ביקורת ספרותית על אל תספר לאחיך מאת מאיר שלו
ספר לא משהו

---

הדבר היה ככה: נשאלתי יום ולילה: אז מה בעניין הספר החדש, מאיר? כבר הרבה זמן עבר ובינתיים שום דבר. מה זה שום דבר עניתי, הרי כתבתי - הנה, הספר עם הגינה והצמחים והאיורים העדינים. אמרו לי: באמת ספר יפה, אבל איך אומרים אצלנו: הגיע הזמן. אצלי האמת, בשנים האחרונות, הגיעו הדברים עד פה, מחניק בגרון, צפוף ועצבני, ובכלל מזג האוויר לא משהו שלא לדבר על הנשים. אז במצב הזה שיצא תחת מקלדתי פיוט?
אומרים לי: לא פיוט ולא נעליים, תכתוב על מה שאתה יודע, נגמרו הסיפורים מהעמק? אמרתי: סיפורים מהעמק אף פעם לא נגמרים, נגמרת ההשראה. שטויות, אומרים לי, לך לעמק, לך למדבר, תסתכל על הנוף. המראות הקדומים, הרוח ורסיסי הטל - כבר יעשו את העבודה בשבילך. עשיתי בדיוק את זה. הדרמתי מדברה, הצפנתי צפונה, טיפסתי על ההר ובמצבי זה באמת כבר לא דבר של מה בכך, גמעתי את נופי הגליל, הגולן, אפילו לעמק החולה הגעתי. בעונת הנדידה. וכלום.
המזכירה של המערכת, זו עם האצבעות המעוקלות כשל עוף דורס, הזכירה לי: מאיר, ההוצאה במצב לא-מי-יודע-מה. אתה יודע למה. המגפה והכל, לא קל, ואתה איתנו כבר כך וכך שנים, לא צריך להגיד לך כמה בדיוק. אתה יודע. צריך להטות שכם. להתגייס למאמץ הקולקטיבי, קדימה: לעבודה! באמת אצלה, חוץ מהציפורניים שום דבר כבר לא במקום. בציפורניים האלה היא תוחבת לפיה עגרליות ומקנחת בתה היביסקוס, שהיא מכינה בפינת הקפה שסידרה לעצמה, איפה שהקטקוסים הקטנים והגלויות עם מפלי הניאגרה. לי משום-מה היא אף פעם לא מציעה. את תה זאת אומרת. בסדר, ממנה אין לי צפיות. אמרתי לה: אני גברת, מאז ערוץ אחד, לא נכנס לעניינים קולקטיביים. אני בחיים האלה כבר כמה זמן סוליקו. מה שאומרים זאב בודד. אמרה לי: מאיר, תאמין לי, אני אומרת את זה בשבילך, לא בשבילי: תזיז את עצמך ותיכנס למצב של עבודה. ההשראה לא תיפול לך מהשמיים. העורך אמר לי דברים דומים. הגיע עד עלי, עם ארשת של אחד-שבא-לסגור חשבונות, ואמר: הגיע הזמן, מאיר. אנחנו פה לא משחקים-משחקים. אמרתי לו: ידידי, אני בטח לא משחק. אין לי מה לכתוב. אמר לי: תכתוב על משהו תנכי על העמק. זה הולך יופי ביחד.
אמרתי: אומרים לי שאני ממחזר חומרים וכן הלאה. אמר לי: תגיד לי, חסר על מה לכתוב. רק תסתכל סביבך, תראה איפה אתה חי. איפה שלא תזרוק אבן, קופצת לך השראה. ועם כישרון כמו שלך, מה השאלה בכלל.
אה, אמרתי, זמנים אחרים, גם אצלי לא הכל. החשק לא אותו חשק והרצון לא אותו רצון. לא יודע. אני עכשיו סוליקו, אם אתה יורד לסוף דעתי. באמת אם לכתוב הייתי כותב על נשים. באמת מה קרה להן, שהן ככה?
איך ככה?
תוקפניות. איפה הנימפות, איפה המיכליות של דוד, והרחליות של יעקוב?
עזוב אותך מנשים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
איזה עוברת. מדחי אל דחי, אני אומר לך.
נו כתוב על זה, למשל.
לא יודע, אמרתי. גלגלתי כמה התנסויות. אף פעם מהן לא הותירה רושם גדול וחשק לכתוב. ובכל זאת: טראומה. אמרתי לו בדיוק את זה. טראומה. אז תכתוב על זה, על הטראומה. הנה לך רעיון: סופר, שסובל איזה ליקוי, אולי עבר תאונת דרכים, פגוש אישה מטורפת. מפה לשם היא והוא מתנים אהבים. אחרי שכל הפוצי-מוצי הרגיל נגמר, הוא רוצה ללכת, אבל היא כולאת אותו, רוצה ממנו דברים. איזה? תחשוב לבד.
נשמע מוכר, אמרתי, היה סרט כזה. מיזורי. קתי בייטס היתה מצויינת.
מי זאת? הוא שאל. עניתי: השחקנית ההיא, השמנה.
נו אז משהו דומה, תעשה את האישה יפה, את הגבר לא סופר, משהו רחוק ממך, נגיד יפה וגבוה ובכושר גופני, ובמקום איזה בקתה במקום שכוח אל: בקתה בפרדס! והנה לך סיפור בטעם ארץ ישראלי. תוסיף כמה גם חוכמות משלך – ובא לציון גואל. רב מכר.
לא יודע, עניתי.
אני יודע. תשמע לי. תשב ותכתוב. לך למדבר אם צריך. מה דממה מדברית כבר לא עושה לך את זה? אז תחזור לעמק, בחייך! העיקר שתשב ותכתוב, הגיע הזמן. אבל הפעם שיהיה סקס, טוב?

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על אל תספר לאחיך