ביקורת ספרותית על ולדימיר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
ספר טוב

---

באחד הפסחים הקודמים קיבלתי באחת מקבוצות הווטסאפ הצעה חלופית לסיפור יציאת מצרים. הגרסה שהוצעה נכתבה בתרעומת (מוצדקת לגמרי) על הדרת הנשים מסיפור ההגדה, וביקשה להציג את "הסיפור האמיתי", כך לדברי הכותבת. עפ"י גרסה זו, את הבמה בסיפור צריכות לקבל מרים (אחות משה), יוכבד (אימו), בת פרעה ונשים אחרות, ואילו את נוכחותם של גיבורי סיפור יציאת מצרים הגברים ש"הסתובבו להן בין הרגלים" (כך במקור, כולל כל משמעות שניתן לגזור מביטוי זה) ורק יצרו תסבוכות ונזקים, יש להסיר כליל ובוודאי לשלול מהם את עיטור הצלחת היציאה מעבדות לחרות. הטקסט הנשי-מיליטנטי, שלא לומר מיזאנדרי, איכזב אותי: במקום להציע לספר את כל האמת – ובה גם החלק של הנשים, הטקסט הציע פילטר אחר, מעוות אף הוא. במקום להציע בקשה לגיטימית, הגיונית ולגמרי בסיסית לשיוויון, מתוך מקום של כבוד הדדי, נכתב טקסט לעומתי ומתנשא, ורק גרם לי לחשוב שאילו נשים היו כותבות את התנ"ך, ההגדה ועוד כמה חלקים בהיסטוריה שלנו, הן היו מעוותות את המציאות לא פחות מהעיוות הנוכחי, רק בכיוון אחר.
נזכרתי במקרה הזה כשקראתי את "ולדימיר", הגם שבבסיס עלילתו שזור רעיון נגטיבי לנאמר באותו פוסט. "ולדימיר" (שם משונה לכשעצמו לאור התוכן, המסרים העיקריים ובכלל) הוא סיפור שנכתב ע"י אישה שבחרה באמירה לא פופולרית וקראה תיגר על זרם המי-טו, על הפוליטיקלי קורקט ועל זרמים מקבילים. הנה למשל דוגמא (זהירות, ייתכנו ספוילרים בהמשך הכתוב), ובה המספרת מתייחסת להעמדתו לדין של בעלה המרצה ע"י הנהגת האוניברסיטה בשל מערכות יחסים שניהל עם סטודנטיות שלימד (והיא מדגישה שאותן מערכות יחסים התקיימו לפני למעלה מחמש שנים, עוד קודם שהממסד אסר באופן רשמי על קיום מערכות יחסים שכאלה):
"בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה. בלי קשר למצבם הנוכחי של נישואי, אני עדיין מתקשה לחשוב על כך בלי שדמי ירתח. אני לא כועסת על ההאשמות עצמן, אלא על חוסר ההערכה העצמית של הנשים האלה, על חוסר הביטחון העצמי שלהן. צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן. רציתי לערוך להן "צעדת שרמוטות" כדי להבהיר להן שאם הן עצובות, יש לשער שזה לא נובע מיחסי המין שקיימו, אלא מכך שהקדישו זמן רב מדי לאינטרנט ולתהייה מה חושבים עליהן."
כמובן שזהו רק סיפור צדדי ואינו הציר המרכזי בעלילת הספר. בסיפור המרכזי, מתאהבת המספרת (נטולת השם) בולדימיר ולדינסקי, ה"מרצה החדש והצעיר" (לא באמת צעיר, אבל צעיר ביותר מעשור מהמספרת שנושקת לשישים) וסופר מבטיח. היא חושקת בולדימיר, אך חוששת שהוא, שנשוי לאישה מהממת ונאמן לה, ידחה אותה בשל גילה (ו/או מסיבות נוספות).
כותבים מיומנים מצליחים להביא את הקוראים שלהם להזדהות עמוקה עם הגיבור המספר, ולרוב גם כאשר לא קל להזדהות עם מעשיו, כמו למשל כשאותו גיבור עובר על החוק, הקורא ירצה בכל מאודו שהעבירה לא תתגלה ותוכניתו של הגיבור תיצלח. אבל מה כאשר יתאר הגיבור תרחיש שבו הוא בכוונה ובמודע פוגע במישהו אחר? למשל סיפור שבו הגיבור חוטף אישה (בצורה מתוחכמת, כזו שאפילו לא תבין בתחילה שאכן נחטפה) כי הוא חושק בה, יסיע אותה לבקתה מבודדת, שם ישקה אותה בכמויות רבות של אלכוהול, יגניב לכוסה סם מרדים ולאחר שתירדם אף יאזוק אותה לכיסא עליו התמוטטה (כדי להגן עליה שלא תחליק ממנו כשהיא חסרת הכרה, לטענתו)? ומה אם כעת ינצל את חוסר האונים שלה וישלח מהטלפון שלה הודעות בשמה אל בעלה, בו היא מאשימה אותו בבגידה, ואח"כ יטיל את המכשיר למים כדי להשביתו? האם כאן עדיין ימשיך הקורא להזדהות עם גיבורו ולייחל להצלחתו? כנראה לא, וטוב שכך. האם יכול בימינו להתפרסם סיפור שכזה? האם ימצא הלקטור, בוודאי הלקטורית, שיאשרו כתב-יד המכיל סיפור שכזה וימליצו עליו להוצאה?
רק שאלו התרחשויות הדברים ב"ולדימיר", רק בטוויסט מעניין – הגיבורה היא אישה והיא מעוללת את כל הנ"ל למי שבו חפצה נפשה. וכשבסיפור מתהפכות היוצרות, נראה שלפתע עלילה שכזו מחליקה לקורא טוב יותר בגרון. אולי אפשר (שוב) להתייחס למעשה כאל אקט "שובב" שמונע מתשוקה טהורה ולא כאל אקט אלים ופוגעני וייתכן שאף יתעורר בקורא שוב יצר ההזדהות שיגבר על שאט הנפש שהיה בוודאי מגיע לו הקורבן היתה אישה. אין בדברים אלה – ומן הסתם במסר שמבקשת להעביר הכותבת – בכדי לאשר התנהגות שכזו, בין אם היא מגיעה מגבר או מאישה, אלא לתהות מתוך התבוננות במראה המעוותת שמוצבת כאן.
קל היה להעריך את הסופרת על אומץ ליבה שהוביל אותה להציג רעיון לא פופולרי וללכת נגד הזרם. קל היה גם להנות מהכתיבה המרשימה ומהסיפור ששטף. לא שהספר חף לחלוטין מפגמים, והוא ממש דועך לקראת סיומו. אבל הוא מאוד מומלץ גם כדי להנות מסיפור מעניין ומכתיבה ראויה, וגם לגלגל במהלכו ולאחריו מחשבות שונות על משמעויותיו ועל התרבות העכשווית.

» ביקורות נוספות של מעוז
» ביקורות נוספות על ולדימיר