ביקורת ספרותית על האמת על פרשת הארי קברט - סדרה לספרות יפה # מאת ז'ואל דיקר
ספר לא משהו

---

אם יש מתכון לכתיבת רב מכר אז המחבר ללא ספק הכיר אותו. לקח נוסחה ויצק לתוכה עוד ועוד תפניות, העלה חשדות ופסל, ושוב העלה ושוב פסל. מגיע טוויסט בעלילה. ואז פעם נוספת טוויסט אחר. הרבה טוויסטים ובכל זאת אין הפתעות גדולות. מה בכל זאת יש? נערה בת 15 שעונה על כל הסטריאוטיפים של נערה אבודה ומופרעת שמהלכת על הקצה ונופלת לתהום. והתהום מלאה גברים זימתיים, שלוטשים עיניים ושולחים ידיים ומה לא. אחד אפילו מצייר. אותה ואחרות. אווירה של טווין פיקס לעניים. לוליטה בלי התחכום של נבוקוב. מפגש של גבר בשנות השלושים לחייו, שמצוי במשבר אומנותי-ספרותי-קיומי, עם נערה בת 15 שרוקדת בגשם. יחפה. ליד הים. מבט בשערות הרטובות, בשמלה שנצמדת לגוף - והגבר מתאהב לכל החיים. כל כך מתאהב שהוא לא יוצא מזה עד סוף הרומן הארוך הזה. מעל זה סבתא שלי היתה אומרת: נו, טוב.
העלילה מזכירה ניגון עם יותר מידי סלסולים. מרוב סלסלולים לא שומעים את השיר. דמויות שכולן קלישאות: סופר צעיר שעובר חניכה בידי סופר מזדקן באמצעות אקטים עמוקים להחריד, בכאילו, של איגרוף אגב פליטת אימרות שפר מביכות על כתיבה, גבריות ובדידות. אני לא אגיד מה סבתא שלי היתה אומרת על זה, אבל אין לי ספק שאלו כתבה ספר, זה היה יוצא לה יותר טוב. היו לה כמה אמירות מצויינות על החיים, על גברים בודדים ועל נערות צעירות שמרקדות יחפות בגשם.
והסוף - איך אוהבים להגיד לאחרונה על כל דבר - "מטלטל". אבל רק לכאורה.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על האמת על פרשת הארי קברט - סדרה לספרות יפה #