ביקורת ספרותית על האמת על פרשת הארי קברט - סדרה לספרות יפה # מאת ז'ואל דיקר
ספר מעולה

---

הרי לפניכם האמת, רק האמת וכל האמת (באופן חלקי) על פרשת שונרא החתול שקרא את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר.

דבר מוזר קרה לי בדרך לעמוד 1,800 בספר. הדבר הינו מוזר ביותר כי הספר מונה 600 עמודים בלבד. האמת היא שבכלל לא קראתי את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר אלא את 'האמת על פרשת הארי קרבט' מאת ז'ורז' דיקר.

כמה הסתבכתי עם השם של הספר. שיבשתי אותו בכל צורה אפשרית: קַבֶּרְט, קֶבֵּרְט, קַבַּרֶט, קַרְבֶּט, קֶרְבֶּט, שַרְבֶּט. גם לסופר המצאתי שם וקראתי לו ז'ורז', והוא בכלל ז'ואל. יואל ביהודית. אבל ההסתבכויות הקטנות האלו הן זניחות ומשניות כי בסיום הקריאה אני יכולה לומר באופן חד פעמי שמפתיע אפילו את עצמי:

שימו 'אמת' בקלפי! את 'האמת על פרשת הארי קברט'.

ואיזו פרשה זו הייתה... זו לא פרשת השבוע, אלא פרשת השנה, העשור, המילניום.


בשנות התשעים אמריקה עסקה באובססיביות בשאלה מי רצח את לורה פאלמר.
בישראל, אגב, באותו העשור, הוטרדו נושאי המגבעת בשאלה מי רצח את אגנטה פאלסקוג. אף אחד. היא חיה וקיימת, ולפני שנה-שנתיים אפילו היה איחוד קטן של הלהקה. לא של נושאי המגבעת. של השנייה.
בעשור הראשון של שנות האלפיים, אליבא ד'ז'ורז' דיקר, אמריקה עסקה באובססיביות בשאלה מי רצח את נורה קלרגאן.

לורה פאלמר ונולה קלרגאן. שתי נערות למופת.
יפות, בלונדיניות, מוצלחות, חביבות, חרוצות, שקדניות, תלמידות טובות. הכי אהובות. הן בנות יחידות להוריהן, הן גאוות המשפחה ומשוש חייה והן מתגוררות בעיירות פסטורליות קטנות ושקטות: פאלמר בטווין פיקס וקלרגאן באורורה. שתיהן דמויות פיקטיביות פרי מוחם הגאוני והקודח (דיקר יותר) והמופרע והחולני (לינץ׳ יותר) של אמני מילים.
תהרגו אותי, אני לא יודעת מי רצח את לורה פאלמר. חוץ מהמוסיקה המהפנטת של אנג'לו בדלמנטי אני לא זוכרת הרבה מטווין פיקס. אני כן זוכרת שבגלל ההתמשכות האינסופית שלה היה נראה שדיוויד עשה בה לינץ׳, במיוחד אחרי שהיא תפסה כיוון סהרורי סוריאליסטי ומכושף. הכישוף עבד והצליח להבריח אותי וכך נטשתי הרבה לפני הסוף.
אבל מי רצח את נורה קלרגאן? זו שאלה שהטריפה אותי 600 עמודים.

דמיינו כדור שעליו כתוב ״אני רצחתי את נולה קלרגאן״.
הכדור עובר מיד ליד, כולם מנסים להתחמק ממנו, אף אחד לא רוצה לתפוס אותו, אף אחד לא רוצה שהוא ינחת אצלו, אבל חוקרי המשטרה הם אלו שחובטים בכדור ואי אפשר להתחמק ממנו. ומי שקיבל אותו - ספג כדור תרתי משמע.
ורק בעמודים האחרונים, אחרי אינסוף מהפכים, הפתעות וטוויסטים, הכדור הגיע לתחנה הסופית, הרוצח התגלה וכך הסתיים לו עוד ספר שקראתי מבלי שהצלחתי לגלות בעצמי מי הרוצח.

ולמה כל כך מעניין לדעת מי רצח את נולה קלרגאן? כי החשוד המרכזי הוא הסופר הוותיק, הדגול והנערץ הארי קברט. ומי שמנסה להוכיח את חפותו הוא מרקוס גולדמן - סופר צעיר, מצליח ועכשווי שהינו בן טיפוחיו של קברט. התלמיד ורבו, אם תרצו. אמנם קרבט הוא לא רב אבל גולדמן הוא בהחלט משלנו. תעיד על כך האמא הבלתי אפשרית שלו. גם אליה נגיע.

קראתי פה שלל ביקורות מהללות וביקורות מלגלגות. הדעות באתר חלוקות לגביו באופן מפתיע ביותר לטעמי. איך? איך אפשר שלא להתמוגג מהספר? איך אפשר לנטוש אותו?

אבל דבר טוב יצא מהביקורות הרעות כי למדתי מושג חדש: ארס-פואטיקה.
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים ספרים הם ארס-פואטיקה.
ואם כך, הרי שבהכרח מתקיימים גם הר"מ:
סופרים שכותבים על ערסים שכותבים ספרים הם ערס-פואטיקה
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים שירי ערש הם ערש-פואטיקה
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים על קץ העולם הם הרס-פואטיקה
ושונראים שכותבים על פואטיקה הם מנג'סים בשכל

בחלוקה גסה אני מעזה להעריך שהמלגלגים על הארי קברט דווקא כן אהבו את טווין פיקס וחשבו שהיא יצירת מופת, ואילו המהללים את הארי קברט נורא ניסו להבין על מה הייתה כל המהומה של טווין פיקס ועל שום מה יצאו מגדרם כל המבקרים המהוללים ומביני הדבר.

במחנה של לורה פאלמר מול נולה קלרגאן, אני נולה קלרגאן, אני הארי קברט, אני מרקוס גולדמן ואני בעיקר ז'ורז' דיקר שהפיח חיים בכולם. חיים קצרים וטראגיים, במקרה של נולה.
כמה טוויסטים יש בעלילה. ואיזה כוריאוגרף נהדר הוא ז'ורז' דיקר שמלהטט בין הדמויות, האירועים, הזמנים והמקומות. ואיזה יופי הוא כותב. רגע דל אחד לא היה בספר, וזה ספר של משהו כמו 1,800 עמודים!
וזה הקטע המוזר, כי בספר יש רק 600 עמודים. לטעמי, 1,200 פחות מדי.

אז ספר של 600 עמודים הפך אצלי לספר של כ-1,800 עמודים כי לא רציתי שהוא יסתיים. אז תוך כדי קראתי עוד כמה ספרים וכשסיימתי לקרוא אותו קראתי אותו שוב. והוא היה איתי ביבשה, בים ובאוויר כי ספר מנצח לא מחליפים ולוקחים אותו איתי לחופשה, אפילו פעמיים.
וכך, על מרפסות סן סבסטיאן, שם ישבתי וגם קראתי.
סן סבסטיאן נמצאת בחבל הבאסקים בספרד והיא אחד המקומות היפים ביותר שביקרתי בהם. היא שוכנת לחופי *ביסקאיה - מפרץ קסום שפרץ לו דרך בין שני איים קטנים, והרים ירוקים שנשפכים לים, וטיילת יפהפייה לאורך החוף היפהפה, ונמל קטן של סירות קטנות ונמל גדול של סירות גדולות וארכיטקטורה מעניינת ורחובות נקיים ופרחוניים ומטופחים ואנשים נחמדים (לא כמו הגנבים בברצלונה יימח שמם) ושלל חנויות רבות ומגוונות. והיא גם שכנה של בילבאו עם הגוגנהיים והאוטובוסים שקוראים להם בילבאס והרמזור הכי מצחיק שתראו בחיים שלכם, ומזג האוויר שם מושלם עם 300 ימי גשם בשנה.
ואני בכל זאת יושבת במרפסת של המלון בסן סבסטיאן היפהפייה וקוראת על אורורה וגוז קוב בספר של ז'ורז'. ללמדכם ש... שמה בעצם? ללמדכם שאל תנסו את זה בבית. בטח לא אם הבית הוא בסן סבסטיאן. צאו וראו. את הקריאה תשאירו למקומות פחות יפים.
האמת היא שנאבקתי עם עצמי האם לצאת או לקרוא. גשם זרזיפי דק ובלתי מורגש עזר לי להכריע: 1-0 לז'ורז'.

יש לו את כל הסימנים לספר איכות:
ניחוח צרפתי של השם
עטיפה יפהפייה וסולידית
תבליט עדין על העטיפה
שם מעניין ומושך שלא כולל את המילים 'קטלני', 'תמות' או 'ג'ק ריצ'ר'
שם הספר לא כתוב בגודל מפלצתי שתוקף אותך
שם הסופר לא כתוב בגודל תפלצתי יותר משם הספר
אין אותיות בצבעים מטאליים שמצטרפות למילים 'לי צ'יילד'
גם הכיתוב 'רב מכר בינלאומי' הוא מינורי ועדין

אז כן, יש לו את כל הסימנים לספר איכות והוא אכן ספר איכות. ספר איכות בן 600 עמודים.

אבל זה לא מוזר רק בגלל שהצלחתי להגיע לעמוד 1,800 בספר שיש בו רק 600 עמודים, אלא בגלל שזה כאילו שקראתי שני ספרים שונים. הקריאה הראשונה הייתה מפעימה. בקריאה השנייה (והייתה גם שלישית) כבר שמתי לב לכל מיני... נו... איך ננסח את זה? small imperfections.
זו כבר לא הייתה הקריאה המתלהבת ללא סייגים של הפעם הראשונה. אין כמו הפעם הראשונה.
אבל אני חייבת להישאר נאמנה לז'ורז' ולשפוט אותו על פי הקריאה הראשונה, האינסטינקטיבית. ועל פי הקריאה הראשונה 5 כוכבים זה מעט מדי עבורו.


הביקורת מוקדשת לשתיים: לזו שקראה ואהבה ובזכותה קראתי ואהבתי, ולזו שחצי קראה ולא אהבה ובכך מינתה אותי לסנגור הבלתי רשמי של הספר.
תודה ענקית ל- primrose בזכותה לא רק קראתי את הספר, אלא שהוא שלי לתמיד. בעקבות הרמזים המאוד מעודנים שפיזרתי קנו לי אותו במתנה.
יעל הר נטשה את הספר אחרי 250 עמודים. אמרתם יעל הר - אמרתם איכות. אז מה זה אומר על הספר? זה אומר שהגיע זמן פולמוס.

שונרא החתול vs יעל הר

הצלחתי להגיע עד עמוד 250 (מתוך 600!) ופרשתי. אני יודעת שלא הוגן לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי ובאמת התלבטתי אם לכתוב או לא לכתוב. התפשרתי על לכתוב מה אני חושבת ללא דרוג.
הספר הזה הוא סטיריאוטיפ בכל קנה מידה.
הסופר - שויצרי צעיר - כתב בצרפתית ספר המתרחש בניו המפשייר ונע בין שני צירי זמן - רצח שאירע לפני 30 שנה שנראה כאילו הוא מתפענח בהווה. סופר נודע שכתב רומן ענק לפני 30 שנה, וסופר צעיר שכתב רומן ענק לפני שנה וסובל היום ממחסום כתיבה, שהסופר הנודע היה המנטור שלו.
# # # תודה. חסכת לי לתקצר את הספר.

בכל פרק בספר יש איזו עצה בענייני כתיבה, שהסופר הענק נותן לסופר הצעיר ואוסף כזה של קלישאות באמת נדיר לפגוש בספר אחד ["הפרק הראשון הוא המכריע. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא..."
# # # קלישאה קלישאה, אבל נכונה. אם נעשה סקר בין קוראים שנטשו ספרים, נגלה כי רובם המכריע נטשו בפרק הראשון.

"הפרק השני שלך חשוב מאד, מרקוס. הוא צריך להיות חותך, מוחץ"
# # # נכון, כי סכנת הנטישה מרחפת מעל כל ספר גם בפרק השני. ומבחינה מספרית היא מרחפת על יותר קוראים בפרק השני מאשר בפרק השנים-עשר, למשל.

"אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד כמה אתה אוהב מישהו? לאבד אותו"
# # # וגם לתת לו 5 כוכבים בסימניה. וגם לקרוא לו ז'ורז' ולא ז'ואל.

הדמויות בסיפור הן קלישאות שטוחות.
החל מן הסופר הצעיר שהוא שאפתן ותחרותי, אבל מחפש לו רק חלשים ממנו להתחרות בהם.
# # # נו, אז הוא מעדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. הוא לא היחיד.

אמו שיצאה מבדיחה על "אידישע מאמע" - חונקת את הבן שלה ולגמרי מטומטמת.
# # # נכון. השיחות של מרקוס גולדמן עם אמו מותחות את הסטריאוטיפ של האידישע מאמע כל כך חזק - שהוא כבר נקרע. השיחות ביניהם קורעות מצחוק, אבל מה שנכון נכון: הן באמת הזויות ולא אמינות. אני לא ארחיק לכת ואומר שהיא מטומטמת אבל כן אביע פליאה על כך שיצא בן כל כך חכם לאמא שהיא כל כך לא. אגב, ההורים היהודיים של סיינפלד ושכניהם בבוקה ראטון יותר אמינים? ובכלל, יהודים-אמריקאים בדרך כלל כתובים בסטריאוטיפיות מוקצנת.

תושבי העיירה השלווה בניו המפשייר, שכאילו יצאו מאיזו סידרת דרמה אמריקאית, מאמצים אל ליבם את הזר שהופיע ומשוכנעים שהוא סופר בקנה מידה ענק, הוא אמר להם את זה...לא שהם ראו ספר שלו, ודאי לא קראו ספר שלו.
# # # כן, יש אנשים כאלה באמריקה שידועה כאומה של תמאים, פתאים וגם לא מעט טיפשים. ואפילו לא צריך לחפש אותם בסדרת דרמה אלא בחיים עצמם כפי שהם משתקפים בתוכניות אירוח מהסוג של ד"ר פיל, אופרה ווינפרי ואלן דג'נרס. לאמריקה יש פנים רבות וחלקן מעוררות מבוכה רבה. רק לאחרונה ראינו כמה אנשים הצביעו לאדם הלא נכון והלא מתאים בעליל לנשיאות ארה"ב – הילרי קלינטון.

בעלת הדיינר המקומית המזמינה את הסופר כאורח כבוד לקבלת פנים, וכדי לברר האם הוא יהודי (חס וחלילה) היא מגישה לו צלחת עם מטעמי חזיר ואומרת בקול רם (לאורח הכבוד, כן?) בבקשה, תטעם מהחזיר הזה... יכול להיות שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.
# # # טוב, נו, מה את רוצה? היא אנטישמית, מה הפלא שהיא סתומה? מה עדיף - שז'ורז' היה כותב דמות אנטישמית חכמה ומבריקה? איך היינו מרגשים אז, אה?
ובאנגלית זה כנראה נשמע יותר טוב. מעניין אם זה היה משהו כזה...
Would you like to try this ham?
Can I offer you some bacon?
You simply must have these pork chops

הכתיבה שיטחית, לא אמינה, והסיפור (לפחות עד עמוד 250) לא מעניין ולא מותח.
# # # אז זהו, שבעמוד 251 הכל משתנה.

ונשאלת השאלה האם חסרים פשעים בשוויץ?
# # # לא! המחירים שם יקרים רצח! עד היום אני מבכה את הצעיף הינשופי המהמם שלא קניתי בציריך בגלל תג המחיר הנפשע שלו.

האם חסרים בה סופרים?
# # # לא! בגלל זה ז'ורז' עבר לאמריקה, שם קיימת מצוקת סופרים משובחים דוגמתו.

למה ניסה הסופר להרחיק עדותו לארץ, שברור שהוא אינו מכיר אותה ואת תושביה, ומה שיוצא לו זה סיפור מגוחך?
# # # אולי כמו ג'ון גרין שקיבל מלגת כתיבה מהולנד וכתב את הספר המגוחך 'אשמת הכוכבים' שמתרחש בחלקו באמסטרדם, גם ז'ורז' שלנו קיבל מלגת כתיבה מאמריקה. ההבדל הוא שלז'ורז' זה הצליח.

מישהו כתב על הספר הזה "עם הצלחה לא מתווכחים" ואני מנסה לא להתווכח. אבל אם נכון מה שכתוב על העטיפה שהוא קטף אחד מפרסי גונקור אין לי אלא להניח שמישהו שם בוועדת הפרס הוא בעל חוש הומור ענק.
# # # עכשיו אני כבר יכולה לחשוף שהסתננתי לוועדת הפרס.


לסיכום הפולמוס: אני כן יכולה להסכים עם העובדות אבל לא עם הפרשנות. שנאמר:
One woman's trash is another cat's treasure.

עם אפרתי לא אתפלמס הפעם. רק אציין שבאופן מפתיע אני חולקת דווקא על המחמאה היחידה שהיא נתנה לז'ורז'י: הוא בכלל לא כזה חתיך.


השורה התחתונה
שימו 'אמת' בקלפי! את 'האמת על פרשת הארי קברט. או קרבט'.

זהו. סיימתי. הולכת לקרוא אותו בפעם הרביעית. או שזו כבר החמישית?
ז'ורז', תעשה לי עוד ספר.




*ביסקאיה – ג'יימס לאסט (רק המנגינה, לא הנופים)
https://www.youtube.com/watch?v=FifdAP466jA

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על האמת על פרשת הארי קברט - סדרה לספרות יפה #