מה זה היה הספר הזה? וואו.
רציתי ממש לקרוא את הסדרה של ״מעשה בלב שבור״ וכשגיליתי שיש לו סדרת קדם הייתי חייבת לקרוא אותה קודם. כשגיליתי על זה היה לידיעות רק את הספר ״קרבל״ מתורגם ואז גיליתי שהם יעשו חידוש כריכה ויוציאו את שאר הסדרה (ותודה לאל, כי הכריכה הישנה הייתה…פחות)
באתי אליו סקפטית בגלל הרבה ביקורות ששמעתי עליו, ועל כך שמעשה בלב שבור הרבה יותר טוב מקרבל, וכמה שהופתעתי לטובה!
חייבת לציין שזו פעם ראשונה שקראתי ספר ושמעתי מוזיקה תוך כדי, וזה כל כך הוסיף לאווירה! יש פלייליסט נהדר בספוטיפיי, אז גם מי שבדרך כלל לא קורא עם מוזיקה, אני ממליצה לנסות.

אחריי ההקדמה הארוכה הזו-הספר עצמו. לספר הזה יש כזה וייב מטורף ואווירה מטורפת ולא דומה לשום דבר אחר שקראתי, אבל אם הייתי חייבת להשוות? אז אם צארלי בממלכת השוקולד, משחקי הרעב והקוסם מארץ עוץ היו עושים ילד.
אבל הילד הזה מטורלל על כל הראש, כמו ההורים שלו.
הספר מלא בפלוט טוויסטים והגבולות בין המציאות לדמיון מטושטשים לא רק עבור סקרלט אלא גם עבור הקוראים. כל הספר מפמפמים לנו שזה רק משחק, וכל הספר הזכרתי לעצמי שזה רק משחק, ואמרתי לעצמי שהם לא יצליחו לעבוד עליי. Long story short- הם הצליחו. נפלתי לגמרי לקסמי הקרבל, ממש כמו סקלרט.
היו בספר הזה כמה חורים בעלילה שנשארו פתוחים, אבל יש עוד שני ספרים ואולי הם יפתרו בהמשכים. תיאורי הצבעים בספר הזה היו די מאולצים ומוגזמים ובכללי העובדה שסקרלט קישרה כל רגש לצבע הייתה קצת מייגעת.
הייתי רוצה יותר מהשיחה של סקרלט וגוליאן בסוף, כי הספר הבא לא עליהם (אם כי אני מקווה שהם יהיו שם)
אבל מעבר לדברים האלו, באמת עפתי על כל השאר.
באתי לספר סלחנית כי ידעתי שזה ספר ביכורים והעלמתי עין מהדברים הקטנים שהפריעו לי, אבל הוא באמת היה מדהים.
ממליצה להכנס לספר הזה בלי לדעת עליו שום דבר, ולחוות הכל יחד עם סקרלט לראשונה. זה הספר הראשון בחיי נראלי שלא דפדפתי קדימה לראות מה קורה ושלא עשיתי לעצמי ספויילרים מכוונים ומזל. אז לכו לקרוא ולהסחף לעולם מלא בשקרים, סודות, קסמים ותעתועים, אבל הזהרו לי להסחף יותר מדיי וזכרו, שזה רק משחק.

4.5⭐️
אחד הג׳אנרים שאני הכי אוהבת זה רומן הסטורי על תרבויות זרות ורחוקות, גם אם המרחק הוא לא פיזי כמו בספר הזה.
הספר מספר את סיפורן של שתי ילדות באיראן החל משנות החמישים ועד ימינו על רקע המהפכות השונות באיראן. שתי ילדות שהגיעו ממעמד כל כך שונה אבל התחברו בעזרת חברות תמימה וטהורה של ילדות. אלי באה ממעמד גבוה ומשפחה עשירה והומא, ההפך. אמא של אלי לא הייתה מרוצה מהחברות הזו ושביתה מתחברת עם ״האספסוף״ וכל כך אהבתי שאלי עמדה מול אימה והגנה על החברה שלה ולא נתנה לדעות הקדומות של אימה להשפיע עליה ועל החברות שלה עם הומא. "האם היא ידעה שהומא ואני צוחקות תמיד על פליטות הפה התמימות של גברת טבטבאי, ושכתבנו שיר מצחיק שכולל את כל האמירות הטיפשיות שלה? האם היא ידעה שלא משנה מה אני אומרת - אפילו דבר טיפשי לחלוטין - הומא תמיד עונה בתשובה המושלמת, בציטוט כלשהו או פתגם או שורה משיר עתיק שהכריחו אותנו לשנן בעל פה בבית הספר, ושתמיד אנחנו מתפקעות מצחוק עד שזולגות לנו דמעות מהעיניים?"
אהבתי את הבית החם והמשפחתי של הומא ואת טוב הלב של הוריה. איך שהם הכניסו את אלי לביתם בזרועות פתוחות.
כשאני קוראת ספר אני מאוד אוהבת כשאני יוצאת ממנו עם ידע שלא היה לי בעבר, ולמדתי כל כך הרבה על ההסטוריה של איראן שלפני כן ידעתי עליה ממש בקטנה. כל החיפוש שלי בגוגל היה קשור לאיראן בעקבות הספר וכבר התחלתי לחשוש שיעצרו אותי בחשד לריגול חחחח
הומא אישה עוצמתית כל כך ולביאה, שיר-זן אמיתית. לא הפסיקה להלחם על מה שחשוב לה ולא רק בשביל עצמה. היא דמות מעוררת השראה וחזקה כל כך.
היה מעניין במיוחד לקרוא את הספר הזה בתור יהודייה ישראלית, ולראות מה בדיוק גרם לאיראן להראות ולהפוך למה שהיא היום.
היה בספר הזה גם רפרנסים לספרה הקודם של הסופרת ״החנות למכשירי כתיבה בטהראן״ שטרם קראתי, אבל מאמינה שמי שקרא ממש יתלהב.
ספר יפייפה, צבעוני, מרגש ונוגע ללב על נושאים כל כך חשובים. ספר שהצליח להעביר ריחות, טעמים ותרבות שלמה בעזרת מילים.

אני אתחיל בכך שמאוד נהנתי מהספר הרבה יותר ממה שחשבתי שאהנה והייתה לי קריאה מאוד כיפית, אבל הספר לא היה חף מטעויות.
הספר מספר על חברת תעופה ישראלית בשם ״אופק״ ועל דיילי החברה, וחייהם, החברויות, האהבות, השהיות בחול וכו׳..יש בספר הזה קצת מהכל, גם רומן רומנטי, גם מתח, גם פעולה גם הומור וגם רגש. העלילה מתפרשת בהמון יעדים בעולם: ברצלונה, פריז, בנגקוק, ניו יורק, יהונסבורג, רומא וכמובן תל אביב.
הדמויות היו מאוד רבות, מעניינות, מגוונות ולא צפויות. יש דמויות שאהבתי יותר ויש דמויות שפחות, אבל כמעט כולן היו מעניינות.
אחד הדברים העיקריים שהפריעו לי היה סצנת אונס שפשוט אחרי כמה פרקים שדנו בה היא די טוטאה מתחת לשטיח והחליקו את זה.
וגם הפריע לי כמות צירופי המקרים הלא אמינה ולא הגיונית בספר. עד כמה כבר העולם יכול להיות קטן (במיוחד כשמדובר במפגשים מקריים עם אנשים ספציפיים במקומות כמו ניו יורק וברצלונה) ושכל האירועים בספר בסוף היו קשורים אחד לשני.
לפי הספר הזה, כמעט כל הגברים בעולם הם הומואים, חלקם בארון וחלקם מוצהרים וזה גם משהו שהיה מוגזם ולא אמין לדעתי.
ועוד דבר שנורא הפריע לי זה שאין בספר את ההגדרה ״ביסקסואל״ אתה יכול להיות או סטייט או הומו ומשהו אחר הזוי ולא מתקבל.
ועוד דבר שהפריע לי היה שקטעים מסוימים היו מאוד מפורטים כמו למשל משחק פוקר, אבל קטעים שאותי אישית יותר עניינו לקראת סוף הספר הוזכרו במשפט. ובכללי בסוף הייתה הרגשה של לנסות לסיים את הספר מהר מהר.
דבר נוסף, היה הרבה מאוד מושגים של דיילים שהוכנסו לשיח ללא הספר שהייתי צריכה להבין מתוך ההקשר ולא תמיד הצלחתי, אבל ראיתי שבספר השני זה תוקן.
אהבתי שכל המעגלים נסגרו בסוף, ושהסוף היה סגור למרות שיש ספרי המשך על אותה חבורה ועל דיילי ״אופק״.
מעבר לכל החסרונות הספר הזה הוא פשוט כיף וזורם, נהנתי ממנו מאוד ואני אמשיך לספר הבא בסדרה בהמשך, הספר נותן הרגשה של סדרת בינג׳ כיפית.

הספר מקבל ממני ארבעה כוכבים אבל לא בגלל הסיפור בין הזוג עצמו שהיה בערך 3 כוכבים, אלא בגלל האווירה מסביב, פרק הבונוס בסוף ובכללי כל הסגירה של כל שלושת הספרים.
ממש אהבתי את האווירה המשפחתית בספר הזה כשכבר לאחים הגדולים יש את הסוף הטוב שלהם ואנחנו יכולים להנות מהדינמיקה בין כולם.
הספר הזה היה חמוד וקליל כמו הספרים הקודמים בסדרה, זורם ונחמד.
אהבתי את הקטעים הקטנים והחמודים בין הזוג ואת הדינמיקה של לינאה עם שרלוט, הבת של קיילב.
הרגשתי שהכתיבה השתפרה מספר לספר, וגם הסמאט השתפר.
אהבתי ממש את ה״מאחורי הקלעים״ של הספרים בסדרה הזו, בגלל שבספר הראשון אלכס הוא כותב רומנים רומנטים תחת שם עט, ומיה היא תולעת ספרים עם בלוג וגם קנדרה אוהבת לקרוא ועובדת כעורכת ספרות אז היה הרבה ממאחורי הקלעים וזה ממש נחמד. (גם כשהם מדברים בינהם על הטרופים במערכת היחסים של אח שלהם).
ואהבתי ממש את הקטעים שהסופרת כתבה לקוראים שלה על הכתיבה והדמויות.
אגב, תודה לאל ששינו את השם של הספר בתרגום כי השם המקורי נשמע כמו שם של סרט למבוגרים בלבד (Hot single dad).
כל עניין הנישואים וההריון בסדרה הזו תמיד קרה מהר מדי, הצעת נישואים אחריי 4 חודשים במקרה הטוב (בספר השני זה היה אחריי יומיים).
היה לי קשה עם העובדה שלינאה היא האחות של אשתו המתה של קיילב, זה לא הצליח לעבור לי. אני ידעתי לאן אני נכנסת פה ובכל זאת זה היה לי מוזר. הם לא נתנו יותר מדי מקום למוות של מלאני, זה הרגיש כאילו ללינאה לא היה אכפת ממנה כל כך וגם קיילב לא הרגיש לי יותר מדי עצוב בגלל זה. (עברו המון שנים אבל זה הרגיש כאילו פשוט הכל עבר לגמריי והם שכחו אותה).
לסיכום, חמוד, קליל ומעביר את הזמן. לא משהו מיוחד שישאר איתי הלאה.

**הנובלה בסוף הספר הייתה הדבר הכי חמוד שקראתי בחיים

זה היה ספר ממש חמוד, ונהנתי ממנו ממש.
למרות שבספר הראשון היה קונספט הרבה יותר מקורי ומגניב, הספר הזה היה כתוב ומבוצע הרבה יותר טוב.
בתחילת הספר הגיבור פשוט בלתי נסבל ברמה קיצונית, והדברים שהוא חושב על הגיבורה ממש דוחים ומרתיחים את הדם. זה מגיע גם לרמת הבאדי שיימינג על כמה היא רזה, הוא ממש נגעל מהרזון שלה ואפילו אומר בראשו ״הזרועות שלה משולבות על החזה השטוח שלה. היא בטח לא מילאה אף פעם גוזייה״. וזה באמת היה מעצבן בטירוף, ואפילו ראיתי לא ביקורת אחת ולא שתיים של בנות שנטשו את הספר אחרי הפרק הזה.
אבללללל, מה שאהבתי בכך, זה שהוא התאהב בקנדרה באמת בגלל מי שהיא ולא בגלל איך שהיא נראת. בהמשך כמובן שהוא כבר חשב שהיא יפה וכו׳, אבל זאת לא הייתה התאהבות שהתבססה על מראה חיצוני.
ומה אני אעשה? בסוף גם אני נפלתי בקסמיו של וסטון. Im just a girl.
הספר היה פשוט כיף לקריאה, זורם, חמוד, משעשע וכתוב טוב.
אני אוהבת שהיה מעט סמאט, אבל הסצנה שבו הוא שומע אותה בחדר שלה? וואו.
הריב שלהם היה ממש מטומטם, אבל הם בעצמם הבינו שהוא מטומטם.
אולי ספויילר:
הם החליטו להתחתן הרבה הרבה יותר מדי מהר, אבל הם היו מודעים גם לזה, אבל זה עדיין היה מוזר.

אז אין לי יותר מדי ביקורת על הספר, קריאה קלה כיפית ומהנה, אבל לא נפלתי ממנו.

טוב אתחיל מזה שלקח לי חודשיים לקרוא את הספר הזה, שזה הרבה אפילו בשבילי כשמדובר בספר קצר ודיגיטלי.
הוא לא זרם לי בשום צורה עד ממש לקראת הסוף, אבל גם אז לא אהבתי אותו.
היו בו קטעים נחמדים שגרמו לי לחייך או להתלהב אבל לא מעבר.
נתחיל בזה שהדמות הנשית פשוט גרועה. קשה לי להסביר את זה אחרת. היא מאוד מתמסכנת, וגם כשהיא ״חזקה״ והולכת ללמד את הגיבור לקח, זה פשוט היה מוזר ואובר דרמטי.
לא ראיתי שום סיבה לאהבה שלהם חוץ מזה ״שהוא שנא אותה רק בגלל שהוא לא יכל לקבל אותה״. אני לא רואה שום סיבה למה הוא התאהב בה. כלום.
כל הספר זה פשוט לופ של לגיבורה קורה משהו והוא בא להציל אותה. כמה פעמים את יכולה ליפול/להפצע/להתמוטט בספר אחד? ואז ״הו, כמובן שהגיבור היה במקרה באזור ובא להציל אותה״
הגיבור? אימפולסיבי בהגזמה ואלים, וחוץ מזה גם חסר אופי.
אני אוהבת לסיים ספר כשאני מכירה את הדמויות, יודעת עליהם משהו מלבד מה התנוחה האהובה עליהם. כאן זה לא קרה.
לא הייתה ביניהם שיחה אחת אמיתית לאורך כל הספר. הם אפילו לא היו ביחד עד סוף הספר.
ולמה כל הריבים שלכם משפיעים על הקשר של החברים הכי טובים שלכם?
והסיבה העיקרית שאני לא אוהבת ״שונאים לאוהבים״ היא כי הם בדכ אף פעם לא באמת שונאים. וגם פה, אומנם היא כן שונאת אותו באמת, אבל הוא שונא אותה כי ״הוא ככ רוצה אותה ולא יכול לקבל אותה״ איף.
מה שהגיבור עשה לגיבורה בסוף הספר ומה שהוא אמר לה? דורש הרבה יותר זמן לסלוח על דבר כזה אם בכלל, והגיבורה פשוט סלחה כי כמובן, הוא שוב הציל אותה! אלא מה?
עד יותר מחצי ספר פשוט לא הייתה לי שום דעה עליו, פשוט קראתי באדישות. אבל כל סוף הספר פשוט גרם לי להבין כמה לא אהבתי אותו.
אמשיך לשני ומקווה שהוא יהיה יותר טוב כי זה חברים לאוהבים.

מזמן לא קרה לי שאני רוצה לכתוב סקירה ומתקשה למצוא את המילים.
אני אתחיל מההתחלה. הספר הזה הוא הספר האהוב על אמא שלי והיא ממש רצתה שאקרא אותו וקנתה לי את שני הכרכים.
כשהספר יצא לי בהגרלה, למען האמת קצת התבאסתי כי לא כל כך התחשק לי לקרוא אותו, אבל כבר בפרק הראשון משהו קסם לי, באווירה, בהומור ובדמויות.
לאורך 900 העמודים הראשונים של הספר לא ידעתי מה דעתי עליו. סימנתי המון, נהנתי מהקריאה, אבל היה לי קשה לגבש דעה, עד שמאה העמודים האחרונים היו כמו חץ ללב. עמודים שהעלו לי פיזית את הדופק, ועשו לי קוצר נשימה.
הספר הזה הוא פשוט מסע. הוא מתרחש לאורך הרבה זמן, וקורים שם כל כך הרבה דברים, והדמויות נאלצות להתמודד עם המון שינויים בחיים שלהן לאורך מספר פעמים, בהתחלה בתחילת המלחמה ואז לאחר התבוסה.
הספר מתרחש על רקע מלחמת האזרחים של ארצות הברית, מהצד של הדרומיים. תיאורי המלחמה בספר קשים ושוברים את הלב במיוחד בתקופה שאנו נמצאים בה. תיאורי רעב, מחלות, עוני, יסורים ומוות.
אבל לצד זה הכל משולב בעלילה מלאת תהפוכות
ודמויות מרתקות.
הדמויות היו אולי הדבר הכי טוב בכל הספר, כי הם היו מאוד לא צפויות, מאוד לא מושלמות ובכל זאת שובות בקסמן.
הדמות הראשית, סקרלט, היא אנוכית, מניפולטיבית, מפונקת, צינית, די טיפשה או כמו שהם אומרים ״נבערת״, אבל מצד שני יש לה עוצמות נפש מטורפות, היא הופכת לבלבוסטה שמשאירה לכולם אבק, ובזכות האנוכיות שלה היא מצילה את משפחה שוב ושוב.
היא עוברת כל כך הרבה התפתחות לאורך הספר ובמיוחד בסופו אבל בכל זאת זה לא גורם לה לשנות את בסיס אישיותה ואופייה.
הגיבור הראשי, רט, הוא עוקצני, הוא אנוכי, הוא רשע, הוא לא מתייחס לדעות של אחרים, הוא חי לפי רצונו וטובתו הפרטית וגם הוא עובר שינוי, והופך את עורו כמה פעמים לאורך הסיפור.
יש בספר גם דמויות משניות נהדרות(מלאני) ויש כאלה שפחות אבל כל אחת הוסיפה.
״’אדוני׳ אמרה ׳אינך ג׳נטלמן׳
-׳עין חדה׳, הזדרז לענות. ׳ואת העלמה, אינך גבירה״
הם מתאימים זה לזו כמו כפפה ליד וסקרלט לא רואה את זה לאורך רוב הספר.
הספר יכל היה להיות הרבה יותר קצר, יש בו הרבה פוליטיקה והרבה תיאורים על תנועת הצבא, אבל באופן כללי הכל מכניס אותך לאווירה של הספר.
מה שכן, הספר הזה חייב תרגום מחודש דחוף, התרגום מאוד ישן ומלא במילים של פסיכומטרי, זה כמובן מתאים לתקופה אבל בכל זאת לדעתי צריך לחדש כי מעבר לתרגום, העריכה של הספר ממש לא טובה בעיניי, משפטים שבאים הסדר הפוך אחד עם השני פרקים ממוספרים לא נכון וכו׳..
הספר גרם לי להכיר תקופה בהסטוריה שלא הכרתי לעומק ולהתחבר ולהבין את הצד המפסיד במלחמה.
היה לי מאוד קשה לכתוב את הסקירה הזו, וכנראה שיש עוד הרבה דברים לומר על הספר הזה שפשוט אני לא מצליחה לבטא במילים, אבל אחשוב על כך מחר, כשיהיה לי כוח לעמוד בכך.

טובבבבב, מזמן לא נהנתי ככה מספר.
הספר מספר את סיפורה של אוליב שבחתונה של אחותה כולם חטפו הרעלת מזון חוץ ממנה ומאית׳ן, האח של החתן. ירח הדבש המתוכנן כבר היה משולם ללא אפשרות ביטול, אז אוליב ואית׳ן שהוא האויב שלה, טסו ביחד.
זה היה ספר כל כך חמודדדדדד!! הקומדיה הרומנטית המושלמת.
העמודים פשוט התדפדפו לי בקצב מסחרר, לא הרגשתי שאני קוראת בכלל, צווחתי בקול רם כמו ילדה קטנה מהתלהבות, צרחתי שאני חייבת שיתנשקו כבר וניסיתי לקרוא אותו לאט ככל שיכולתי כי לא רציתי לסיים אותו, אז ניסיתי בכוח לעצור את עצמי כדי למשוך את התענוג כמה שיותר. הרגשתי כאילו אני עצמי במאווי ולא בבאר שבע, צריכה לסיים את ההגשות לתואר.
באמת שהספר הזה הוא פשוט כיף טהור.
הדבר שהכי ביאס אותי זה שכתבו לנו מה קרה רק בחמישה ימים מתוך העשרה ימים שלהם בירח הדבש, אני רציתי לשמוע מה הם עושים בכל יום ויום מהחיים שלהם!!!!
כל בן אדם שהיה סביבי (וגם מי שלא) במהלך הימים שקראתי את הספר ספג חפירות שלי עליו, כי פשוט לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, ברמה שפאקינג קראתי אותו באמצע מועדון (דיגיטלי כמובן) כי הייתה שם בחורה שהזכירה לי את הדמות מהספר, ורק עליו הצלחתי לחשוב.
הסוף היה קצת מבאס, כאילו במקום לדבר על הדברים הוא פתר את הבעיה במחווה קצת מוזרה והיא סלחה קצת מהר מדיי וזה היה קצת מבאס, אבל אני כל כך נהנתי משאר הספר וכל כך אהבתי את הדמויות שגם אני סולחת מהר מדי

איכשהו גם בנובלה של 35 עמודים דרו הצליח לעצבן אותי ולהוציא אותי מדעתי.
רק באמצע גיליתי שזה היה אמור להיות אחריי הראשון ולפני השני וזה הסביר לי כמה פרטים שלא הבנתי בשני.