ביקורת ספרותית על חבלים - ספריה לעם #447 מאת חיים באר
ספר מעולה

---

****


למה "חבלים"?

מקריאת הספר, ומהשוואה סקרנית לשמו הלועזי של הספר, "The Pure Element of Time", אני מניח שלא מדובר במובן השגור והמקובל יותר. נותרו, אפוא, כמה משמעויות אחרות. אולי מדובר בחבל מלשון איזור, כמו חבל עזה, אולם אני לא סבור כך. אם כן נראה שמדובר על חבלים במשמעות של כאבים, כמו חבלי משיח או חבלי לידה, ובמקרה הזה, אולי בסבל האופף מישהו שמשתוקק בכל מאודו להפוך לכותב והדרך המייסרת אותה הוא עובר.

אבל גם משנחה דעתי שכך הדבר, עדיין ניקר לי משהו בשולי התודעה, משהו שלא הסתדר לי. מדוע לקרוא לספר בשם הסתום ורב המשמעות הזה? בייחוד כשתוכנו אינו מדבר בהכרח על כאבים ממש, הוא לא יללני ולא משתפך ולא קובל. להיפך. הוא מפוכח וצלול ומדוייק ומחבק.

קראתי את הספר הזה במשך חודש או חודש וחצי, ובאמצע אף נטשתי לדברים אחרים, קלילים ומהירים יותר, אבל בכל פעם שנחו עיני על כריכתו של "חבלים" עם שלושת הבוטנים האלה המונחים על המפה הארוגה הביתית-ירושלמית, כשראשים של זקנים חכמים מציצים מחלקם העליון כמו שסיפרו לי בילדותי, משהו התפתל בתוכי וניסה לעלות למעלה, שאראה. שאבין.

ופתאום הבנתי. זה "חבלים" במלעיל.

הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, סתם, כי אולי לא יצא, כי לא היה זמן, וחיכינו. האנשים שכשכבר ניאותנו לחבק כבר לא היו איתנו. שכשרצינו שיספרו כבר לא נותר מי שיספר. ההחמצות הכי כואבות שפשוט אי אפשר לתקן יותר כי הכול השתנה, ואין יותר ומת ונגמר ועבר הזמן ובטל הקורבן.

באחת הביקורות היותר-אינטיליגנטיות שנכתבו כאן באתר, כתב "מתלמד" ש"סיפור על אהבה וחושך" נראה חיוור לעומת "חבלים" הבוגר והעמוק יותר. אני זוכר שהתקוממתי בכל מאודי כלפי ההשוואה הזאת, גם בגלל שספרו של עמוס עוז קימט אותי מבפנים וגם משום שלא העליתי על דעתי שמישהו יכול לעלות על היצירה האוטוביוגרפית הקאנונית והכנה והנפלאה ההיא. עם זאת, הסתקרנתי עד כדי כך שהכנסתי ללא שהות את "חבלים" לרשימת הספרים שאני רוצה לקרוא.

ומה אני אגיד לכם. שהוא טעה, ה"מתלמד"? אז לא. הוא צדק. לא כי עכשיו "סיפור על אהבה וחושך" נראה פתאום ספר ריק וחלול. להיפך, מקומו וחשיבותו ואיכותו לא נפגעו ולו במעט. אלא שבהשוואה ל"חבלים" נראה שהוא כללי יותר, שטוח ומוחצני יותר, והתאבדותה של אמו של עוז במקביל לייחוסו המשפחתי ומקומו של עוז ברשימת הסופרים המובילים אף מקנים לספרו נופך סנסציוני קל ביותר אבל בהחלט נוכח.

חיים באר כותב ספר אוטוביוגרפי שכביכול לא מעניין אף אחד. עם כל הכבוד לחיים באר, הוא לא ממש מועמד לפרס נובל, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אז מי הוא שיכתוב אוטוביוגרפיה? ולמה שנתעניין במה שקרה לו בילדותו, באמת? בייחוד כשאין לבאר איזו קירבה לעגנון, או שכנות לזרחי, ואם יש לו משהו, זו זיקה גיאוגרפית לעמוס עוז (קלאוזנר) הילד, שגדל וטיפח את האוטוביוגרפיה הענפה והמרתקת שלו עצמו באותם ימים ובאותם רחובות עצמם.

כי אני קורא את "סיפור על אהבה וחושך" ובהחלט נפעם מהיכולת להפיח חיים בזכרונות הילדות עתירי המטענים שלך, שהם לא רק סתם זכרונות אלא גם יש בהם טעם וכוח ופרספקטיבה מבהילה בעוצמתה. אולם אצל חיים באר, שגדל דווקא במשפחה חרדית "של פעם" (כלומר אלה שנהגו לעבוד בעבודות אמיתיות ואף להתעניין, רחמנא ליצלן, בספרות חיצונית, תרבות ואמנות) יש משהו אפל יותר, ועמוק יותר, ועם קצת פחות, אה, דאווין, שנכנס לי למקומות פנימיים ועשה בהם שמות. העברית שלו היא מהיפות ביותר שקראתי. עברית עברית, עשירה ומפותלת עם עוצמה עגנונית ושאינה מרגישה ארכאית כלל, ויותר מכל גרמה לי להרגיש כמו גרפומן ריקא שאין לו ולו חצי חציו של עתיד בכתיבה. אני לא יכול לספור כמה פעמים עלו דמעות בעיניי מהתיאורים המדוייקים והחדים של באר, לאו דווקא מהדברים העצובים שכתב. זה לא רק השפה, והתחביר. זו שלמות.

הנה:

"לכתוב על אמא הוא בהכרח לכתוב על העבר, ומן המרחק הבלתי-נתפש שאני מבקש לטמון מלכודת של מלים לזיכרון המתעתע, מושטות אלי ראשונות ידיה המגואלות בדם, האוחזות באחד הקרפיונים לארוחת החג"...

"תוך כדי גהירה על גופה חסר ההכרה של אותה שעת צהריים רחוקה במאמץ להשיב את רוחה ולהחיותה, נוכחתי כמה סרבן יכול הזיכרון להיות. אתה יכול לשדל אותו לדבר עד שהוא מתרצה ואומר מה היה צבע חולצת המשי של אמא (תכלכל ערפילי, נעדר כל מתיקות, שעינו כעין חרסינת וודג'ווד), איזה משב ריח קידם את פנינו בפתחו של קינג ג'ורג' (צחנת סוסי משטרה, שעברו בדהרה שעה קלה קודם-לכן בדרכם לפזר הפגנה של נטורי קרתא והשאירו את גלליהם על הכביש, מעורבת בניחוחו הבשום של האחירותם הפורח בגן הסמוך) או במה העסקתי את אצבעותי שעה שאמא דיברה (קיפלתי את דפי ההסבר שקיבלנו ב"בצלאל" ועשיתי מהן הרמוניקות למגינת-לבה של אמא, שהעירה "החלטת לפתוח בית-מלאכה לחצאיות פליסה" וביקשה שאחדל מכך, כי הדבר מפריע לה להתרכז). אבל הזיכרון יסרב כלל להשיב לך על השאלה: מה חשבת או מה חשת באותה שעה. פרטים אלה, שאין טובים מהם לפקוח את עיני העולם הזה שאתה מתאמץ להשיבו לחיים, הם גם היותר קשים להשגה. דומה כי המחשבות והתחושות, שהן ערטילאיות, בנות-חלוף, הן גם הראשונות להימחץ למוות תחת גלי השכחה, ורק בשעה שהן נלכדות בתוך מוחשיותם של דיבורים ומחוות ומעשים הן משמרות את צלם דמות תבניתן, כאותה דבורה או חיפושית שאיתרע מזלן ונלכדו בזרם השרף שניגר ביערות העד הקדמוניים, ובשל מיתת החנק הזאת שנגזרה עליהן זכו לחיי נצח על חזותיהן של גבירות עדויות תליונים, כלואות בתוך ענבר שקוף."

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חבלים - ספריה לעם #447