט שמעולם לא חשבתי עלייה, הגרמנית.

את הספר מספר כביכול ״מלאך המוות״ למרות שהוא קורא לעצמו רק ״המוות״ והוא מספר את סיפורים של מלאכים אמיתיים, מלאכים בדמויות אדם:

רודי שטיינר- תמימות של ילד, תמימות טהורה של ילד שמחלק לחם ליהודים כשהוא בעצמו גווע ברעב, הוא נותן דובי לאויב הגוסס כדי לנחם אותו, הוא קופץ למים הקפואים רק בשביל לשמח את ליזל. ואולי לקבל איזו נשיקה מהזאומנש שכל כך אהב.

האנס הוברמן- פאפא, הפאפא האהוב של ליזל. האיש עם הקריצות והריח של הטבק והצבע. האיש שליבו יכול להכיל את כל כדור הארץ. איש שאין בו טיפת רוע. האיש שמנגן על אקורדיון ומקיים הבטחות. האיש שצובע דלתות של יהודים בלי שיבקשו זאת, האיש שהלוואי והייתי מכירה במציאות כי הוא יכול לתת תקווה לכל האנושות.

רוזה הוברמן- אולי מבחוץ היא אישה גסה שמקללת המון, אבל מבפנים היא חמאה. היא נתנה לליזל בית. היא נתנה למקס בית. והיא נתנה לכל הספר הזה בית.

מקס- אומנם לא היה לו כלום לתת, אבל את מה שהיה לו, נתן. שזה קצת מילים. אבל מילים זה גם הכל. בלי מילים הפירהר לא היה הפירהר, וגנבת הספרים לא הייתה גנבת הספרים.

אילזה הרמן- אשתו של ראש העיר מבחוץ, ואישה פגועה מבפנים. פתחה לליזל את ביתה, ספרייתה, וליבה. אפילו נתנה לה מעט עוגיות.

המוות- המוות בכבודו ובעצמו שרחום יותר מהמון ״בני אדם״ שנתקלנו בהם במהלך הספר.

ולסיכום: זהו סיפור קטן על:
ילדה
אקורדיוניסט
כמה גרמנים פנאטים
מתאגרף יהודי
די הרבה גנבות
״מלאך״ המוות
והמון מלאכים בדמויות בני אדם.

ולדעתי זהו ספר חובה.

» ביקורות נוספות של Are you ready kids?
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים