“אני תוהה מהן הנסיבות שבעטיין אסרה הצנזורה לפרסם את שמו האמיתי של הסופר ומדוע מערכת הביטחון והצנזורה הצבאית מתערבת בסיפור, שעל-פי המחבר עצמו הוא בדיוני לחלוטין. האם אכן יש כאן שיקולים שהקורא ההדיוט לא מודע להם או שיש כאן תעלול שיווקי, מבחינת "הפוך על הפוך" – לא יהיו ראיונות יח"צ, את הסקרנות נעורר בעזרת הצהרה עלומה ולא מחייבת על הצנזורה (ולאור כמות האנשים שברשימת התודות, כולל בני משפחה – גם אם לא צוין שמם המלא – אני מניח שלא צריך להיות בלש מומחה כדי להגיע אל שמו האמיתי של הסופר).
העלילה של הסיפור היא מקורית ומעניינת. כעין קריצה/מחווה ל"צופן דה-וינצ'י" של דן בראון (אפר הפרה האדומה בתפקיד הגביע הקדוש), ובכל זאת ייחודי בסביבת הנושאים החד-מימדיים בדרך-כלל של ספרות המתח הישראלית. תמיד מעניין לצלול אל עלילה שמערבת בסיס אמיתי ולא מוכר מההיסטוריה עם מציאות עכשווית בדיונית וגורמת לקורא להתעמק במהלך הקריאה באותם נושאים מההיסטוריה.
אז הרעיון יפה ומקורי כאמור, אלא שהמימוש הוא בינוני לחלוטין – הן מבחינת איכות הכתיבה, החיבור בין החוליות השונות של הסיפור והאמינות הכללית. אפילו לשאלה מה גורם לאיש מהשורה, מין טיפוס "משעמם" כזה, לבחור במסלול של "יציאה מהתלם" אינו ברור. מה המוטיבציה של מי שנקלע באקראי לסיטואציה מסויימת, לפעול בצורה שמסכנת את עצמו ואת סביבתו, ובניגוד לחוק ולהנחית הרשויות? לא ברור, ככל הנראה הניח שהסופר יחלץ אותו לבסוף במין סוף "אמריקאי" מהסרטים.
מי שמחפש מתח סיפורי ש"מחזיק", סביר שיהנה מהקריאה. מי שכמוני מחפש קצת יותר מאשר סם מתח שדוחק לדיפדוף הבא – איכות כתיבה, אמינות סיפורית וטעם שנשאר גם לאחר הדיפדוף האחרון – יהנה פחות, בעיקר לאור הפוטנציאל הסיפורי הגלום בבסיס הסיפור.”