הביקורת נכתבה ביום שבת, 16 בנובמבר, 2024
ע"י יהונתן מויזה
ע"י יהונתן מויזה
לקחתי את הספר על סף נסיעה לכמה שבועות לטיוואן וחשבתי שהוא עשוי להתאים לי כמדגרה כך שלא אשכח את הארץ. יש בספר כל מה שהוא צריך, לשם מטרה כזו, להכיל: עברית משובחת העטורה באזכורים תנכיים ותלמודיים, נופים ואנשים ארץ ישראלים, ובעיקר אמונה יסודית. כשאני אומר אמונה למה אני מתכוון? אין בספר אף לא אזכור אחד שטוען שבאר מאמין במי שמכונה בורא עולם. אבל בכל זאת, אפשר לדעתי להבדיל בין סופרים שמשתמשים במילים כדי לקשט את היצירה, ומי שחוצבים אותם בסלע ממעמקי נפשם. באר מושפע כמובן מעגנון ומברנר, אבל ככל שידעתי השיגה עד כה, בכתביהם של השניים האחרונים לא הרגשתי את אותה לכידות במבע שאותה, כטענתי, יכול ליצור רק מי שמצטט מהתנ"ך לא כעיטור לשוני, אלה מתוך פן אמוני. בהפוגותיי בטיול קראתי את הספר בשקידה, שבחוץ מכה טייפון חסר רחמים, שובר עצים וקורע חוטי חשמל. לבסוף, שארזתי את הדברים לקראת הטיסה חזרה, נוכחתי כי המזוודה כבדה מהמשקל המקסימלי המותר במטוס. אז נאלצתי להוציא אותו.. "אתה לא צריך להחזיר אותו לאנשהו?" שאלה חברתי הטיוואנית. "כן, לא נורא, הוא שייך לרכבת" אמרתי לה. אבל בתוכי חשבתי, שאולי במחלקה לעברית במסדר הנוצרי הבפטיסטי של העיר סינצו, איפה שלומדים לתקוע בשופר עברי עתיק ומלמדים לאהוב את העם היהודי, הוא יישמר טוב יותר..
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פואנטה℗
(לפני 11 חודשים)
כל מי שקשור לארץ הזאת בחבלי אהבה ושייכות, לא ישכח אותה לעולם.
וכבוד למסדר הבפטיסטי! |
|
|
ראובן
(לפני 11 חודשים)
לא מבין מה הנקודה.
|
|
|
מורי
(לפני 11 חודשים)
על מה הספר?
|
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
