האם אפשר להסכים על כך שבכל אחד מאתנו מסתתר גזען קטן? אולי זה תולדה של קיבעון בשלב אבולוציוני מוקדם שבו הצטופפנו גב אל גב, שבט קטן, מבוהל ואלים של יצורים, עם אוצר מילים לא גדול ושיניים חדות וידיים חזקות שנושאות מקלות ואבנים, מקיפים איזו ממותה שזה עתה צדנו. נכון, אוצר המילים התרחב, חלקנו נטש את המקלות והאבנים אבל הנפש השבטית שבה ומרימה את הראש מפעם לפעם, למרות שהמערה אחרונה בה ביקרנו היתה מערת בית גוברין בחול המועד. סיוט.
נעה ילדין מכירה את הנפש הזאת, ומטפלת בה בהומור ובאמפתיה. כן, בכולנו יש מפלצתון, גם באלו שפעם כונו "יפי נפש" והיום זוכים לכינויים אחרים, וכולנו מוצאים דרכים לחשוף את השיניים המטפוריות שלנו, עטופות בצדקנות ובניילונים מתכלים מעצמם, כי את המערות שלנו, אנחנו רוצים בתוך מערכת אקולוגית ירוקה וידידותית לסביבה. דגש על שלנו. וידלין יודעת למתוח את הקו בין אנחנו לאחרים, בין השבט שלנו לשבט השכן. זה אולי לא יפה, אבל כאלה אנחנו. ובאופן כללי, מה אפשר לצפות מאיתנו, כי במונחים אבולוציוניים, האדם נולד רק אתמול ופרויד שדיבר על תרבות, לפי החישוב הזה – הוא עדיין פג. מצאתי את עצמי יושבת וצוחקת, על עצמי ועל אנשים אחרים. אנשים כמונו. על אלה שכואב להם הלב על המתחולל בטיזי-נאבי, אבל פחות על מקומותינו איפה שאיך נאמר בעדינות, עוסקים פחות באהדת הסביבה, ואת החיות הכשרות שלהם אוהבים על שיפוד. וגם על הדוגו ארגנטינו, צחקתי. המפלצת הלבנה החמודה הזאת, אשכרה קיימת. ואולי אפשר להפוך אותה, כלומר את הכלב הזה, לכלב מחמד, אבל אין לדעת מתי הוא יחשוף שיניים ובמי הוא יינעץ אותם. ככה זה כשהדברים המכוערים, האלימים, המפחידים, נמצאים על סף הבית, יוצאים החוצה בחושך, ואין דרך להתחסן מפניהם. במיוחד משום שחלקם נמצאים, איפה אם לא, בתוך עצמנו. 4 כוכבים.

ספר שיש בו את כל המרכיבים שהיו יכולים להתגבש לספר טוב, רעיון מקורי: גופות במעבדה לאנטומיה בבית ספר לרפואה, תחקיר יסודי, דמות מורכבת של שוטרת, ובכל זאת שום דבר לא עובד בו. אולי משום שכולו מלא בדמויות, שכולן אחת-אחת קלישאות. קלישאות של גברים, קלישאות של נשים, קלישאות של נערות, קלישאות של עבריינים, של סטודנטים לרפואה, של דיקני פקולטות, כולם כתובות כמו לפי מתכון ידוע מראש. כך למשל דמויות הגברים - כולן סטריאוטיפיות לחריד: הפרא האציל: גבר ערבי, משורר, קשוח, ממעט בדיבור, מוקף בנשים אבל מאוהב רק באישה אחת לא מושגת (שבסוף מתה, כי זה גורלן של נשים לא מושגות שבוגדות בבעליהן), דמות הגבר המתעשר: כולו כסף, נשוי כמובן לאישה בוהמיינית אוהבת שירה, שבזה לכספו. מה קושר מלכתחילה שני טיפוסים שונים כאלה - לא ברור), עידן לוריא הנער האומלל, התלוש, מעין בבואה חיוורת של נער דיקנסי חסר בית, כמו לקוח מדפי הטיוטה של הספר "החוחית", שכמובן מתאהב בנערה שהיא הסטריאוטיפ של נערה במצוקה אבל עם טוויסט אובדני. הנערה הזאת כמובן חכמה, אינטיליגנטית מוכשרת שמורדת בדרכה בבית טוב, מין פרא אציל ממין נקבה, אבל ככזאת היא מלאת תכונות של הרס עצמי. בסדר. ואחרון: יותם קני, הבן של המתעשר (אבל למעשה הוא בנו של הפרא האציל, זה לא ספויילר אגב). גם הוא דמות של צעיר שלא ממש מחובר לעולם, לא מוצא את מקומו, לא ברור למה. אבל מודה אחרי כמה עמודים אודותיו הפסקתי לקרוא, כך שלא טרחתי לברר מה יש ליותם הזה.
הבעיה הגדולה בעיני ששום דמות אינה מעניינת, לא כתובה בצורה מעניינת ולא מעוררת מחשבה, או רגש, או עניין. הן כולן דמויות שכאילו נלקחו מכתבות בעיתון, מספרים אחרים, שקובצו למונולוגים בספר הזה. כולן אולי מלבד הדמות שפותחת את הספר, החוקרת המשטרתית, שהיתה עשויה להתפתח לדמות מלאה ומעניינת, אילו הסיפור שלה לא היה נפסק ברבע הראשון של הספר ועובר לדמויות הבאות, כמאין מרוץ שליחים חסר תכלית.
המתח והעניין שנוצר בראשית הספר, חקירה מותחת של הגופות שמתגלות, מתמוססס בין ארבעת חלקיו. בשלב כלשהו לא מעניין לברר מה העניין, מה עלה בגורל החקירה של הרצח. נאדה. רק דמויות לא מעניינות שקשורות אלו לאלו בקשר מאולץ. לא יכולתי להימנע שהסופר רק נוגע בשולי הדברים: שולי יחסים, שולי עלילה מורבידית, שולי מתח, שולי כאב אבל לא הולך עד הסוף עם שום דבר. כך נותרת עלילה חלשה שחלקים ממנה הם בגדר קוריאוז לא מפותח ודמויות שלא יוצרות שום עניין.
ועוד דבר - הספר מורכב ממונולוגים, שמספרים אודות אירועים. כולו מספר "על" והדמויות לא חיות "את". אני מוצאת שזו דרך מסירה "עצלנית", זו בחירה לא טובה של סופר שבספר הקודם שלו הראה שיכולת כתיבה דווקא יש לו.
כאמור, אני את פאלו אלטו עזבתי בחלק הרביעי. חבל שלא עשיתי זאת בחלק השני.

אם יש מתכון לכתיבת רב מכר אז המחבר ללא ספק הכיר אותו. לקח נוסחה ויצק לתוכה עוד ועוד תפניות, העלה חשדות ופסל, ושוב העלה ושוב פסל. מגיע טוויסט בעלילה. ואז פעם נוספת טוויסט אחר. הרבה טוויסטים ובכל זאת אין הפתעות גדולות. מה בכל זאת יש? נערה בת 15 שעונה על כל הסטריאוטיפים של נערה אבודה ומופרעת שמהלכת על הקצה ונופלת לתהום. והתהום מלאה גברים זימתיים, שלוטשים עיניים ושולחים ידיים ומה לא. אחד אפילו מצייר. אותה ואחרות. אווירה של טווין פיקס לעניים. לוליטה בלי התחכום של נבוקוב. מפגש של גבר בשנות השלושים לחייו, שמצוי במשבר אומנותי-ספרותי-קיומי, עם נערה בת 15 שרוקדת בגשם. יחפה. ליד הים. מבט בשערות הרטובות, בשמלה שנצמדת לגוף - והגבר מתאהב לכל החיים. כל כך מתאהב שהוא לא יוצא מזה עד סוף הרומן הארוך הזה. מעל זה סבתא שלי היתה אומרת: נו, טוב.
העלילה מזכירה ניגון עם יותר מידי סלסולים. מרוב סלסלולים לא שומעים את השיר. דמויות שכולן קלישאות: סופר צעיר שעובר חניכה בידי סופר מזדקן באמצעות אקטים עמוקים להחריד, בכאילו, של איגרוף אגב פליטת אימרות שפר מביכות על כתיבה, גבריות ובדידות. אני לא אגיד מה סבתא שלי היתה אומרת על זה, אבל אין לי ספק שאלו כתבה ספר, זה היה יוצא לה יותר טוב. היו לה כמה אמירות מצויינות על החיים, על גברים בודדים ועל נערות צעירות שמרקדות יחפות בגשם.
והסוף - איך אוהבים להגיד לאחרונה על כל דבר - "מטלטל". אבל רק לכאורה.

הדבר היה ככה: נשאלתי יום ולילה: אז מה בעניין הספר החדש, מאיר? כבר הרבה זמן עבר ובינתיים שום דבר. מה זה שום דבר עניתי, הרי כתבתי - הנה, הספר עם הגינה והצמחים והאיורים העדינים. אמרו לי: באמת ספר יפה, אבל איך אומרים אצלנו: הגיע הזמן. אצלי האמת, בשנים האחרונות, הגיעו הדברים עד פה, מחניק בגרון, צפוף ועצבני, ובכלל מזג האוויר לא משהו שלא לדבר על הנשים. אז במצב הזה שיצא תחת מקלדתי פיוט?
אומרים לי: לא פיוט ולא נעליים, תכתוב על מה שאתה יודע, נגמרו הסיפורים מהעמק? אמרתי: סיפורים מהעמק אף פעם לא נגמרים, נגמרת ההשראה. שטויות, אומרים לי, לך לעמק, לך למדבר, תסתכל על הנוף. המראות הקדומים, הרוח ורסיסי הטל - כבר יעשו את העבודה בשבילך. עשיתי בדיוק את זה. הדרמתי מדברה, הצפנתי צפונה, טיפסתי על ההר ובמצבי זה באמת כבר לא דבר של מה בכך, גמעתי את נופי הגליל, הגולן, אפילו לעמק החולה הגעתי. בעונת הנדידה. וכלום.
המזכירה של המערכת, זו עם האצבעות המעוקלות כשל עוף דורס, הזכירה לי: מאיר, ההוצאה במצב לא-מי-יודע-מה. אתה יודע למה. המגפה והכל, לא קל, ואתה איתנו כבר כך וכך שנים, לא צריך להגיד לך כמה בדיוק. אתה יודע. צריך להטות שכם. להתגייס למאמץ הקולקטיבי, קדימה: לעבודה! באמת אצלה, חוץ מהציפורניים שום דבר כבר לא במקום. בציפורניים האלה היא תוחבת לפיה עגרליות ומקנחת בתה היביסקוס, שהיא מכינה בפינת הקפה שסידרה לעצמה, איפה שהקטקוסים הקטנים והגלויות עם מפלי הניאגרה. לי משום-מה היא אף פעם לא מציעה. את תה זאת אומרת. בסדר, ממנה אין לי צפיות. אמרתי לה: אני גברת, מאז ערוץ אחד, לא נכנס לעניינים קולקטיביים. אני בחיים האלה כבר כמה זמן סוליקו. מה שאומרים זאב בודד. אמרה לי: מאיר, תאמין לי, אני אומרת את זה בשבילך, לא בשבילי: תזיז את עצמך ותיכנס למצב של עבודה. ההשראה לא תיפול לך מהשמיים. העורך אמר לי דברים דומים. הגיע עד עלי, עם ארשת של אחד-שבא-לסגור חשבונות, ואמר: הגיע הזמן, מאיר. אנחנו פה לא משחקים-משחקים. אמרתי לו: ידידי, אני בטח לא משחק. אין לי מה לכתוב. אמר לי: תכתוב על משהו תנכי על העמק. זה הולך יופי ביחד.
אמרתי: אומרים לי שאני ממחזר חומרים וכן הלאה. אמר לי: תגיד לי, חסר על מה לכתוב. רק תסתכל סביבך, תראה איפה אתה חי. איפה שלא תזרוק אבן, קופצת לך השראה. ועם כישרון כמו שלך, מה השאלה בכלל.
אה, אמרתי, זמנים אחרים, גם אצלי לא הכל. החשק לא אותו חשק והרצון לא אותו רצון. לא יודע. אני עכשיו סוליקו, אם אתה יורד לסוף דעתי. באמת אם לכתוב הייתי כותב על נשים. באמת מה קרה להן, שהן ככה?
איך ככה?
תוקפניות. איפה הנימפות, איפה המיכליות של דוד, והרחליות של יעקוב?
עזוב אותך מנשים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
איזה עוברת. מדחי אל דחי, אני אומר לך.
נו כתוב על זה, למשל.
לא יודע, אמרתי. גלגלתי כמה התנסויות. אף פעם מהן לא הותירה רושם גדול וחשק לכתוב. ובכל זאת: טראומה. אמרתי לו בדיוק את זה. טראומה. אז תכתוב על זה, על הטראומה. הנה לך רעיון: סופר, שסובל איזה ליקוי, אולי עבר תאונת דרכים, פגוש אישה מטורפת. מפה לשם היא והוא מתנים אהבים. אחרי שכל הפוצי-מוצי הרגיל נגמר, הוא רוצה ללכת, אבל היא כולאת אותו, רוצה ממנו דברים. איזה? תחשוב לבד.
נשמע מוכר, אמרתי, היה סרט כזה. מיזורי. קתי בייטס היתה מצויינת.
מי זאת? הוא שאל. עניתי: השחקנית ההיא, השמנה.
נו אז משהו דומה, תעשה את האישה יפה, את הגבר לא סופר, משהו רחוק ממך, נגיד יפה וגבוה ובכושר גופני, ובמקום איזה בקתה במקום שכוח אל: בקתה בפרדס! והנה לך סיפור בטעם ארץ ישראלי. תוסיף כמה גם חוכמות משלך – ובא לציון גואל. רב מכר.
לא יודע, עניתי.
אני יודע. תשמע לי. תשב ותכתוב. לך למדבר אם צריך. מה דממה מדברית כבר לא עושה לך את זה? אז תחזור לעמק, בחייך! העיקר שתשב ותכתוב, הגיע הזמן. אבל הפעם שיהיה סקס, טוב?

משב רוח קריר מנורווגיה הרחוקה, נהר גועש ועבודת חוטבי עצים שמפילים בולי עץ גדולים לתוך המים הקרירים, כל אלו מקיפים את הדמיות של נער מתבגר ואביו, שניהם קפוצי פה וממעטים במילים, ונותרים כאלה בדיוק - קפוצי פה ושותקים עד לסוף הרומן. לפעמים מינימליזם זה יופי, אבל במקרה הזה טוב אם היו קצת יותר יחסים בין בני אדם ופחות בולי עץ שנופלים לתוך נהרות קרים במזג אוויר חורפי - יפה ככל שיהיה.
יש בספר כמה רגעים אנושיים מרגשים, שמתמוססים בתוך תיאורי הטבע. היחסים בין האב לבן לא נהירים עד הסוף. הדמות המעניינת בסיפור יון - נעלמת מוקדם מידי ולא תורמת מאומה מלבד לאותה תחושה של חוסר וצמצום שאותי השאירה מתוסכלת, למרות שסופו של הספר, שני העמודים האחרונים - כתובים מאוד מאוד יפה.
הדמויות כמו קופאות במזג האוויר הקר, נותרות קליפות אדם, אנשים מופיעים בלי סיבה ונעלמים בלי סיבה ולא תורמים כל רובד לכתוב. אם אלו פני הדברים, אני בעד אווירה חמימה יותר, וכתיבה עסיסית וחיה.

בעיני יש דבר מה עצוב מאוד בילדות כשהיא נצפית מתוך עיני מבוגר. לא רק שהיא קצרה, אלא המבוגר שמביט בילד יודע טוב ממנו, כמה קשה ומורכב העולם. כמה החיים יקשו ויעצבו את כפות הידיים הגוריות של האדם-ילד, וכמה כל הסיפור עשוי להיות כואב, ונפלא וקשה ועצוב ושמח, ובעיקר - חד כיווני. ילד שמסתכל בכל זה עדיין לא יודע אבל מרגיש, חש בשינויים, מצפה ולא מצפה, מבין ולא מבין. זה מה שאני אוהבת בדמות המספר הילד בספר הזה - הוא לא ילד יוצא דופן עם תובנות מיוחדות על החיים, כישרונות חבויים ויכולת התבוננות מתמיהה. הוא ילד רגיל שנוגע בחיים רגילים, עם אמא שמביאה אל חייו את מה שמביאה לטוב ולרע. יש פה ילד שמגלה שהעולם לא חס על אף אחד, לא מארגן "הפי-אנד" הוליוודי, או מציג דרמות גדולות מהחיים.
כילד נקודת המבט שלו מוגבלת, ובכל זאת כל השבריריות של הילדות, השבר של ההתבגרות והתובנה שהורינו אינם כל יכולים אלא בני אדם פגומים ומוגבלים כמו החיים עצמם - עוברים היטב.
הספר כתוב במשיכות מכחול עדינות, יפות ונוגעות ללב.
מומלץ.

טוב...כמובן שאין מנוס אלא להשוות לרומנים הנפוליטניים.
ולא רק משום שנכתבו על ידי אותה הסופרת. נפולי אותה נפולי, של מעלה ושל מטה, גיל הנעורים על הייסורים שנמשכים לנצח, הדמויות, הכל מוכר. גם הכתיבה אותה הכתיבה לטוב ולרע. אין הפתעות אצלה פרטנה היא כותבת הכל, לא משאירה מקום להרהור, לסב-טקסט, הקורא שלה או הקוראת היא זו שמתאהבת (או פחות כמו במקרה שלי) בדמות ורוצה להכיר אותה לאורך-כמה כרכים שזה לא יהיה, לשוב אליה פעם אחר פעם כמו אל חברה טובה שרוצים לדרוש בשלומה, לשלוח אליה מבט מציצני. ובאמת הכל שם: לא מוסתר. פרנטה חושפת הכל ובגדול. כל שביב של הרהור, כל גזיז מחשבה.
הבעיה היא זאת: התחושה היא שהדמויות הן ממוחזרות, הדודה ויטוריה היא גלגול של לילה, אידה בטח תתפתח ללנו, ויש לנו שם גם את רוברטו (נינו למתחילים), ועוד כמה דמויות נאלחות מנפולי של מטה. אבל שחסר העסיס, הכאבים הגדולים מן החיים שטענו את הרומנים הנפוליטניים באנושיות מדממת, נפלאה, הרסנית.
כל אלו וכמובן החברות: לילה ולנו, שגרמו לי לזהות את עצמי פעם בזו ופעם באחרת. קשר החברות הזה נתן צבע וטעם לארבעת הרומנים ובמידה רבה בזה כוחו. לא הכתיבה של פרנטה. לא תיאוריה של נפולי. אלא היכולת המופלאה לצקת חיים בשתי נשים שמבקשות להתנתק ממקום מסויים ופעם אחר פעם, חוזרות לשם.
בחיי השקר של המבוגרים, הדמויות קטנות ממדים יותר, הבורגנות מציירת כמקום נוגע בחולי, לא תמיד בצדק. יש משהו דו ממדי מידי בדמויות שאינו מאפשר לקורא לגעת, להרגיש לנשום את הספר, כמו בספרים הקודמים. האלטרנטיבה לבורגנות - נראית מאוד לא אטרקטיבית. מה לעשות וויטוריה היא לא לילה. בטח לא טראגית ומסקרנת כמוה.
מה נותר? כתיבה בינונית (בכלל כוחה של פרנטה הוא כמספרת סיפורים ופחות כבעלת סגנון כתיבה שובה לבבות) דמויות חד ממדיות, קטנות באורח לא כל כך מעניין ששיעממו אותי לעיתים קרובות מידי, בעיקר משום שאינן אלא השתקפות חיוורת של דמויות אחרות, גדולות מן החיים.
אבל -
אם מתנתקים מרומנים הנפוליטניים וקוראים את הספר הזה לכשעצמו, הוא בסך הכל לא רע. וכן, בגלל אותו דחף מציצני של מה קורה הלאה, סביר שאקרא את ההמשך, כשיצא. אם כי לא אזיז בשבילו את ערמת הספרים שממתינה לקריאה. זה יהיה ספר שיחכה לתורו. בסבלנות.

בסדר. הגיע הזמן להודות: אני לא נמנית עם אוהבי המין האנושי. לא מקרוב ולא מרחוק. נולדתי כנראה עם איזה חוסר של גן חברותי. עדרים אני יכולה לחבב רק כשמדובר בהולכים על ארבע, וגם במקרה זה אני נוטה לחבב את היצורים הבודדים שלפעמים מתעכבים מאחורי כולם, מתרחקים, בוחנים את הגדרות ותוהים איך לדלג מעליהן. לשמחתי מצאתי בן זוג דומה לי להפליא. בחיים המורכבים הבלתי אפשריים והמדכאים האלו, אפשר להגיד שלפעמים אני מרגישה משהו שדומה לאושר.
הספר של צ'כוב, עוסק באותו עניין עצמו. אושר. ועד כמה ההוויה האנושית היא כזאת שמעטים מאוד זוכים לגלגל את טעמו המתוק של האושר על הלשון ולהתענג על המתיקות.
ארבע נובלות יש בספר הזה, ובכל אחת מהן דמות אחת אומללה להפליא, תקועה בתוך תבנית החיים, ללא יכולת ממשית לעשות משהו כדי לצאת. כוחות גדולים יותר מהאדם היחיד פועלים על כל אחת מהדמויות ומביאים אותן לשיתוק. מעמד, גיל, מגדר, עוני, משפחה. טבעת חנק כזאת או טבעת חנק אחרת.
נסיכה בעיני עצמה שמתאהבת ברופא בן מעמד נמוך, גבר בן מעמד נמוך יותר שנושא לאישה בחורה שאינה אוהבת אותו כלל, רק כדי להימלט מחיים, בת של בעלי מפעל עשירה רווקה בת שלושים שמפזרת את כספה, ומתעבת את המפעל, ואת מרבית האנשים שמקיפים אותה, ומרצה בשלהי חייו, שממתין לסיומם, מתבונן במשפחתו ולא מרגיש דבר מלבד ריקנות.
קצב הכתיבה איטי, מבקש מהקורא להתמסר לאט ובסבלנות. אני שכבר לא ממהרת לשום מקום, שבתי והתאהבתי בצ'כוב. על הפסימיות שלו והמורכבות. תיאורי הדמויות שלו הן מופת מזוקק של כתיבה.
כן, כל הדמויות נתונות באיזה שיתוק בתוך חייהם, אבל מי לא. זה כר נהדר עליו צומחת הזדהות שהיא בעיני תנאי להנאה מספר. הדמויות האלה, רלוונטיות לנצח משום שמי מאיתנו לא שקע בתקופה כזאת או אחרת בתוך ביצת חייו, בוסס בצער, עמד ועשה תנועות אומללות עם הידיים כדי לא לשקוע, וחיפש אחר איזו יד להיאחז בה. ובסוף בדרך לא דרך, גם בלי יד מבחוץ, מדדים החוצה, מטונפים מבוץ ומחפשים איזו שקיעה להסתכל עליה, כי מוכרחים הרי למצוא משהו יפה.
מומלץ. אגב בעיני הסיפור השני, שלוש שנים, והסיפור השלישי ממלכת הנשים, הטובים מכולם.

בתקופה האחרונה לא חסתי על ספרים. שני פרקים לא טובים מספיק - והספר נעזב. הספר הזה, אף שלא ייחשב לאחד הספרים האהובים עלי, נקרא עד הסוף. לא בשל הכתיבה הבעייתית שמיד אדבר עליה, ולא בשל הדמויות שאף לא אחת מהן נגעה לליבי או עוררה הזדהות אלא משום שהתקופה בה עוסק הספר, עידן החונטה בארגנטינה, שבה אנשים נעלמו והועלמו על ימין ועל שמאל, הושלכו ממטוסים, נחתכו לגזרים במרתפי העינויים, פתחה לפני פתח לנושא שבכוונתי להמשיך ולקרוא אודותיו.
במרכז העלילה: זוג הורים יהודים שבנם נחטף. האירוע המכונן מתרחש בחלקו השני של הספר. עד לאירוע זה מוצגים היחסים הלא מאוד מעניינים בין הדמויות. אחריו - זוג הורים עובר בין מדורי הגיהינום של בירוקרטיה מוקצנת ונוראית, משרכים רגליהם ממשרד למשרד ממקום למקום, והכל בלי להתקדם ובלי לצאת מתוך רדיוס גיאוגרפי מצומצם של חיפוש. כמו ציפורים שכלואות בתוך חדר ונחבטות בין ארבע הקירות. עפות ועפות לשום מקום.
הנושא כאמור מלכתחילה כל כך טעון ומרתק, עד שדי מפתיע שהתוצאה כל כך בינונית. כתיבה על מסע הייסורים של דמויות שעולם קרס באורח שרירותי באחד הימים היה יכול להסתיים באמת ביצירת מופת.
אבל זה לא המקרה כאן. מה שחסר זה בעיקר עומק. של הדמויות. של היחסים בניהם.
כמעט כל הסצנות שמתארות את יחסי הורים - וילדים הינן מצג של כתיבה פלקטית, פסאדו-הוליוודית. הבן הנעלם והטינה שהוא רוחש לאביו לא ברורה, המריבות לא אמינות, גנריות מאוד, ובשיא המצוקה הגיבורים עשויים לפלוט משפטים "מתחכמים" רדודים גזעיים, תלושים לגמרי ממציאות.
כל הדמויות מדברות באותו האופן, באותם משפטים גנריים. האב, הבן, הכומר, הגנרל, הבוס. שפה, מנעד רגשי ולשוני לא מאפיינים ולא מייחדים אף אחד מהם.
התוצאה היא כתיבה שטחית שפוגעת בדרמה הגדולה שעומדת בבסיס הספר - השאלה הגדולה האם הבן חי או מת. האם ימצא או לא.
הסוף הפתוח של הספר, שעשוי להיחשב כאמירה של הסופר, משאיר את הקורא שעבר את המסע וצלח את הכתיבה הבינונית, מתוסכל למדי.
חוזרת עכשיו לפריחה שנתאחרה של צ'כוב.