ביקורת ספרותית על חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה
ספר בסדר

---

טוב...כמובן שאין מנוס אלא להשוות לרומנים הנפוליטניים.
ולא רק משום שנכתבו על ידי אותה הסופרת. נפולי אותה נפולי, של מעלה ושל מטה, גיל הנעורים על הייסורים שנמשכים לנצח, הדמויות, הכל מוכר. גם הכתיבה אותה הכתיבה לטוב ולרע. אין הפתעות אצלה פרטנה היא כותבת הכל, לא משאירה מקום להרהור, לסב-טקסט, הקורא שלה או הקוראת היא זו שמתאהבת (או פחות כמו במקרה שלי) בדמות ורוצה להכיר אותה לאורך-כמה כרכים שזה לא יהיה, לשוב אליה פעם אחר פעם כמו אל חברה טובה שרוצים לדרוש בשלומה, לשלוח אליה מבט מציצני. ובאמת הכל שם: לא מוסתר. פרנטה חושפת הכל ובגדול. כל שביב של הרהור, כל גזיז מחשבה.
הבעיה היא זאת: התחושה היא שהדמויות הן ממוחזרות, הדודה ויטוריה היא גלגול של לילה, אידה בטח תתפתח ללנו, ויש לנו שם גם את רוברטו (נינו למתחילים), ועוד כמה דמויות נאלחות מנפולי של מטה. אבל שחסר העסיס, הכאבים הגדולים מן החיים שטענו את הרומנים הנפוליטניים באנושיות מדממת, נפלאה, הרסנית.
כל אלו וכמובן החברות: לילה ולנו, שגרמו לי לזהות את עצמי פעם בזו ופעם באחרת. קשר החברות הזה נתן צבע וטעם לארבעת הרומנים ובמידה רבה בזה כוחו. לא הכתיבה של פרנטה. לא תיאוריה של נפולי. אלא היכולת המופלאה לצקת חיים בשתי נשים שמבקשות להתנתק ממקום מסויים ופעם אחר פעם, חוזרות לשם.
בחיי השקר של המבוגרים, הדמויות קטנות ממדים יותר, הבורגנות מציירת כמקום נוגע בחולי, לא תמיד בצדק. יש משהו דו ממדי מידי בדמויות שאינו מאפשר לקורא לגעת, להרגיש לנשום את הספר, כמו בספרים הקודמים. האלטרנטיבה לבורגנות - נראית מאוד לא אטרקטיבית. מה לעשות וויטוריה היא לא לילה. בטח לא טראגית ומסקרנת כמוה.
מה נותר? כתיבה בינונית (בכלל כוחה של פרנטה הוא כמספרת סיפורים ופחות כבעלת סגנון כתיבה שובה לבבות) דמויות חד ממדיות, קטנות באורח לא כל כך מעניין ששיעממו אותי לעיתים קרובות מידי, בעיקר משום שאינן אלא השתקפות חיוורת של דמויות אחרות, גדולות מן החיים.
אבל -
אם מתנתקים מרומנים הנפוליטניים וקוראים את הספר הזה לכשעצמו, הוא בסך הכל לא רע. וכן, בגלל אותו דחף מציצני של מה קורה הלאה, סביר שאקרא את ההמשך, כשיצא. אם כי לא אזיז בשבילו את ערמת הספרים שממתינה לקריאה. זה יהיה ספר שיחכה לתורו. בסבלנות.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על חיי השקר של המבוגרים