“מה זה היה הספר הזה? וואו.
רציתי ממש לקרוא את הסדרה של ״מעשה בלב שבור״ וכשגיליתי שיש לו סדרת קדם הייתי חייבת לקרוא אותה קודם. כשגיליתי על זה היה לידיעות רק את הספר ״קרבל״ מתורגם ואז גיליתי שהם יעשו חידוש כריכה ויוציאו את שאר הסדרה (ותודה לאל, כי הכריכה הישנה הייתה…פחות)
באתי אליו סקפטית בגלל הרבה ביקורות ששמעתי עליו, ועל כך שמעשה בלב שבור הרבה יותר טוב מקרבל, וכמה שהופתעתי לטובה!
חייבת לציין שזו פעם ראשונה שקראתי ספר ושמעתי מוזיקה תוך כדי, וזה כל כך הוסיף לאווירה! יש פלייליסט נהדר בספוטיפיי, אז גם מי שבדרך כלל לא קורא עם מוזיקה, אני ממליצה לנסות.

אחריי ההקדמה הארוכה הזו-הספר עצמו. לספר הזה יש כזה וייב מטורף ואווירה מטורפת ולא דומה לשום דבר אחר שקראתי, אבל אם הייתי חייבת להשוות? אז אם צארלי בממלכת השוקולד, משחקי הרעב והקוסם מארץ עוץ היו עושים ילד.
אבל הילד הזה מטורלל על כל הראש, כמו ההורים שלו.
הספר מלא בפלוט טוויסטים והגבולות בין המציאות לדמיון מטושטשים לא רק עבור סקרלט אלא גם עבור הקוראים. כל הספר מפמפמים לנו שזה רק משחק, וכל הספר הזכרתי לעצמי שזה רק משחק, ואמרתי לעצמי שהם לא יצליחו לעבוד עליי. Long story short- הם הצליחו. נפלתי לגמרי לקסמי הקרבל, ממש כמו סקלרט.
היו בספר הזה כמה חורים בעלילה שנשארו פתוחים, אבל יש עוד שני ספרים ואולי הם יפתרו בהמשכים. תיאורי הצבעים בספר הזה היו די מאולצים ומוגזמים ובכללי העובדה שסקרלט קישרה כל רגש לצבע הייתה קצת מייגעת.
הייתי רוצה יותר מהשיחה של סקרלט וגוליאן בסוף, כי הספר הבא לא עליהם (אם כי אני מקווה שהם יהיו שם)
אבל מעבר לדברים האלו, באמת עפתי על כל השאר.
באתי לספר סלחנית כי ידעתי שזה ספר ביכורים והעלמתי עין מהדברים הקטנים שהפריעו לי, אבל הוא באמת היה מדהים.
ממליצה להכנס לספר הזה בלי לדעת עליו שום דבר, ולחוות הכל יחד עם סקרלט לראשונה. זה הספר הראשון בחיי נראלי שלא דפדפתי קדימה לראות מה קורה ושלא עשיתי לעצמי ספויילרים מכוונים ומזל. אז לכו לקרוא ולהסחף לעולם מלא בשקרים, סודות, קסמים ותעתועים, אבל הזהרו לי להסחף יותר מדיי וזכרו, שזה רק משחק.”

“*קרבל**

אמ;לק: כן או לא? הדבר היחיד שיותר גרוע מהספר הזה הוא עולם מקביל ללא פיצה, אז לא, התשובה היא ממש לא

תקציר מגב הספר:
"כל מה ששמעת על הקרבל לא דומה אפילו למציאות. הוא הרבה יותר מסתם משחק או מופע, זה הדבר הקרוב ביותר לקסם שתמצאי בעולם הזה."
ברוכים הבאים אל הקָרָבָל! היזהרו לא להיסחף יותר מדי.
מאז היתה ילדה חלמה סקרלט דראגנה על הקרבל, המשחק המופלא של הקוסם האגדי לג'נד. ( =^.^= הבנתם? לג'נד? אגדי?! =^.^= ) והנה סוף-סוף הגיעה ההזמנה להשתתף במשחק. הפרס למנצח השנה הוא משאלה אחת. אבל סקרלט לא תוכל להגיע כי לג'נד בחר בעיתוי הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. יום חתונתה קרב ובא, ואם אביה, המושל דראגנה, יתפוס אותה ואת אחותה דונטלה מנסות להתחמק כדי ליהנות מהרפתקה אחת אחרונה, העונש יהיה גרוע ממוות ( =^.^= להתחתן זה כבר גרוע ממוות. אבל ברצינות, לא הגזמנו קצת? =^.^= ) אם כך, איך קורה שסקרלט מוצאת את עצמה במשחק המופלא ביותר בעולם, בלוויית חוליאן, מלח נוכל שזה עתה הכירה?
סקרלט מגלה שהמשחק שעליו חלמה כל חייה הוא לא רק קסום, מופלא וסוחף אלא גם מבעית, מתעתע ומסוכן.

ומה אני חשבתי:
"אל תסמכו על אף אחד!" אומרים שוב ושוב בספר, ואני אומרת: אל תסמכו על הספר, כי אם הוא היה אפילו חצי טוב ממה שהוא מתיימר להיות, הוא היה טוב כפליים ממה שהוא באמת (זו לא הברקה שלי, זה ציטוט של קליירי (אני חושבת? זה ציטוט של מישהו, זה בטוח) מעיר של עצמות). מה גרוע בספר?
1. הגיבורה: טוב, סקרלט היא פשוט דרמה קווין קטנה ומפונקת. אני יודעת, אלה התכונות האחרונות שהיינו מצפים שיאפיינו מישהי שגדלה עם אב מכה, ובכל זאת זה המצב. "תפסיקי להיות כזאת דרמטית ולהתלונן שכל דבר קטן הורס לך את החיים", אומר לה חוליאן בשלב מסוים בספר, ובכך מתמצת את הדמות שלה בצורה מדויקת למדי. במשך שנים היא כתבה מכתבים משתפכים ללג'נד והתחננה שיביא את המופע שלו לעיר שלה, אבל כשסוף-סוף הוא שולח כרטיסים חינם לה ולאחותה, היא עושה סצינה שלמה מזה שהן לא יכולות לנסוע כי זה יהרוס לה את התוכניות ויהרוס לה את החייייים. שום דבר שחוליאן (שגורלו המר תקע אותו עם סקרלט כשותפה למשחק) עושה אף פעם לא מספיק טוב (והורס לה את החייייים!), למרות שבפועל הוא היחיד שבאמת מקדם אותם במשחק, והוא תמיד נענה בפאסיב-אגרסיב או באגרסיב-אגרסיב, כך שלא אחת התקשיתי להבין איך הוא עדיין לא דפק לה מחבת בראש והמשיך במשחק לבד. דמות אחרת מאשימה את סקרלט בכך שהיא נהנית מלשבת לבד בחושך ולהיות אומללה – וגם זה נכון. היא אפילו לא חכמה במיוחד, תכונה שלכאורה היינו חושבים שהיא הכרחית עבור גיבורה בספר שעלילתו היא "משחק קסום מתעתע וסוחף" (ווטאבר): לכל הפחות ציפיתי ממנה לתכנן אסטרטגיה, אבל היא אפילו לא מנסה, פשוט תועה רנדומלית ברחבי שטחי המשחק, מחליטה רנדומלית לעשות או לא לעשות דברים, ומצליחה בזכות מזל טהור בלבד.
הייתי יכולה להחליק איכשהו את כל זה אם דמויות אחרות היו מעניינות מספיק כדי לפצות על קיומה של סקרלט, אבל חוליאן הוא סתם עוד מר חתיך-מסתורי, ודונטלה, אחותה הקטנה של סקרלט והיחידה בספר שיש בה מספיק אופי כדי לעורר בנו תקווה, מופיעה רק בכשלושה פרקים, ממש לא מספיק כדי לפצות על אחותה הגדולה האיומה. שאר האנשים בספר הם ניצבים. כאילו, ליטרלי ניצבים. שחקנים במשחק.
2. העלילה: נראה שמטרת-העל של הסופרת היתה לוודא שהקוראים יופתעו ויהי מה. איך אפשר לעשות זאת, אתם שואלים? תמיד יש מישהו שמצליח לנחש משהו מהעלילה. ובכן, נראה שלדעתה של הסופרת הדרך הכי טובה להבטיח שאף אחד מהקוראים לא יוכל לומר "ידעתי שזה מה שיקרה בסוף!" היא להגיד על כל אירוע עלילתי גדול "סתאאאאם", רק ליתר בטחון. ידעת שסקאר יהרוג את מופאסה? אז לא ידעת, כי זה היה שקר, חהחהחה, האמת היא בכלל שסימבה הרג את מופאסה. ידעת שסימבה יהרוג את מופאסה? גם זה שקר, זאזו הרג אותו! רגע, האמנת לי עכשיו? באמת חשבת שזאזו הרג אותו? אתה לא יודע כלום קורא יקר, אתה פתי מאמין לכל דבר גם לחתול וגם לעכבר, חיחי, חהחה. זה בסדר, ואפילו מגניב, כשבספר מתח, אחרי שחשבנו שהתעלומה נפתרה, מתגלה עוד טוויסט שהופך את התאוריות שלנו על פיהן. הרלן קובן למשל מתמחה בזה. אבל זה ממש לא בסדר כשפרק אחד לאחר מכן הטוויסט מתהפך על עצמו בעוד טוויסט, ואז הטוויסט השלישי מתהפך על עצמו בטוויסט רביעי וחמישי ואתה מפסיק להרגיש שהספר מפתיע ומתוחכם ומתחיל להרגיש כאילו הוא ילד בן חמש שמקשקש לך שטויות ואז אומר "סתאאאאם" ומתפקע מצחוק. לקראת הסוף התחלתי לצפות שהספר ישאל אותי אם אמא שלי ערו ואבא שלי ערומכו – אם כבר אני מרגישה כאילו מותחים אותי ילדים בגיל הגן, לפחות שהחוויה תהיה מלאה.
3. הכתיבה: מעולם לא קראתי ספר שכתוב בצורה יותר מייגעת ומעצבנת, והיי, קראתי את החור שברעש, המקרה המוזר של הכלב ומה לא. קודם כל, לסקרלט יש קטע כזה שהיא "מרגישה בצבעים". נניח היא מרגישה כעס? אז זה לא "כעסה סקרלט", זה "כעסה סקרלט בגוונים סגולים בהירים כפרחי לילך". ואם לא די בלקשר כל רגש שסקרלט מרגישה בספר (ולמרבה הצער היא אמנם חושבת מעט אבל מרגישה הרבה) לצבע, הרי שגם כל צבע שמוזכר בספר מקושר לאסוציאציה. מה זה אומר?
משפט נורמלי: "כעסה סקרלט".
אותו משפט בספר: "כעסה סקרלט בגוונים סגולים בהירים כפרחי לילך, צבעו של מסטיק בזוקה בטעם ענבים, קרם סרקל לילדים לשמירה על ראש נקי, וסודות מחרידים".
וכך שוב ושוב, עוד ועוד, עד שבא לך לקפוץ ראש לתוך טלויזיה שחור-לבן רק כדי שזה יפסיק.
אבל חכו, זה לא הכל! עד שצלחת עוד פסקה עם תיאורי צבעי-רגשות וכל הדברים שהצבעים האלה מזכירים לסופרת, מגיעים תיאורי בגדים. כל בגד מקבל איזה 3 פסקאות. עכשיו, אני אדם שמאוד אוהב לדמיין דברים ויזואלית, וחשוב לי לדעת מה צבע השיער והעיניים של דמות ומה מבנה הגוף שלה, וממש נחמד לי לדעת מה היא לובשת, אבל ברמה של שמלה וצבע, חולצה וכיתוב, נעלי פלטפורמה או ספורט. כאן כל שמלה מתוארת כאילו זו רשימת הוראות לחייט שצריך לתפור אותה. אולי זה מעניין חייטים, מבחינתי אם בשביל לתאר פריט לבוש אחד דרושה פסקה שלמה, זו סיבה טובה לעבור לכפר נודיסטים.
ומה טוב בספר? אני לא יודעת, אולי יש בו משהו טוב אחד או שניים שפספסתי כי הייתי עסוקה מדי בלחרוק שיניים כנגד משפט עתיר-פסיקים שפירט באריכות את כל האסוציאציות שיש לצבע צהוב-חרדל.
אל תעשו את זה לעצמכם. פשוט אל.”