ביקורת ספרותית על חבלים - ספריה לעם #447 מאת חיים באר
ספר טוב

---

"שבת חורפית אחת, כשהיתה סבתא מנועה מלרשום ב"בירו" - אותו עט כדורי נדיר בימים ההם שקיבלה מאמריקה ושמרה עליו כעל בבת עינה - את שמותיהם של האבות והאימהות על גבי העלים שנתלשו מלוח השנה היומי ולעורכם לפני כמו קלפים, המחישה את השושלת בדרך שאין עמה חילול שבת. היא נטלה חופן בוטנים ובשקידה עקשנית, הרחיקה את הקליפות העוטפות את העוברים, נועצת את ציפורנה בסדק שבין הפסיגים ומפלגת אותם לשניים. את הפסיגים החלקים אספה בכפה, ואת אלה שניצן הזרע והשורשון דבוקים בראשיהם ערכה על המפה הלבנה, המעומלנת, מפת השבת שלה, מונחים על צידם הקמור, נזהרת שהגופיפים שמהם היה הזרע נובט וצומח לולא קלו אותם בתנור ועיקרו את מטען החיים שהוצק בהם, לא ייפגעו. שורה ארוכה של פרוטומות, ראשים זערוריים מחודדי זקן, הלכה והתארכה לפנינו, מועצת ישישים שחייהם קפאו על סף הזינוק. "זה אתה", הורתה על הפסיג המצומק שבקצה השמאלי של השורה, וכך הלכה ומנתה למפרע את אבותינו ואת אבות אבותינו, וליד כל אחד ואחד מהם הוסיפה את הפסיג החלק ונקבה את שמה של אשתו. (לימים, כשכתבתי את "עת הזמיר", שיעבדתי בסכלותי את המעמד הזה לתיאור סצנה המתרחשת בצהרי שבת סהרורית, סמוך למלחמת ששת הימים, באחד מחדרי ההקדש הנטושים למחצה שעל קבר רשב"י במירון, ורק אתה אזרתי עוז לפדותו מן השביה ולהשיבו, אמנם באיחור, אל הוויתו הטבעית)."

הפסקה הזאת חשובה מכמה סיבות. קודם כל היא מסבירה את התמונה החידתית על עטיפת הספר. אני בכלל לא זיהיתי שאלה בוטנים, לא הבנתי מה עניינים ומה תפקידם בכוח, מה הרקע שעליו הם נתונים. הפסקה הזאת מסבירה את התמונה. באופן דומה התמונה מסבירה את הפסקה, כי לא הייתי מבינה מה הם פסיגים, מה זה ניצן הזרע והשורשון, ובכלל מה קורה כאן בפיסקה. עכשיו אני מבינה שעל התמונה של הכריכה יש שלוש דמויות, הימנית הבודדת היא חיים באר עצמו, המחבר והמספר בסיפור, וזוג השמאליות אלה הם הוריו - מחצית הבוטן שמייצגת גבר ומחצית הבוטן שמייצגת אישה, ושהסיפור שלהם, בעיקר טרום לידתו של באר עצמו, הוא העומד במרכז הספר הזה. ואולי הדיאדה קיימת, אבל ההרכב שלה שונה.

כך מהווה הפיסקה תמצית מרוכזת של הספר כולו. הסבתא, אם אימו של באר, שומרת המצוות, שומרת המסורת, המטילה על הנכד שלה את המטלה של שמירת המורשת והיכרות עם שושלת המשפחה. הנכד שגר עימה ועם הוריו בביתה, הוא עכשיו הכותב עצמו שמאזין וזוכר, גם אם בהסתייגות ובציניות, וגם מבצע את השליחות הזאת שהוטלה עליו. השימוש בשפה חגיגית ובמילים של שבת לצורך תיאור מדויק של הסצנה. תיאור שמרוב דיוק הופך להיות מובן רק ליודעי סוד, ולא נותן תמונה טובה לקורא הממוצע. וכמובן, הסיום עם הסוגריים המטרחנים המכניסים אותנו, אם נרצה ואם לא, אל אחורי הקלעים הלא מעניינים של מעשה הכתיבה של חיים באר עצמו.

חיים באר, נולד בשנת 1945 בשם חיים רכלבסקי, והתגורר בירושלים. הוא נולד שנה אחרי שאבי נולד, בעיר שבה אבי חי וגדל, בשכונה שבה סבא וסבתא שלי התגוררו, וברחובות שאותם אני מכירה היטב. עם זאת הוא מתאר תקופה ומציאות שזרים לי מאוד. אביו של חיים היה אדם מבוגר מאוד, קשיש במושגים של התקופה ההיא, מבוגר בהרבה מאימו. עבור אימו של חיים היו אלה נישואיה השניים. בהדרגה עם ילדותו והתבגרותו הוא מגלה את סיפור נישואיה הראשונים של אימו, את עובדת היותה אם לשתי בנות, אחיותיו, והטרגדיה שסיימה את חייהן ואת נישואיה של אימו. את העובדה שאימו כבר עמדה על גג בניין גבוה, מתכננת לשים את נפשה בכפה, בזמן שהרגישה בווסת שלה שהגיעה פתאום, הבינה שבמקום שיש וסת יש חיים, וההבנה הזאת היא שהובילה לנישואיה השניים ולהבאתו לעולם. הספר הזה, הרביעי שבאר מפרסם, הוא ספר שנע בין הביוגרפיה של הוריו והורי הוריו לאוטוביוגרפיה. כל החלק הביוגרפי מעניין מאוד, מתגלה בהדרגה, למין הכעס הלא מוסבר שמראה אימו לפרחי פרג אדומים, ועד לגילוי תמונות גזורות בארון לצד שמלות של ילדות שנשמרו בהקפדה. איך מרגיש בן יחיד שמגלה שהיו לו שתי אחיות? שיודע שהעולם שלפני הולדתו היה אחר, שאמא שלו היתה פחות מרירה פעם? כל זה מעניין מאוד. פחות מעניין החלק האוטוביוגרפי, איך פרסמו או לא פרסמו שיר שכתב, מה הגיבו אנשים אחרי פרסום ספרו הראשון ועוד.

יש הרבה קווי דימיון בעיני לספר אוטוביוגרפי של סופר אחר. עמוס עוז, גם הוא בן יחיד, גם הוא ירושלמי, גם הוא בדור קום המדינה, כתב את "סיפור על אהבה וחושך". גם שם שלוש דמויות עומדות על הכריכה, אב ובן ואם המרוחקת מהם ומסוגרת. את ספרו של עמוס עוז, מעל שבע מאות עמודים אינטנסיביים הולכים רצוא ושוב בין דמויות ודורות, קראתי בשבת אחת בנשימה אחת, ספר מתח שמסתיים בסיפור היום האחרון של אימו של עוז שהיה אז בן 12. הספר של חיים באר, לא בלתי מעניין, הצריך יותר שבתות ויותר נשימות. מעניין, אבל פחות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חבלים - ספריה לעם #447