אֲנִי קוֹרֵאת מְאֹד לְאַט
בְּהִסְתַּכְּלוּת וּבְמַבָּט
וְאָז הַכֹּל נִרְאֶה פִּתְאוֹם מְאֹד פָּתוּחַ.

(עוד בעניין עידו, מים רבים)

רציתי לכתוב על דליה הרבה זמן. ולא קרה, ולא יצא. והתנתקתי מכאן, וחזרתי מדי פעם. והחורף היה ארוך.
ואולי טוב שדוקא עכשיו, כשחם ושמש, כשאני מרגישה עטופה, כשאני מרגישה שמחה, לכתוב על הכאב, הקושי, ועל רגעי הבהירות הדקים שגלומים בתוך הספר האדום-אדום הזה.

יש ביקורת אחת על הספר הזה פה בסימניה, כתבה אותה המכשפה נחמוש, ביקורת בעלת מעט מילים, אבל מדויקת מאוד. "כל שיר כישוף", כותבת המכשפה נחמוש. ואכן כך.
אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק שונה בשירה של דליה, מה יוצר את הכישוף הזה. אבל יש כאן משהו אחר, דרך אחרת של כתיבת שירה. תנועות סותרות של נביעה ורפטטיביות- יש כאן הכל מהכל.

נדיר בעיני משוררת שמכניסה את הקוראים ככה, חד וחלק ובלי שום אפיון של הסתרה אל חייה הפרטיים, על המכאובים הרבים ועל המתיקות שמופיעה מדי פעם. נראה לי (מוזמנים לכתוב את דעתכם), שבעבר היתה נטיה לכתוב בעיקר שירים כלליים, כך שרבים יכולים להזדהות עם הכתוב. כאן לא תמיד מצאתי את עצמי. לא בכל שיר. יש שירים שהכאיבו לי, אבל זה היה כאב חיצוני, שלא הכרתי מתוכי; ולעומת זאת יש גם כמה שירים שהביעו במדויק את כל מה שמתערבב לי שם בפנים.
ויש גם כמה שירים שלא נגעו בי באופן מיוחד, או בכלל. וזה הכי בסדר בעולם.

דליה עסוקה יותר בלספר את הסיפור, כמות שהוא, במקום להתעסק בסידור שורות אסתטי, חריזה (וכשהיא בוחרת לחרוז- זה הדבר הכי יפה שיש), שימוש רק במילים גבוהות ויפות. היא כותבת את היומיום, את הנשגב והמכוער, כמו שהם.
ובאופן מפתיע (או שלא), זה כל כך יפה.

בשירים שלה יש עולם דימויים מופלא. הים חוזר הרבה, והספינות והנמלים והחול שבו.
ארצות וערים רחוקות מכאן.
ערות ושינה, הישארות והגעה לאי-אן, פה, שם.
אהבה וכיסופים לאנשים שכאן ואנשים שכבר אינם.
ויש גם כעס מדי פעם, אבל גם הרבה חמלה. כאילו לוחשת את המילים בשקט, בהכנעה, כמו אדם שנפרד מן החיים. ככה זה מרגיש.

וישנו עידו, הבן של דליה. משנות הינקות עד בגרותו ועזיבת הבית, כל ספקטרום הרגשות שעולה, וכל האהבה המזוקקת שזורמת מדליה לבנה. הוא הפיג את הבדידות שלה.
בזכות שני שירים התאהבתי בדליה, לפני כמה שנים. אחד מהם הוא "רקמה מדויקת", שכתבה על עידו:

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּקָּטָן הַזֶּה
וְרוֹאָה אֶת פֶּרַח לֵב הַזָּהָב מֻנָּח עַל הַכַּר.
פִּיו פָּתוּחַ.
עֵינָיו מְשֻׂרְטָטוֹת בַּעֲדִינוּת.
רֹאשׁוֹ מֻפְקָד בַּחֲלוֹמוֹת טוֹבִים.
כְּבָר הִפְלִיג מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.
גְּבִינָיו הַדַּקִּים מְתוּחִים כְּצִיּוּר.
אֵין רִקְמָה מְדֻיֶּקֶת מִמֶּנּוּ.

כל כך הרבה יופי פה. בכל שורה ובכל מילה.
ואני אביא עוד כמה מילים מהשיר שאיתו פתחתי, "עוד בעניין עידו", שנים רבות לאחר "רקמה מדויקת":

אֲנִי רוֹצָה כָּל-כָּךְ מְעַט
רַק עִדּוֹ פֹּה בְּכָל שַׁבָּת
וּמַאֲפֵה בָּצֵק לָבָן מְעַט תָּפוּחַ.

הרק, המעט הזה.


ולכל אמן יש עקב אכילס שלו. איך שאני רואה את זה, אצל דליה יש לי קושי מול השירים שרחוקים ממנה- סיפורים רחוקים, על מלכים ואגדות, שאני לא מבינה מה פשרם, שמרגישים רחוקים מההויה שלה. יש לה שיר נהדר שקוראים לו "חול אפסי", שבגרסה הראשונה היא כתבה אותו בגוף שלישי. הגרסה שבסוף הובאה בספר נכתבה בגוף ראשון. בעיני, כשדליה אישית היא מרגשת ונוגעת.

ויש לדליה שיר אחד. הכי מרגש ונוגע. ניסיתי עכשיו לכתוב עליו קצת ללא הצלחה, לא מצאתי את המינון המדויק של החשיפה העצמית שאני רוצה בה.
פשוט זה שיר שהולך איתי הרבה זמן, ואני עוברת את הטרנספורמציה שמתוארת בשיר כבר תקופה ארוכה, ואין משמח (או כואב) מלהכיר שיר עד לשד העצמות.

אִם הָיָה שָׁם רַק כְּבִישׁ
וְחֻרְבוֹת בָּתֵּי-מְלָאכָה
וּצְרִיחַ אֶחָד הָרוּס
וְכַמָּה פִּגְרֵי מְכוֹנוֹת,
מַדוּעַ לֹא יָכֹלְתִּי
לָבוֹא עַד לִבּוֹ שֶׁל הַשָׂדֶה?
אֵין לְךָ דָּבָר מַכְאִיב
מִשָּׂדֶה שֶׁאֶבֶן נָחָה עַל לִבּוֹ.

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה,
רוֹצָה לְהַגִּיעַ
רוֹצָה לָבוֹא.
אֲנִי רוֹצָה לְהֵחָלֵץ מֵעֲבִי הָאֲדָמָה,
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
מֵעֲבִי הָאֲדָמָה.
אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל קְצֵה הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁאַף רֵאשִׁיתָהּ מְחַתֶּכֶת כְּסַכִּין.
אֲנִי רוֹצָה לַעֲלוֹת אֶל שׁוּלֵי הַשֶּׁמֶשׁ
וְשֶׁלֹּא אֶהְיֶה לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ.

הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהַלֵּךְ
בְּרַגְלֵי חֲסִילִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲלוֹת
בְּקֶשֶׁת גְּבוֹהָה שֶׁל קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָר הָיָה לְהַגִּיעַ
אֶל כֹּל הֶעָרִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם,
הֲרֵי לְךָ שׁוּב דָּבָר מַכְאִיב:
חוֹף שֶׁל יָם שֶׁאֵין בּוֹ סְפִינוֹת.

בְּאַחַד הַיָּמִים הַבָּאִים בַּשָּׁנָה,
תֶּחְשַׁךְ עֵין הַיָּם מֵרֹב סְפִינוֹת.
בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה יֵרָקַע כִּירִיעָה
כָּל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה.
וְתִזְרַח לָנוּ שֶׁמֶשׁ כְּחֻלָּה כַּיָּם,
תִּזְרַח לָנוּ שֶׁמֶשׁ חַמָּה כְּמוֹ עַיִן,
שֶׁתַּמְתִּין לָנוּ עַד שֶׁנּוּכַל לַעֲלוֹת
בְּלֶכְתָּהּ אֶל הַמַּעֲרָב הַכָּחֹל.

~~~~
תוספת קטנה וטיפונת-קשורה:
היתי אתמול במופע המחוה למאיר אריאל האהוב. חוץ מזה שהיה משוגע ומושלם בכל קנה מידה, נזכרתי בשיר של מאיר- "משורר", וזה גרם לי לחשוב קצת על דליה, מאיר, על כל המשוררים והאמנים כולם, כל מי שמפעמת בתוכו הרוח הזאת, שיכולה להטריף את הנפש מצד אחד ולהחיות אותה מצד שני.
אני מודה לדליה על היצירה היפהפיה והמפותחת שנותרה לנו בספרי השירה הרבים שכתבה, שמאוגדים בספר האדום ועב הכרס הזה שזכיתי לקרוא פעם-וחצי.
והלואי שנשמתה מצאה לה מנוחה ב"עמוד התיכון לנשמת כל-חי",
בלכתה אל המערב הכחול.
יהי זכרה היקר ברוך.

https://www.youtube.com/watch?v=pcVoUMi70k0