“#
יש בקובץ הזה ארבעה סיפורים: שלושה סיפורים ממוצעים ואחד מופלא ממש.
צ'כוב מזקק את ההתנהגויות האנושיות לכלל סטיריאוטיפים – נשים אדוקות בדתן, שהבורות היא בעיניהן אות כבוד הניתן לטהורות, גברים המנסים להגיע לאנשהו ותועים בדרך, אצילים הניכרים בכוסם ובכעסם, עניים בכוח או בפועל, המתרפסים בפני העשירים ובעלי השררה, מבקשים נדבה בקול בוכים, מנשקים את היד, הכתף, הבגד של העשיר וזוכים בנדבה – רק כדי למהר ולשתות אותה.

ב"פריחה שנתאחרה" צריך הרופא פטיש בראש כדי שיבין שלא רק מסמס את רגשותיו, הוא דחה גם את התקווה ואימץ אליו את הייאוש.
ב"שלוש שנים" שנכתבה בשלב מאוחר של יצירתו – הנחיתות והכניעה לזיכרונות העבר הם התחליף של הגיבור לחיים. הוא מתאבל על מה שהחמיץ ומה שנלקח ממנו, במקום לחיות בסיפוק את מה שהצליח להשיג. הוא מעדיף את הרעיון של ההתאהבות על פני אהבה וידידות, אותם הוא יכול להשיג.
בסיפור "ממלכת נשים" מבינה הגיבורה שאין קשר בין הכמיהה שלה להשתייכות לבין מה שהיא מנסה לעשות כדי להגיע למטרתה.
הסיפור הרביעי בקובץ, "מעשה משעמם" נפלא מכל האחרים. המספר פה הוא זקן (לא אבין את המתרגמת שאינה משתמשת ב"זקן" וכותבת "ישיש" במקום שצריך להיות "קשיש") יועץ מכובד רב מוניטין, פרופסור לרפואה באוניברסיטה. הוא יודע שימיו ספורים ומתאר את חייו ומחשבותיו לאור הידע הזה.

לא יכולה לומר שכל הסיפורים בקובץ הזה טובים בעיני באותה מידה. יש פה סיפור מופתי כמו "מעשה משעמם" לצד סיפור בינוני כמו "פריחה שנתאחרה". בניגוד לספרות של המאה ה-19 בכלל ולספרות הרוסית בפרט, צ'כוב הוא קריא, מעניין ונגיש. למרות שתיאורי הסביבה והאנשים זרים מאד היום, הם לא גרמו לי לניכור והצלחתי להיכנס לאווירה החברתית המתוארת בו. והתרגום? בסדר. מתאים לקצב של השפה ממנה הוא מתורגם אך משתמש לעתים בביטויים ארכאיים כמו "רחימאי" או "יתומתי" (כדרך לבטא חיבה!) וגם, כמו שציינתי המון "ישישים" וגם "ישישונות" (שהן בדרך כלל משרתות זקנות ועליזות). הם מעידים על עצמם שהם "ישישים" ועכשיו מה שנותר להם הוא לשבת בחושך ולחכות למותם (בחיי, בדיוק כך ב"שלוש שנים")
ואשר לדירוג – "פריחה שנתאחרה" – 3, "שלוש שנים" – 3.5, "ממלכת נשים" – 3.5 "מעשה משעמם" – 5.”

“בסדר. הגיע הזמן להודות: אני לא נמנית עם אוהבי המין האנושי. לא מקרוב ולא מרחוק. נולדתי כנראה עם איזה חוסר של גן חברותי. עדרים אני יכולה לחבב רק כשמדובר בהולכים על ארבע, וגם במקרה זה אני נוטה לחבב את היצורים הבודדים שלפעמים מתעכבים מאחורי כולם, מתרחקים, בוחנים את הגדרות ותוהים איך לדלג מעליהן. לשמחתי מצאתי בן זוג דומה לי להפליא. בחיים המורכבים הבלתי אפשריים והמדכאים האלו, אפשר להגיד שלפעמים אני מרגישה משהו שדומה לאושר.
הספר של צ'כוב, עוסק באותו עניין עצמו. אושר. ועד כמה ההוויה האנושית היא כזאת שמעטים מאוד זוכים לגלגל את טעמו המתוק של האושר על הלשון ולהתענג על המתיקות.
ארבע נובלות יש בספר הזה, ובכל אחת מהן דמות אחת אומללה להפליא, תקועה בתוך תבנית החיים, ללא יכולת ממשית לעשות משהו כדי לצאת. כוחות גדולים יותר מהאדם היחיד פועלים על כל אחת מהדמויות ומביאים אותן לשיתוק. מעמד, גיל, מגדר, עוני, משפחה. טבעת חנק כזאת או טבעת חנק אחרת.
נסיכה בעיני עצמה שמתאהבת ברופא בן מעמד נמוך, גבר בן מעמד נמוך יותר שנושא לאישה בחורה שאינה אוהבת אותו כלל, רק כדי להימלט מחיים, בת של בעלי מפעל עשירה רווקה בת שלושים שמפזרת את כספה, ומתעבת את המפעל, ואת מרבית האנשים שמקיפים אותה, ומרצה בשלהי חייו, שממתין לסיומם, מתבונן במשפחתו ולא מרגיש דבר מלבד ריקנות.
קצב הכתיבה איטי, מבקש מהקורא להתמסר לאט ובסבלנות. אני שכבר לא ממהרת לשום מקום, שבתי והתאהבתי בצ'כוב. על הפסימיות שלו והמורכבות. תיאורי הדמויות שלו הן מופת מזוקק של כתיבה.
כן, כל הדמויות נתונות באיזה שיתוק בתוך חייהם, אבל מי לא. זה כר נהדר עליו צומחת הזדהות שהיא בעיני תנאי להנאה מספר. הדמויות האלה, רלוונטיות לנצח משום שמי מאיתנו לא שקע בתקופה כזאת או אחרת בתוך ביצת חייו, בוסס בצער, עמד ועשה תנועות אומללות עם הידיים כדי לא לשקוע, וחיפש אחר איזו יד להיאחז בה. ובסוף בדרך לא דרך, גם בלי יד מבחוץ, מדדים החוצה, מטונפים מבוץ ומחפשים איזו שקיעה להסתכל עליה, כי מוכרחים הרי למצוא משהו יפה.
מומלץ. אגב בעיני הסיפור השני, שלוש שנים, והסיפור השלישי ממלכת הנשים, הטובים מכולם.”

“"פריחה שנתארחה", קובץ של ארבעה נובלות שאיגדה ההוצאה ומספרת על שלל דמויות רוסיות שירדו מגדולתן ,מחפשים את דרכן ואת עצמן בדרכי החיים.

נובלה ראשונה- "פריחה שנתאחרה":
בסיפור/נובלה החותמת את הקובץ- מסופר על הנסיכה מרוסיה ושתי בניה ורופא אחד אצילי ושרמנטי.
"הנסיך יגרושקה שכב על המיטה והביט אל התקרה בעיניו הקטנטנות האדומות. (..) רגשות והרהורים מכל מין וגודל רחשו במוחו המעורפל ונפשו הזעירה, שכאב עמום כוסס בה. צר היה לו על אימו הבוכייה ועל אחותו , ובה בשעה ניעור בו חשק עז לשלח אותן מן החדר:
הן הפריעו לו להתנמנם, לנחור מעט. הוא התכעס על שמעיזים להטיף לו מוסר, ובה בשעה הציקו לו נקיפות קלות של מצפונו (..) שוטה היה, אבל לא שוטה עד כדי כך שלא ידע כי בית פריקלונסקי עומד באמת על סף חורבן, ולא מעט בזכות מעשיו הטובים". (ע"מ 9).
הנסיכה הבת לבית פריקלונסקי והאם מרוסיה עושות "התערבות" בהרגלי השתיה וההוללות של יגרטנשקה הנסיך. בית פריקלונסקי על סף פשיטת רגל, שתי הילדים של האם חולים. לעזרה מזמינים את הרופא טופרקוב. רופא מדופלם שנחלץ לעזרת שתי בניה האצילים של מרוסיה.
המשפחה פושטת רגל, טופרקוב הרופא לא יצליח להציל את הנסיכה הצעירה בסוף הסיפור, את הנסיך יגרונשקה מדרכיו הפרועות ומהאם שנשבר ליבה לאחר שאיבדה הכול. סיפור שנפתח, מתפתח וניגמר באופן טראגי.

נובלה שנייה- "שלוש שנים":
הנובלה מספרת על סיפור חיזורו של לפטייב העשיר והמיוחס ביוליה סרגייבנה היפה אך דלה באמצעים בעיירה רוסית שחוחה.
"הם נכנסו לפפרוזדור. יוליה סרגייבנה רצה במעלה המדרגות , מרשרשת בשמלה הלבנה , שפרחים לבנים מוטבעים בה. (..) עלינו לבקש לנו תנאי חיים שהעמל הוא כורח בהם.. בלי עמל לא ייתכנו חיים של טוהר ושמחה". (..) "אילו הסכמת להיות אשתי, הייתי נותן את הכול . הייתי נותן את הכול...אין מחיר, אין קורבן שלא הייתי מקריב".
היא נרעדה והביטה אליו משתאה ונבהלת." (ע"מ 73-72).
אחותה ומשפחתה של יוליה בפרוביציה רוצים לשדך את יוליה הצעירה. המחשבה להתחתן עם מישהו מבוגר שלא נמשכת עליו גורמת לסרב. לאחר אחרי מפחי נפש הם מתחתנים ועוברים מן הפרובינציה למוסקבה, עם משפחתו ואחיו התאום הזהה לו. לאחר הנישואים הלא מאושרים לפטייב מתוסכל שלא התחתן עם בת גילו- חברה מן העבר במוסקבה, מתהפך לראות את יולייה אשתו סולדת ממנו וחי באי שקט לחזור לחנות אביו המבוגר שהיה סוחר נצלן שהיכה את זבניו. צ'כוב משאיר את הסוף הפתוח בין יוליה ולפטייב שלא מסוגלים לאהוב אחד את השני.

נובלה שלישית- "ממלכת הנשים":
אנה אקימובנה וחברתה מאשה הצעירות והיפות רוצות לצאת מחיי בגרותן המאושרים לשידוך וחיי משפחה משלהן:
" כל בני הבית ידעו שמאשה האדמונית מאוהבת בשמש מישנקה, וכבר שלוש שנים מתמשכת לה האהבה הזאת – עמוקה, לוהטת, וחסרת תקווה.
"נו די לך להפיח אבלים," ניחמה אותה אנה אקימובנה, "הנה אני עוד מעט בת שלושים ועדיין יש בדעתי להינשא לצעיר". (ע"מ 181).
אנה אקיימובנה ומאשה מצאו שידוך שכלפי עין נראה אידאלי, אך הן מגלות שמצבן שונה בתכלית:
"נדמה היה לה שבחייה לא נותר עוד דבר זולת צ'ליקוב זה, והוא לא יחדל עוד לרדוף אותה ולהזכיר לה יום-יום מה תפלים ונואלים חייה. הרי רק לזאת תצלח, רק לגמילות חסדים. אהה, מה אווילי כל זה!
היא שכבה בלי להתפשט ופרצה בבכי תמרורים מעוצם הכלימה והשעממום. מעציבה ואווילית מכול הייתה התחושה, כי החלומות שחלמה היום פימנוב חלומות הגונים היו, נעלים, נאלצים, ובה בשעה ידעה ידעה כי ליסביץ' ואפילו קרילין קרובים לנפשה מפימנוב ומכל הפועלים גם יחד. (ע,מ 214).
צ'יקלוב של אנה ופימנוב של מאשה התגלו כאכזבה אחת גדולה. בסיפור שמחולק למקטעים של "ארוחת ערב", "בוקר", "צהריים " ועוד פעם "ערב", יסופר לאורך השנים סיפורם של אנה ומאשה שנפרדות מילדותם באבטחה כוזבת לחיי נישואים מאושרים.

נובלה רביעית ואחרונה- "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן):
"חי לו ברוסיה פרופסור רב פעלים, ניקולאי סטפנוביץ כך וכך, יועץ סתרים ובעל אותות הצטיינות. גם ברוסיה וגם מחוץ מחוצה לה הוענקו לו עיתורים רבים כל כך, עד שבעונדו אותם יכנו אותם הסטודנטים איקונוסטאס (קיר החוצץ בין החלל המרכזי והמזבח בכנסיה, המכוסה כולו אייקניות).
מודעיו נמנים עם עם שמנתה וסולתה של החברה של החברה, ועל כל פנים, אין ולא היה ברוסיה בעשרים וחמש או שלושים השנים האחרונות אף מלומד אחד נודע לשם, שלא קשר עימו קשרי קרבה. (ע"מ 215).
הסיפור "מעשה משעמם (מסיפוריו של איש זקן) שמדמה את "יומנו של איש מיותר" של טורגניב ו "איש מן המחתרת" של דוסטויבסקי", מספר בגוף ראשון את סיפורו של ניקולאי סטפנוביץ הנשוי לאישה מבוגרת ושמנה בנישואים דלים מאושר. שתי ילדיו- בנו החייל ובתו הדואגת ונידודי השינה שלו. הסיפור מתפתח סביב רומן שמתנהל בין ניקולאי לשחקנית צעירה ושמה קטיה. היא בשנות העשרים לחייה, ושואלת אותו האם עדיף לחיות חיי בוהמה של שחקנית או חיים מן השורה, אפורים כמו שלו.
הרומן בין ניקולאי לקטיה מסתיים בסוף פתוח.

"פריחה שנתאחרה"- מספר על גיבורים אצילים שחייהם הובילו אותם אל התהום.
סיפורים טרגיים סביב אהבה, חיי משפחה ונישואין וירידה מתפארת העבר של הגיבורים. ספר טוב על ההחמצות שבחיים.”