****


למה "חבלים"?

מקריאת הספר, ומהשוואה סקרנית לשמו הלועזי של הספר, "The Pure Element of Time", אני מניח שלא מדובר במובן השגור והמקובל יותר. נותרו, אפוא, כמה משמעויות אחרות. אולי מדובר בחבל מלשון איזור, כמו חבל עזה, אולם אני לא סבור כך. אם כן נראה שמדובר על חבלים במשמעות של כאבים, כמו חבלי משיח או חבלי לידה, ובמקרה הזה, אולי בסבל האופף מישהו שמשתוקק בכל מאודו להפוך לכותב והדרך המייסרת אותה הוא עובר.

אבל גם משנחה דעתי שכך הדבר, עדיין ניקר לי משהו בשולי התודעה, משהו שלא הסתדר לי. מדוע לקרוא לספר בשם הסתום ורב המשמעות הזה? בייחוד כשתוכנו אינו מדבר בהכרח על כאבים ממש, הוא לא יללני ולא משתפך ולא קובל. להיפך. הוא מפוכח וצלול ומדוייק ומחבק.

קראתי את הספר הזה במשך חודש או חודש וחצי, ובאמצע אף נטשתי לדברים אחרים, קלילים ומהירים יותר, אבל בכל פעם שנחו עיני על כריכתו של "חבלים" עם שלושת הבוטנים האלה המונחים על המפה הארוגה הביתית-ירושלמית, כשראשים של זקנים חכמים מציצים מחלקם העליון כמו שסיפרו לי בילדותי, משהו התפתל בתוכי וניסה לעלות למעלה, שאראה. שאבין.

ופתאום הבנתי. זה "חבלים" במלעיל.

הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, סתם, כי אולי לא יצא, כי לא היה זמן, וחיכינו. האנשים שכשכבר ניאותנו לחבק כבר לא היו איתנו. שכשרצינו שיספרו כבר לא נותר מי שיספר. ההחמצות הכי כואבות שפשוט אי אפשר לתקן יותר כי הכול השתנה, ואין יותר ומת ונגמר ועבר הזמן ובטל הקורבן.

באחת הביקורות היותר-אינטיליגנטיות שנכתבו כאן באתר, כתב "מתלמד" ש"סיפור על אהבה וחושך" נראה חיוור לעומת "חבלים" הבוגר והעמוק יותר. אני זוכר שהתקוממתי בכל מאודי כלפי ההשוואה הזאת, גם בגלל שספרו של עמוס עוז קימט אותי מבפנים וגם משום שלא העליתי על דעתי שמישהו יכול לעלות על היצירה האוטוביוגרפית הקאנונית והכנה והנפלאה ההיא. עם זאת, הסתקרנתי עד כדי כך שהכנסתי ללא שהות את "חבלים" לרשימת הספרים שאני רוצה לקרוא.

ומה אני אגיד לכם. שהוא טעה, ה"מתלמד"? אז לא. הוא צדק. לא כי עכשיו "סיפור על אהבה וחושך" נראה פתאום ספר ריק וחלול. להיפך, מקומו וחשיבותו ואיכותו לא נפגעו ולו במעט. אלא שבהשוואה ל"חבלים" נראה שהוא כללי יותר, שטוח ומוחצני יותר, והתאבדותה של אמו של עוז במקביל לייחוסו המשפחתי ומקומו של עוז ברשימת הסופרים המובילים אף מקנים לספרו נופך סנסציוני קל ביותר אבל בהחלט נוכח.

חיים באר כותב ספר אוטוביוגרפי שכביכול לא מעניין אף אחד. עם כל הכבוד לחיים באר, הוא לא ממש מועמד לפרס נובל, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אז מי הוא שיכתוב אוטוביוגרפיה? ולמה שנתעניין במה שקרה לו בילדותו, באמת? בייחוד כשאין לבאר איזו קירבה לעגנון, או שכנות לזרחי, ואם יש לו משהו, זו זיקה גיאוגרפית לעמוס עוז (קלאוזנר) הילד, שגדל וטיפח את האוטוביוגרפיה הענפה והמרתקת שלו עצמו באותם ימים ובאותם רחובות עצמם.

כי אני קורא את "סיפור על אהבה וחושך" ובהחלט נפעם מהיכולת להפיח חיים בזכרונות הילדות עתירי המטענים שלך, שהם לא רק סתם זכרונות אלא גם יש בהם טעם וכוח ופרספקטיבה מבהילה בעוצמתה. אולם אצל חיים באר, שגדל דווקא במשפחה חרדית "של פעם" (כלומר אלה שנהגו לעבוד בעבודות אמיתיות ואף להתעניין, רחמנא ליצלן, בספרות חיצונית, תרבות ואמנות) יש משהו אפל יותר, ועמוק יותר, ועם קצת פחות, אה, דאווין, שנכנס לי למקומות פנימיים ועשה בהם שמות. העברית שלו היא מהיפות ביותר שקראתי. עברית עברית, עשירה ומפותלת עם עוצמה עגנונית ושאינה מרגישה ארכאית כלל, ויותר מכל גרמה לי להרגיש כמו גרפומן ריקא שאין לו ולו חצי חציו של עתיד בכתיבה. אני לא יכול לספור כמה פעמים עלו דמעות בעיניי מהתיאורים המדוייקים והחדים של באר, לאו דווקא מהדברים העצובים שכתב. זה לא רק השפה, והתחביר. זו שלמות.

הנה:

"לכתוב על אמא הוא בהכרח לכתוב על העבר, ומן המרחק הבלתי-נתפש שאני מבקש לטמון מלכודת של מלים לזיכרון המתעתע, מושטות אלי ראשונות ידיה המגואלות בדם, האוחזות באחד הקרפיונים לארוחת החג"...

"תוך כדי גהירה על גופה חסר ההכרה של אותה שעת צהריים רחוקה במאמץ להשיב את רוחה ולהחיותה, נוכחתי כמה סרבן יכול הזיכרון להיות. אתה יכול לשדל אותו לדבר עד שהוא מתרצה ואומר מה היה צבע חולצת המשי של אמא (תכלכל ערפילי, נעדר כל מתיקות, שעינו כעין חרסינת וודג'ווד), איזה משב ריח קידם את פנינו בפתחו של קינג ג'ורג' (צחנת סוסי משטרה, שעברו בדהרה שעה קלה קודם-לכן בדרכם לפזר הפגנה של נטורי קרתא והשאירו את גלליהם על הכביש, מעורבת בניחוחו הבשום של האחירותם הפורח בגן הסמוך) או במה העסקתי את אצבעותי שעה שאמא דיברה (קיפלתי את דפי ההסבר שקיבלנו ב"בצלאל" ועשיתי מהן הרמוניקות למגינת-לבה של אמא, שהעירה "החלטת לפתוח בית-מלאכה לחצאיות פליסה" וביקשה שאחדל מכך, כי הדבר מפריע לה להתרכז). אבל הזיכרון יסרב כלל להשיב לך על השאלה: מה חשבת או מה חשת באותה שעה. פרטים אלה, שאין טובים מהם לפקוח את עיני העולם הזה שאתה מתאמץ להשיבו לחיים, הם גם היותר קשים להשגה. דומה כי המחשבות והתחושות, שהן ערטילאיות, בנות-חלוף, הן גם הראשונות להימחץ למוות תחת גלי השכחה, ורק בשעה שהן נלכדות בתוך מוחשיותם של דיבורים ומחוות ומעשים הן משמרות את צלם דמות תבניתן, כאותה דבורה או חיפושית שאיתרע מזלן ונלכדו בזרם השרף שניגר ביערות העד הקדמוניים, ובשל מיתת החנק הזאת שנגזרה עליהן זכו לחיי נצח על חזותיהן של גבירות עדויות תליונים, כלואות בתוך ענבר שקוף."

****

לצלול אל תוך זיכרונותיו של אדם אחר זהו מעשה אינטימי מאין כמוהו, מעשה אמיץ וחסר תקנה.
לצלול אל תוך זכרונותיו של אדם אחר ובה בעת לזכור את קרובייך ולהתרפק על זכרונותיהם זה מעשה שהוא כפל כפליים מבחינת העוצמה שלו.

לקרוא את יצירתו זו של חיים באר הייתה עבורי מלאכה לא קלה רגשית אך גם מעמיקה ומספקת. חיים באר פורש לפנינו, עקב בצד אגודל, את קורותיה הענפים של משפחתו והסובב אותם.
הוא מתאר קרעי זכרונות מהיותו ילד קטן ועד בחרותו כאשר הוא בוזק לתוך אלה מגוון נושאים כמו נשפחתיות, הוצאת ספרו הראשון ובעיקר יחסיו הסבוכים עם משפחתו.

השושלת המשפחתית מתחילה מן הסבתא. אישה פשוטת עם מרשימה שרק לאחר מות בעלה נפתח בפניה צוהר אל העולם, צוהר בזכות למידת קרוא וכתוב ועקב כך קריאה מרובה בספרים. באר מתאר בחן ובהומור כיצד הייתה מאגדת את חברותיה לכדי ישיבה בצוותא ומתארת להן בחיות רבה ובקסם את שעיניה קראו בספרים והן, היו משתוממות מהתיאורים החיים ומיכולתן לחוש באפן את הריחות, לטעום בלשונן את הטעמים.
הסבתא הייתה הסנונית המבשרת הראשונה את כשרונו של הנכד לסיפורים. גם האם, חדת האבחנה, לא נעלם מעיניה עובדה זו, שהנכד ירש את הסבתא.

אמו של באר אף היא תופעה ייחודית ומעניינת בנוף הירושלמי הוותיק. היא נישאה לאביו המבוגר ממנה ב-15 שנה רק בשל רצונה העז בילדים משלה, זאת לאחר ששתי בנותיה הקטנות הלכו לעולמן זו אחר זו ובעלה בגד בה בגידה נוראית שהפכה אותה למרירה, חשדנית וצינית.
אל תוך עולמו של בנה חיים היא מוזגת את כל התכונות הללו ודוברת אליו כאל מבוגר. עד כדי כך השניים מחוברים שהם עושים יד אחת נגד האב. מסתודדים יחדיו והאב מצוי מחוץ למעגל באופן מתמיד. קנוניה שבסופו של דבר תגרום לייסורי נפש מצדו של הסופר כלפי אביו.

אין עוררין על העובדה שמלבד התרפקות נעימה על העבר, הצלילה אל מחוזותיו החשוכים אינה לחינם שכן תוך כדי צלילה זו באר עורך חשבון נפש עם עצמו, הוא מתחרט על יחסו המנוכר לאביו, על סלידתו רבת השנים ממנו, סלידה שנוצרה מאי אמונתו ההתחלתית של האב בבן, שנאה שיקדה וטפחה ככל שהשנים חלפו עברו להם, שטופחה גם בידי האם, ביודעין או שלא ביודעין.

כאשר האב נפטר הן לבן והן לאם זו סגירת מעגל וחשבון נפש מנוקב וניסיון נואש לאחות את החורים המחוררים ולתפור להם כסות חדשה ללא הצלחה.
באר מתאר את רגעיו האחרונים של האב, ואת הימים שקדמו להם, הוא מתאר את השתיקה שחלפה בינו ובין האם על מיטת חוליו של האב, כששניהם יודעים שהסוף קרב וסצנה זו, סצנה קטנה זו, עוררה בי גל של תחושות, עלו דמעות בעיניי ולא יכולתי להחניק את דמעותי. עוצמת האירועים הכו בי בעוצמה וגרמו לי לחשוב על בני משפחתי.
על עובדת היותנו בני חלוף ארעים, שזמננו כאן קצוב וכל דקה חשובה והאם אצליח להמנע מייסורי הנפש של באר כלפי אביו ואמו? אין ספק שהגעגועים ניכרים בכל פסקה, ההתפרקות הזאת חצייה טובה וחצייה עצובה ומכמירת לב.

לבאר יש כישרון מילולי, זאת אין ספק, אך הוא יודע לעשות דבר חשוב מאין כמוהו: לצד ההתרשמות מן המילים, הוא יודע לעורר את הרגש. מילים, יפות ככל שיהיו, הן קליפה ריקה ללא החומר מהן הן עשויות שהוא הרגש.

לצד תיאורים נוגעים של הוריו וקרוביו שכעת הם שוכני עפר, אותם שכנים שגדשו את חנותם, חנות מטעם חברת "תנובה", שלכל אחד אישיות ומחשבה משלו, ערב-רב של תבניות אנוש, הוא משכיל לתאר את נסיונותיו הספרותיים ואת חרדת הקודש והעקשנות להוציא לאור את שיריו הראשונים.
הוא משכיל לתאר את העבודה הקשה, הנפשית אך הסיזיפית של יצירתן ואת ההמתנה מורטת העצבים לכל גילוי קטן של חדווה אפשרית מטעמם של הגדולים בתחום ומדגיש, לאור זאת, את היותו בורג קטן במערכת גדולה ומשומנת.
אלה חבלי לידה של יצירה וחבלי לידה של השתוקקות שטרם באה על סיפוקה. השתוקקות שילדה אותו עצמו, שנוצרה עבורו מימים ימימה, יש מאין, כשהאם הקשה אך האוהבת, חריפת השכל, ששקעה בעולמות הקריאה וידעה דברים כה רבים למרות שמעולם לא יצאה מתחומי ישראל, ידעה לאבחן מגיל צעיר וייעדה אותו לכך. כה היה חשוב לה שיהיה סופר, לנתב את חייו באפיק הספרותי, שאמרה לו יום אחד שלא חשוב לה שילמד השכלה גבוהה אלא רק שיקרא ספרים, כי זו דרך סלולה להיות יוצר.
אהבת הספרות ניכרת מכל עמוד ועמוד. אין פלא שבאר הפך להיות זה שמחבק ספרים כשיש כאלה שמחבקים עצים, הוא ירש זאת מאמו ומסבתו, שהעדיפה לוותר על כלים חיוניים העיקר שלבן תהיה ספרייה ראויה.

היכן ניתן למצוא אוהבי ספרים אדוקים כאלה? כאשר קראתי את השורות הללו חייכתי. הרגשתי שמצאתי לי בני בית. פינה חמה של אנשים שמבינים לרוחי. לאהבת הספרים המושבעת שלי. אהבה כמעט קנאית שיכולה לשמח אותי יותר מכל טיול או תכשיט. שאני משקיעה בה את כל מרצי.

ספר פשוט נפלא שציטוטים כה רבים מרנינים ומשובבי נפש. הם מכניסים אותך לעולם שהיה ואיננו עוד ולמרות מגרעותיו, היתרונות לא מוטלים בספק ואתה מצר על כך שהאנשים אינם אותם אנשים, פשוטים, המסתפקים במועט, שאינם חובבי השופוני, שאינם טסים כל שניה לחוץ לארץ ומתעדים זאת באינסטגרם, שהכוכבים האמיתיים היו סופרים, ציירים ואנשי אמנות לעומת היום, שהטיקטוק מוליד כוכבים, כוכבים בני חלוף.

חיים באר כתב את תולדות משפחתו כמעט מימי האדם הראשון (כדרישת עגנון :-) ). הוא מציג בפנינו את בני משפחתו ללא כחל וסרק, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. כמו כן, מובאים בספר חבלי היצירה שלו כמשורר וכסופר עד שהצליח לפרסם את יצירותיו.

החלק המרתק ביותר בספר עוסק ביחסים במשפחתו הגרעינית, ובעיקר בקשר החזק בינו לבין אמו. אמו של באר הינה דמות מורכבת הנושאת עמה זכרונות קשים מנישואיה הראשונים שהביאו להתרופפות מצבה הנפשי, כאשר הולדת הבן היא שהצילה את חייה. האם מתוארת כישראלית שורשית, צמחונית, חדשנית, דעתנית, לא קונפורמיסטית, אנטי-דתית (מאז הטרגדיה שארעה בנישואיה הראשונים), עוקצנית, קנאית, נוטרת טינה לזרים אך מאוד סלחנית ומגוננת כלפי בנה, בדרך כלל מאוד רציונאלית, אם כי לעתים הפכפכה.

האב, המבוגר יחסית לאם, הינו מהגר בעל עברית קלוקלת, בעל אופי חלש שבדרך כלל אינו יכול לעמוד בפני אשתו החזקה, לא מחושב, נדיב מעבר ליכולתו הכספית, כנראה אינו מאמין באלוהים אך מקיים סממנים חיצוניים של אמונה - הקים בית כנסת ודאג לטיפול בו, אוהב לשמוע חזנים ומקפיד על תפילות, ויחד עם זאת אמר משפטים כגון: "לברדק הזה, שהכל קוראים לו עולם, אין בעל בית".

באר מציין זכרון שלו עם אמו: "בשבת ההיא שוב היינו שנינו לבדנו, הרחק מן הבית ומן המועקה התמידית הרובצת בו, פטורים מנוכחותו הקודרת, המשתקת, של אבא היושב אל השולחן, שותק שתיקה עיקשת ומאריך להתבונן בנו, באמא ובי, בפנים חתומות, נעדרות הבעה כביכול." (עמ' 91)

במקום אחר באר מתאר את האוירה בבית כאוירה סוערת של מריבות: "כי על אדני הכעס הוטבעו יסודות ביתנו, ועל טינה שאין לה מרפא נורתה אבן פינתם" (עמ' 166)

באר מצא אצל אמו אוזן קשבת ורגישה יותר מאשר אצל אביו, שלעיתים ניסה לכפות עליו את דעתו ואף הצליח להרוס לו את חוויית בר המצווה, תוך גרימת מפח נפש אדיר לנער. נוצרה ברית בין האם והבן שעמדו מאוחדים מול האב. האם האמינה בבנה לאורך כל הדרך, גם כשהאב לא האמין בו ("הילד הזה ישאר אנלפבית"). הקשר שנוצר ביניהם הוא מאוד מיוחד, ומאופיין ברגישות רבה מאוד של האם לצרכיו של באר. אשאיר לקוראים לבחון את הקשר הזה לאורך הסיפור.

את ייצוג יחסי הכוחות בבית אפשר לראות על גבי ציור הכריכה, כאשר חצי בוטן עם פסיג בצד אחד מייצג את האב, בעוד ששני חצאי הבוטנים ממול, אחד מהם עם פסיג והשני ללא פסיג, מייצגים את הבן והאם.

שם הספר יכול להיות מובן בדרכים רבות, כאשר כולן נכונות - חבלי־יצירה של ספריו, חבלי־קליטה של משפחתו העולה לארץ, חבלי־לידה וגידול ילדים, חבלי־ארץ המתייחסים למקומות מהם הגיעה משפחתו ובהם התיישבה, חבלים וירטואליים הקושרים את האדם למקום ולחברה שאליה הוא שייך וכו'.

באר מספר את הסיפור היטב ובשפה נהדרת, בשילוב של קטעים רציניים והומוריסטיים. רוב הספר כתוב היטב, אך מדי פעם יש גלישה לתיאורים משמימים, אשר היה מוטב לוותר עליהם כדי ליצור ספר מהודק יותר. על כך הורדתי נקודה בדירוג.

מומלץ לקריאה לאוהבי סיפורים אנושיים הכתובים בשפה נאה.

לקחתי את הספר על סף נסיעה לכמה שבועות לטיוואן וחשבתי שהוא עשוי להתאים לי כמדגרה כך שלא אשכח את הארץ. יש בספר כל מה שהוא צריך, לשם מטרה כזו, להכיל: עברית משובחת העטורה באזכורים תנכיים ותלמודיים, נופים ואנשים ארץ ישראלים, ובעיקר אמונה יסודית. כשאני אומר אמונה למה אני מתכוון? אין בספר אף לא אזכור אחד שטוען שבאר מאמין במי שמכונה בורא עולם. אבל בכל זאת, אפשר לדעתי להבדיל בין סופרים שמשתמשים במילים כדי לקשט את היצירה, ומי שחוצבים אותם בסלע ממעמקי נפשם. באר מושפע כמובן מעגנון ומברנר, אבל ככל שידעתי השיגה עד כה, בכתביהם של השניים האחרונים לא הרגשתי את אותה לכידות במבע שאותה, כטענתי, יכול ליצור רק מי שמצטט מהתנ"ך לא כעיטור לשוני, אלה מתוך פן אמוני. בהפוגותיי בטיול קראתי את הספר בשקידה, שבחוץ מכה טייפון חסר רחמים, שובר עצים וקורע חוטי חשמל. לבסוף, שארזתי את הדברים לקראת הטיסה חזרה, נוכחתי כי המזוודה כבדה מהמשקל המקסימלי המותר במטוס. אז נאלצתי להוציא אותו.. "אתה לא צריך להחזיר אותו לאנשהו?" שאלה חברתי הטיוואנית. "כן, לא נורא, הוא שייך לרכבת" אמרתי לה. אבל בתוכי חשבתי, שאולי במחלקה לעברית במסדר הנוצרי הבפטיסטי של העיר סינצו, איפה שלומדים לתקוע בשופר עברי עתיק ומלמדים לאהוב את העם היהודי, הוא יישמר טוב יותר..

על שלושה דברים עומד הספר: ירושלים, אהבת ספרים, ואימא. והצלילה למבוך שלושת המחוזות האלה, הצעידה הדביקה בתוך הערבוביה שבין השלושה, היא חוויה מסוג אחר. אילמלא חיים באר היה סופר שיודע את מלאכת הכתיבה הנקייה, הנקראת בשטף, היה קשה מאד לגלות עניין בביוגרפיה עבשה ומשמימה למראית עין מעין זו. אבל מהאי טעמא בדיוק, הספר הזה הוא פנינה, יצירת מופת שקהל הקוראים הישראלי חייב להכיר, כדי לפגוש את עברו ואת כור מחצבתו של העם מבעד למסכת חייו של באר. דווקא ביוגרפיה של משפחה שולית למראה זו - היא האספקלריה דרכה מאירה ההיסטוריה האמיתית והמיוחדת של ירושלים בדורות הראשונים.
מן הבאר הזו נשתה מים ונרווה.

הוראות הפעלה: שלפו אצבע בתנוחת אקדח, הצמידו לרקה והחלו לסובב ולסמן את מה שחסר לי. בורג.
מה לעשות, אני יודע שזה הרושם שאני עומד לעשות כאן במילים הבאות, סורי, זה בדיוק הרושם שנוצר בלבי בקריאת 'חבלים'.

אגיע ישר למסקנה: זהו 'סיפור על אהבה וחושך' למבוגרים ולידענים יותר. נכון, המקור החיוור, זכה למסע יח"צני מטורף, הוא הפך רב-מכר עוד לפני שעוז סיים לכותבו, אבל 'חבלים' ממש לא נופל ממנו. לדעתי, הוא הרבה יותר מבוגר וחודר.

אז מה יש לנו כאן, שואלים הקופאים.

אז ככה: יש לנו גם סיפור של ירושלים של שנות ה-50. גם ילדות מפוכחת של ילד שהוא סופר בנשמתו, גם חיכוכים עם הדת ודובריה, וגם סיפור של הורים ובעיקר של אם מבינה ושתקנית, ואב שהחיים הפנימו את כעסו שמתפרץ רק לאחר שקט ארוך.

מה אין לנו כאן? אז אין לנו את עמוס עוז, אין לנו את עיתון הארץ, ואין לנו התאבדות. כל הסיבות בכדי להסיר יצירת מופת מרשימת רבי-מכר. אבל למרות שאני שונא לתת ציונים, (היי, וכמובן ''קטונתי''), אני סבור שאנשי הספר, יכולים למצוא אצל חיים באר, ידע הרבה יותר שופע, פרטים קטנים מדויקים ובעיקר תיאורי צבע מפעימים של גלריית דמויות ענפה ומפוארת (ואת זה אני אומר כמי שמכיר כמעט כל דמות ודמות מהמון אנשי ירושלים שמתהלכים בקפוטות דהות בין דפיו). מה שממש מפעים, שרוב הידע, לא מאפיל על העומק. כל דמות, וכולן אמתיות, מאופיינת לעומקי-עמקיה. עסקנים, חסידים וכמובן מוכרי-ספרים וסתם ידענים.

ועוד יש לו לחיים, אהבה. הקלישאה של אהבת דוד ויהונתן, מתעדכנת לאהבת חיים-באר וספרים, הוא פשוט אוהב ספרים. בתוך כדי קריאה הוא לעולם לא יצליח להבליג על סוגריים שיבארו היכן ומתי הדפיסו את הספר הזה, למה ומה הרכילות בין המו"ל לעובדת זוטרה בדפוס. מה שקורה לקורא, זה שהוא פשוט נדבק, ראו הוזהרתם.

מה שנותר לנו זה רק לסדר התאבדות לאם ויש לנו גם 'חושך'. אבל מה לעשות, היא לא הצליחה. וזה לא שהיא לא ניסתה, ועוד איך. אבל מה לעשות, בכל פעם מחדש, רגע לפני הקפיצה, היא נזכרה בחיים שעתיד להיות היחיד שלה ונמנעה. ביננו, זו התאבדות אמתית, לא לקפוץ.

בקיצור, אם קראתם את אהבה וחושך, ונהניתם, ואם אתם חשים שיש לכם סבלנות ויכולת, וגם קצת הכרה ביהדות ועוד קצת אהבה לספרות, 'חבלים' יקח אתכם למסע אל-חזור. מסע שבסיומו, לא תצטרכו כלום, יספיק לכם להסתכל על הכריכה, לראות את המפה הדהויה, ואת שלושת הבוטנים שיזכירו לכם את הכל, את האב והבן ורוח-השורש.

כשתסיימו תדעו גם שלא צריך להיות קופרייטר מבריק, כדי להציע לחיים באר, לקרוא לספרו במהדורה הבאה 'סיפור על שנאה ואור'. תזכרו איפה ראיתם את השם הזה בפעם הראשונה.

היי ועכשיו, אתם יכולים לשחרר את האצבע המבריגה ברקה. הבורג יתרופף גם לכם לאחר שתקראו את 'חבלים'.

"שבת חורפית אחת, כשהיתה סבתא מנועה מלרשום ב"בירו" - אותו עט כדורי נדיר בימים ההם שקיבלה מאמריקה ושמרה עליו כעל בבת עינה - את שמותיהם של האבות והאימהות על גבי העלים שנתלשו מלוח השנה היומי ולעורכם לפני כמו קלפים, המחישה את השושלת בדרך שאין עמה חילול שבת. היא נטלה חופן בוטנים ובשקידה עקשנית, הרחיקה את הקליפות העוטפות את העוברים, נועצת את ציפורנה בסדק שבין הפסיגים ומפלגת אותם לשניים. את הפסיגים החלקים אספה בכפה, ואת אלה שניצן הזרע והשורשון דבוקים בראשיהם ערכה על המפה הלבנה, המעומלנת, מפת השבת שלה, מונחים על צידם הקמור, נזהרת שהגופיפים שמהם היה הזרע נובט וצומח לולא קלו אותם בתנור ועיקרו את מטען החיים שהוצק בהם, לא ייפגעו. שורה ארוכה של פרוטומות, ראשים זערוריים מחודדי זקן, הלכה והתארכה לפנינו, מועצת ישישים שחייהם קפאו על סף הזינוק. "זה אתה", הורתה על הפסיג המצומק שבקצה השמאלי של השורה, וכך הלכה ומנתה למפרע את אבותינו ואת אבות אבותינו, וליד כל אחד ואחד מהם הוסיפה את הפסיג החלק ונקבה את שמה של אשתו. (לימים, כשכתבתי את "עת הזמיר", שיעבדתי בסכלותי את המעמד הזה לתיאור סצנה המתרחשת בצהרי שבת סהרורית, סמוך למלחמת ששת הימים, באחד מחדרי ההקדש הנטושים למחצה שעל קבר רשב"י במירון, ורק אתה אזרתי עוז לפדותו מן השביה ולהשיבו, אמנם באיחור, אל הוויתו הטבעית)."

הפסקה הזאת חשובה מכמה סיבות. קודם כל היא מסבירה את התמונה החידתית על עטיפת הספר. אני בכלל לא זיהיתי שאלה בוטנים, לא הבנתי מה עניינים ומה תפקידם בכוח, מה הרקע שעליו הם נתונים. הפסקה הזאת מסבירה את התמונה. באופן דומה התמונה מסבירה את הפסקה, כי לא הייתי מבינה מה הם פסיגים, מה זה ניצן הזרע והשורשון, ובכלל מה קורה כאן בפיסקה. עכשיו אני מבינה שעל התמונה של הכריכה יש שלוש דמויות, הימנית הבודדת היא חיים באר עצמו, המחבר והמספר בסיפור, וזוג השמאליות אלה הם הוריו - מחצית הבוטן שמייצגת גבר ומחצית הבוטן שמייצגת אישה, ושהסיפור שלהם, בעיקר טרום לידתו של באר עצמו, הוא העומד במרכז הספר הזה. ואולי הדיאדה קיימת, אבל ההרכב שלה שונה.

כך מהווה הפיסקה תמצית מרוכזת של הספר כולו. הסבתא, אם אימו של באר, שומרת המצוות, שומרת המסורת, המטילה על הנכד שלה את המטלה של שמירת המורשת והיכרות עם שושלת המשפחה. הנכד שגר עימה ועם הוריו בביתה, הוא עכשיו הכותב עצמו שמאזין וזוכר, גם אם בהסתייגות ובציניות, וגם מבצע את השליחות הזאת שהוטלה עליו. השימוש בשפה חגיגית ובמילים של שבת לצורך תיאור מדויק של הסצנה. תיאור שמרוב דיוק הופך להיות מובן רק ליודעי סוד, ולא נותן תמונה טובה לקורא הממוצע. וכמובן, הסיום עם הסוגריים המטרחנים המכניסים אותנו, אם נרצה ואם לא, אל אחורי הקלעים הלא מעניינים של מעשה הכתיבה של חיים באר עצמו.

חיים באר, נולד בשנת 1945 בשם חיים רכלבסקי, והתגורר בירושלים. הוא נולד שנה אחרי שאבי נולד, בעיר שבה אבי חי וגדל, בשכונה שבה סבא וסבתא שלי התגוררו, וברחובות שאותם אני מכירה היטב. עם זאת הוא מתאר תקופה ומציאות שזרים לי מאוד. אביו של חיים היה אדם מבוגר מאוד, קשיש במושגים של התקופה ההיא, מבוגר בהרבה מאימו. עבור אימו של חיים היו אלה נישואיה השניים. בהדרגה עם ילדותו והתבגרותו הוא מגלה את סיפור נישואיה הראשונים של אימו, את עובדת היותה אם לשתי בנות, אחיותיו, והטרגדיה שסיימה את חייהן ואת נישואיה של אימו. את העובדה שאימו כבר עמדה על גג בניין גבוה, מתכננת לשים את נפשה בכפה, בזמן שהרגישה בווסת שלה שהגיעה פתאום, הבינה שבמקום שיש וסת יש חיים, וההבנה הזאת היא שהובילה לנישואיה השניים ולהבאתו לעולם. הספר הזה, הרביעי שבאר מפרסם, הוא ספר שנע בין הביוגרפיה של הוריו והורי הוריו לאוטוביוגרפיה. כל החלק הביוגרפי מעניין מאוד, מתגלה בהדרגה, למין הכעס הלא מוסבר שמראה אימו לפרחי פרג אדומים, ועד לגילוי תמונות גזורות בארון לצד שמלות של ילדות שנשמרו בהקפדה. איך מרגיש בן יחיד שמגלה שהיו לו שתי אחיות? שיודע שהעולם שלפני הולדתו היה אחר, שאמא שלו היתה פחות מרירה פעם? כל זה מעניין מאוד. פחות מעניין החלק האוטוביוגרפי, איך פרסמו או לא פרסמו שיר שכתב, מה הגיבו אנשים אחרי פרסום ספרו הראשון ועוד.

יש הרבה קווי דימיון בעיני לספר אוטוביוגרפי של סופר אחר. עמוס עוז, גם הוא בן יחיד, גם הוא ירושלמי, גם הוא בדור קום המדינה, כתב את "סיפור על אהבה וחושך". גם שם שלוש דמויות עומדות על הכריכה, אב ובן ואם המרוחקת מהם ומסוגרת. את ספרו של עמוס עוז, מעל שבע מאות עמודים אינטנסיביים הולכים רצוא ושוב בין דמויות ודורות, קראתי בשבת אחת בנשימה אחת, ספר מתח שמסתיים בסיפור היום האחרון של אימו של עוז שהיה אז בן 12. הספר של חיים באר, לא בלתי מעניין, הצריך יותר שבתות ויותר נשימות. מעניין, אבל פחות.

חבלים מספר על חבלי הולדתו של סופר, על חיים באר מילדות ועד היותו חייל.
כבר מילדות זכה באר בתמיכה בלתי מסוייגת מאמו ברצותו להיות משורר וסופר. גם אביו היה גאה בו, אלא שההבדל בין ההורים היה שהאם ניסתה והצליחה להוציא את בנה מחיק הדת והאב ניסה ככל יכולתו להותירו שם. האב הביא מלמדים דתיים לבנו, האם אספה קופה קטנה בצד, הלכה וקנתה לבן מכונת כתיבה משום שסברה שהכתוב הנקי נראה טוב יותר ללא כתמים ומחיקות.
באר מוציא את כל הכביסה המשפחתית המלוכלכת החוצה, את היחסים המעורערים בין הוריו. הוא מספר על עברה של אמו, שכבר היתה נשואה עם שתי בנות בעבר, על יחסיו עמה, יחסי אהבה והערכה ללא גבול.
יש הטוענים שזה הטוב בספריו האישיים. אפשר להבין למה. באר כותב נהדר, חושף נימים רגישות בלי להתבוסס בדם ובלי לשקוע בבוץ, מביא סיפור משפחתי לא מוצלח, שלמרות יחסים קרובים מאוד עם האם, גם האב זוכה למילים חמות פה ושם, בעיקר כשהוא מתגאה בפני באי החנות שלהם על כתיבתו של הבן.
לא תמיד קל לספר סיפור משפחתי מתוך קרבה יתרה למושאי הסיפור. באר בהחלט יודע להביא סיפור על עבר דתי וחרדי במשפחתו, על סבתו המספרת את סיפורה של משפחה, שאילן היוחסין שלה מגיע רחוק לעבר ולשמות המפורסמים. אבל עיקר מושא סיפורו היא אמו, המבקשת לחשוף אותו לעולם מודרני וללא כפייה דתית כפי שהיא חוותה אותה בעברה. כאמור, למרות הקרבה למושאי סיפורו, הכתיבה נוגעת ללב, לא נופלת לרגע, מביאה עוד פן ועוד פן בחבלי לידתו של סופר, חבלי לידה שפה ושם אף נגעו בשמות מפורסמים כמו עגנון, אלתרמן, עוז, (אמנון) דנקנר, וגם עבודה כמגיה זוטר בעיתון דבר.
באר הוא מדור הכותבים ההולך ונעלם. כזה היודע לספר סיפור, סיפור מרתק ולא להטוט ריק במשפטים מורכבים ועקרים רגשית.

"חבלים" של חיים באר הוא רומן אוטוביוגרפי שנכתב מנקודות ראות שונות- של ילד, של נער, ושל בוגר- על סבתא פנטזיונרית, שפחדה נורא מהמוות ("אשרי אדם מפחד תמיד"...) שאהבה לספר סיפורים ("את הצוף שליקטה בשקדנות הייתה מביאה בחשאי אל כוורות הנפש הסמויות כדי לרקוח שם את דבש הקסמים ולהמתיק בו את ימיה האוזלים" ) ושלא אהבה לנשק כי "נשיקות יכולות להעביר מחלות", ועל אימא רציונלית ומעט מניפולטיבית- שהדגישה כי אדם יכול לחנוק את העבר ולטמון אותו עמוק עמוק במסתרי הקבר אבל צלליו ימשיכו לטייל מועצמים ומוגדלים פי כמה על קירות חייו ", וכך אומנם התנהלו חייה, ועל האבא הרומנטיקן שלו שאהב לאסוף ולאגור, אבל "כמי שכל ימיו היה נע ונד בעולם, אנוס היה להכניע באכזריות את יצר האספנות שבו"...

באר עצמו עמד על ריבוי המשמעויות הגלומות בבחירת המילה הזו "חבלים" וברמזים שיש בשם הזה לנושאים שבהם הספר שלו עוסק .
קשר,
ייסורים,
חרטה,
חבלי לידה,
חבלי קליטה,
חבלי יצירה,
חבלי אהבה ,
חבלי ציפייה,
חבלי ארץ,
ועוד...
"המילה "חבל' מציינת גם חוט עבה השזור מחוטים רבים, ובמילה "חבלים" ישנה השתמעות של התרת החבל למרכיביו במובן האוטוביוגרפי, פענוח יחסי קרובים בדרגות קרובות ורחוקות ואיתור מקומם בחיינו" כך מפרשת טליה הורוביץ את השם "חבלים"- ואני רק אוסיף שזו באמת הייתה בחירה מוצלחת מצדו של באר .

המיוחד ברומן הזה היא כתיבה שנעה קדימה ואחורה במסלולי זמן שונים של עבר קרוב לרחוק יותר, ילדות נערות בגרות ושוב ילדות– תמימות של ילד, פיכחון וציניות של אדם מבוגר יותר, וריבוי הציטוטים הישירים מצד כל הדמויות, הכול מכול מעורר עניין וסקרנות רבה.

החלק הראשון ברומן -מתמקד בדמותה של הסבתא- ועונה על משמעות השם חבלים במובן של– עבותות– הקושרים אדם אל שורשי המשפחה .
החלק השני, מתרכז בהורים, ומגדיר בהצלחה את המשמעות הנוספת של חבלים – המכאובים .
והחלק השלישי- המספר על ראשית דרכו של חיים באר עצמו כסופר ועל חלקה של אמו בהכוונתו להיות סופר- הולם הריון וחבלי לידה .

ולי לא נותר אלא להמליץ לכם להציץ לתוך חייו של באר, או ליתר דיוק להיכרך בין חבליו, בין שורשי משפחתו ומכאוביו , בין חבלי הלידה שעבר וליהנות מעוד אוטוביוגרפיה של סופר מוערך ואולי גם למצוא בין הכתובים, בין המחשבות, התהיות, הקונפליקטים, ההתמודדויות והפרשנויות גם חלק מהעצמי שלנו, מקורות החיים או מהעץ המשפחתי שלנו ,כי איך שלא נסתכל על זה, רב הדומה על השונה במוסד החברתי הזה שנקרא משפחה.