“הספר תורגם כבר לפני שנתיים, אבל לא מיהרתי לקרוא אותו.
אצל יו נסבו, הזמן שעובר בין ספר לספר בסדרת הארי הולה, הוא לא בג אלא פיצ'ר.
צריך זמן כדי להחליט לצלול שוב למים העכורים האלו, של בלש בעל נטייה חמורה להרס עצמי שרודף אחרי פסיכופתים מחרידים ויצירתיים במיוחד במעשי ההתעללות שלהם.
ודיברנו כבר על קריאת ספרים מהסוג הזה אחרי ה-7/10, נכון? כשהיכולת להרחיק את עצמנו מהפסיכופתים האלה, לספר לעצמנו שזה רק בספר, שבמציאות כמעט ואין דברים כאלה… התפוגגה.
אז לא מיהרתי.
לא קניתי אותו, לא חיפשתי אותו, הנחתי שאקרא אותו מתישהו, כשהוא יצוץ בספריה, אולי.
והוא אכן צץ בספריה, ואני קצת התלבטתי… אבל לקחתי.
עברו שלוש שנים מאז הספר הקודם שלו שקראתי, כנראה שהרושם כבר קהה מספיק.
וההתחלה… חרקה.

***

הפסקה קצרה לאזהרה חשובה:
עברו שנתיים מאז שהספר יצא לאור, כבר אמרתי, אז אני מניחה שמי שתכנן לקרוא כבר עשה זאת ולכן - ספוילרים מכאן והלאה. אם אתם עוד מתכננים לקרוא אותו מתישהו בהמשך, מוזמנים לעצור כאן.

***

במשך שני ספרים רצופים נסבו נתן להארי קצת מנוחה, נישואים מוצלחים לאישה שהוא אוהב, עבודה מסודרת, פחות או יותר, גמילה מהאלכוהול, פחות או יותר.
אבל היו רמזים שכל הטוב הזה לא כאן כדי להישאר, ואכן. נסבו לא סתם זורק את הארי ממרומי פסגת האושר היחסי שלו, אלא מוודא שיש שם חתיכת תהום ליפול אליה.
כלומר, לא רק שרקל זרקה את הארי מסיבות שמי שקרא את הספר הקודם יכול לנחש ואם לא, לא נורא, זה יתברר במהלך הספר, ולא רק שהארי חזר (כמובן) לזרועות האלכוהול המנחם, ולזרועותיהן של עוד כמה מנחמות מסוג אחר, רקל נרצחת.
החשד נופל על אנס מורשע שזה עתה שוחרר מהכלא ומעוניין לנקום בהארי.
הארי מורחק ממעט העבודה שעוד היתה לו ויוצא לצוד את הרוצח עצמאית בעזרתה של חברה לשעבר שהתחילה את דרכה במשטרה אבל היום היא עובדת בצלב האדום.
אז כן, רצח, אונס, התעללות, אמרתי כבר שפחות מתחשק לי לקרוא אחרי ה-7/10… גם על חסידות אומות עולם צדקניות שעובדות בצלב האדום פחות מתחשק לי לקרוא בתקופה הזאת, למען האמת. מזל שנסבו לא באמת מאמין בצדיקים (חוץ מרקל, אבל היא מתה, כי זה מה שקורה לאנשים טובים בעולם של נסבו. חייבים להרוג אותם, אחרת הקוראים שלו עוד עלולים להשתעמם חלילה. או לחשוב טובות על העולם, בטעות. לעומת זאת כשמדובר בפסיכופתים - כל המרבה הרי זה משובח. זה כבר ילמד אתכם כמה הכל רע וישאיר אתכם דבוקים לספר, כי אתם בטח רוצים לקרוא על פסיכופתים, למה שלא תרצו).
ונסבו כמו נסבו, מתחיל עם ההטעיות שלו מסוג: שימו לב, הנה חשוד לפניכם! פה מישהו יספר מה לדעתו אולי קרה, ופה נקפוץ אחורה ונציג את הסיפור בזמן אמת מנקודת מבט כזאת שתגרום לכם לחשוב שזה באמת מה שקרה… אבל! זה לא מה שקרה, למעשה קרה בדיוק ההפך, תחזרו ותקראו את הסצנה ותבינו שהיא דו משמעית!
או שאתם קוראים ותיקים ואתם לא צריכים לחזור ולקרוא כי אתם כבר מזהים את ההטעיה מקילומטרים… ועוד אחת, ועוד אחת ואז…
איכשהו…
בכל זאת הצלחתי להיות מופתעת.
כן כן, מצאתי את עצמי איכשהו קוראת עד 2 בלילה רק כדי לגלות כבר את האמת, לראות איך כל הקצוות נקשרים היטב היטב ולהיות מופתעת מספיק בשביל להרגיש שהספר עשה את שלו וסיפק את הסחורה.
במחשבה שניה, ופה מגיע ספוילר ממש רציני ושמן, אם במקרה המשכתם לקרוא למרות שהיו לכם תוכניות לקרוא את הספר בעתיד, לא יכולתי שלא לחשוב שנסבו ניצל פה את היתרון של בלש שהוא חלק מסדרה: בספר בלש שעומד בפני עצמו, כולם חשודים. בת הזוג לשעבר, החבר הטוב, השוטר, כולם. בספר שהוא חלק מסדרה אנחנו (או שאולי זאת רק אני?) נוטים פחות לחשוד בדמויות שהן חלק מהסדרה, כאלו שמלוות את הגיבור לאורך זמן והן חלק מסיפור הרקע של הגיבור. בעבר, נסבו לא היסס להפוך דמויות כאלו לקרבנות של הרוצחים שהופיעו לאורך הסדרה. לא זוכרת אם היה עוד ספר שבו הוא גם הפך דמות כזאת לרוצחת, בכל אופן, מהלך יפה.
שגרם לי לחשוב שאולי אפילו, מתישהו, עוד כמה שנים… אקרא את הספר הבא בסדרה.
בינתיים הוא אפילו לא תורגם, כך שיש לי עוד הרבה זמן להחליט לגבי זה.”

“*****




רקל, אשתו של השוטר הארי הולה זורקת אותו מהבית בגלל משהו. כמעט מיד, הוא נוסע בדיפולט לליקר-סטור ליד הבית שלו באוסלו וקונה שם איזה ג'ים בים. לא חולף זמן רב והוא מתעורר עם האנג-אובר קטלני על הרצפה, כשבגדיו ספוגים דם. הוא לא זוכר כלום מאתמול בלילה.

לא התחלה מבטיחה במיוחד. עוד רצח, עוד חקירה, עוד חשודים. למי יש כוח, אלוהים.

אבל לא אצל יו נסבו.


****

היא שכבה מעליו. הארי הבין שהוא צריך להרפות.
זה היה כמו לשקוע באמבטיה חמה, כשאתה לבוש והטלפון בכיס שלך. פאקינג לא נכון. פאקינג נפלא.

****

הדבר הכי גרוע בספרי מתח הוא פיתרון מושלם מדי. שכל החלקים נופלים למקומם ברגע המכריע. התחושה שאופפת את הקורא במקרים כאלה, היא של רמייה, מאחר שהחיים לא מאפשרים פתרונות סינתטיים כאלה, המציאות כאוטית מדי, לא סדירה, אקראית. אין בה מקום לתסריטים מלוטשים. כשזה קורה, השעיית הספק סופגת זעזוע מכריע שעלול למוטט אותה לחלוטין והספר מתגלה כקליפה חלולה ונוצצת שאין בתוכה כלום חוץ מלהטוטי כתיבת מתח סבוכים ופיתרון דחוק, כי אז השאלה היחידה היא אם הסופר הצליח לשטות בך לאורך כל הספר, או לא.

הפעם, ידעתי, אני לא אפול בתרגילים של נסבו. כבר כתבתי בסקירות קודמות שהנוסחה שלו בסופו של דבר פשוטה למדי, גם אם היא מתוחכמת וכתובה לעילא. ואכן, בערך בשליש הספר ידעתי (באופן מאוד לא מבוסס, אבל ידעתי) פחות או יותר מה יקרה בהמשך, ובכל זאת כשהחלקים אכן נפלו למקומם בחמישים העמודים האחרונים של הספר, לא נשארה לי ברירה אלא למחוא כפיים וירטואליות לסופר המחונן הזה, שמצליח לנסח עלילות מתח ריאליסטיות ואמינות, מלאות רגש וטעם והיגיון צרוף, וכל זאת בתוך נוסחה כמעט קבועה בז'אנר שמלכתחילה הוא מופרך, לפעמים אפילו אידיוטי. הוא לא מחרטט, אין לו כמעט "פילרים", הוא לא נזקק להסחות דעת של פאתוס והוא לא מנפנף סתם בטריוויה. כל חלק בספר חשוב וקשור לעלילה, ובכל פעם שאני סוגר את העמוד האחרון, אני מבין כמה אני נרגש ומתפעל ממה שקראתי. זה אף פעם לא סתמי, ואני אף פעם לא אדיש כמו בספרים אחרים, שבהם זהות הרוצח מעלה אצלי בעיקר פיהוק.

ספר מספר 12 בסדרה, ואין ירידה ברמה. אפילו לא רעידה. פשוט נפלא. לאן עוד נגיע עם הארי הולה וכמה זמן התענוג הזה יימשך, אין לי מושג. אני מוכן ללכת עם זה עד הפנסיה - שלי, או של הולה.”

“11 הקודמים בסדרה ממש טובים (כן, קצת יותר או קצת פחות, אבל כולם שווים), ועכשיו מגיע מס' 12 - הצעיר הערמומי - ועולה על כולם.
לא רק שאין שחיקה או מיצוי או חזרה על עצמו, להיפך, הולך ומשתבח, הולך ומתחדד עוד, היו נסבו הזה. הנה הוא כאן עם 'סכין' הספר ה-12 בסדרה, ובו עוד פרשה אחרת וחדשה (וכרגיל) מפתיעה כשהדרך (כמו תמיד) מתפתלת, מפותלת, מסתבכת ומתחכמת עד פתרונה.
כן, אפשר להבין תוך כדי הליכה בדרך מה ומי - אך הדרך - הדרך טובה ויפה. והאווירה, והעדכון הטכנולוגי, וקורה עוד דבר - ככה מול העיניים משתנה לנו הארי הולה, מתרכך משהו, טיפה נחשף יותר, טיפונת משתף. אולי זה בגלל האירועים האישיים שפוקדים אותו (תמיד, אבל הפעם בעצמה אחרת), אולי זה הגיל המתבגר שעושה את שלו, ואולי, אולי הכול ביחד ופחות חשובה הסיבה, חשוב יותר שזה מוסיף וטוב לפרשה.
כשאת הסיפור מתבלים ומלווים שירים וקטעי מוזיקה וסרטים טובים ומתאימים שמלמדים אותנו עוד על הארי ועל שותפיו לסיפור ומחדדים את האווירה בה הוא מתרחש ומכניסים את הקורא לתוכה.
סיפור נהדר ובסופו שמחתי לגלות שהסוף הותיר פתח לעוד ושלא חלילה הביא את מילת סוף הסדרה. הותיר פתח ולגמרי השאיר טעם לחכות לבא.”

“כקורא ותיק של ספרי יו נסבו, סברתי, איך עוד יכול הבלש הארי הולה להפתיע. אך בשל הביקורות שנכתבו כאן באתר, הצטרפתי לקוראי הספר, ואני מצטרף לכל דברי השבח וההלל. ספר מורכב ומרתק, ממש יצירה ספרותית הבנויה מדמויות רבות על כל בעיותיהן, עלילה מסועפת לכיוונים רבים, והסוף, כמובן, מפתיע. לכל אוהבי הסוגה הספרותית הזו - הספרות הבלשית, צפויה הנאה רבה.”