• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הדרך

הדרך

מאת קורמאק מקארתי

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ביקורת נבחרת
הדרך

הדרך

מאת קורמאק מקארתי

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
ביקורת נבחרת
תמונה של עודף
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2009
סדרה:מודן - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ש. בן-אריה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 17 שנים

“ולא להאמין שספר זה יכול להיות המציאות של מחר בבקר. ספר חובה לפוליטיקאים....מציאות חיים של "היום ש”

73/88
ביקורות על הדרך
הבאה
נפתול
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

למרות השבחים האדירים שהורעפו על הספר, אני בדעה ש"לא ארץ לזקנים" הוא ספר טוב יותר. לאורך כל הספר חיכיתי לרגע הגדול שיציג משהו שלא ציפיתי לו, והוא לא הגיע. ואני לא חושב שזה עניין מכוון. אבל אחרי כל הסרטים והספרים שנעשו על עולם פוסט-אפוקליפטי, אני חושב שחשוב לצפות למשהו חדש.
למרות זאת, אין ספק שמקארתי יודע לכתוב, ובספר הזה כישרונו בא לידי ביטוי בעיקר באופן שהוא מצליח לתאר כל פעם מחדש נוף שהוא ביסודו שחור, עם קצת אפור, ולאחריו עוד קצת שחור.
שווה קריאה, אבל עושה רושם שכל ספר שאופרה ווינפרי בוחרת בו למועדון הקריאה שלה, שכריכת הספר מתהדרת בו, ראוי למעט חשד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עופR
עופR
1קורא|גיל ממוצע54|0%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

1 תגובה
א
אין כמוני•לפני 17 שנים

לסמדר שיר

אני מאוד אוהבת את הספרים שלך במיוחד את גלי ומינרת הזמן ריקי
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "הדרך"

הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים. מעט בני האדם שאתרע מזלם ונותרו בחיים מוצאים את עצמם במציאות קשה בה הטבע ומה שנותר מן האנושות מתחרים זה בזה באכזריות שלהם.

בתופת הזו, יוצאים אב ובנו למסע השרדות חסר-תקווה ואנו מתלווים אליהם בדרכם. מקארתי מיטיב לעצב אוירה של מועקה גדולה, חורבן, ואבדן במימדים קוסמיים. על רקע שחור-משחור זה, הוא משרטט את הקשר העמוק שבין האב לבנו – את האהבה שאינה תלוייה בדבר ושאינה נכנעת לנוכח התנאים הבלתי-נסבלים.

הכתיבה מינימליסטית, אפיון הדמויות פלקטי – כמעט אבסטרקטי – ככל הנראה במכוון. הדמויות מדברות במשפטים קצרים. דבריהן, ולעתים גם מחשבותיהן, טעונים לפעמים בפאתוס 'נבואי'. המתרגם מוסיף לעתים תוגה על דכאון בנפקו לנו משפטים דוגמת: "ספיני עץ האורן נעלמו מן הקירות ונותרו רק פסיסי המיצוע". דחיל רבאק, מר צוקרמן, לא די לנו בשואה גרעינית שאתה מוסיף לנו גם ספינים ופסיסי מיצוע? אבל, מי יודע, אולי אין זו אשמת המתרגם והמשלב הלשוני הוא כזה גם במקור האנגלי.

לטעמי הסופרלטיבים שעל גב הספר מופרזים כתמיד ("גאונות ספרותית של ממש...", "ספרות מופת..."). יש לי קולגה שאני מעריך מאד שהספר הזה הותיר בו רושם עצום. אני התלהבתי פחות. לדעתי מדובר בהחלט בטקסט מעניין, אבל לא בפרוזה גדולה. האם "הדרך" יותיר בי חותם לאורך זמן? אני בספק. ההשפעה העיקרית עשויה להיות הקטנה משמעותית של מזון מקופסאות שימורים בתפריט שלי (אם תקראו תבינו).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

בעולם פוסט אפוקליפטי, כנראה אחרי שואה גרעינית, אב ובנו מנסים להמלט מהקור המקפיא של החורף הגרעיני בדרכם דרומה.
הספר הוא בסוגת מה שקוראים 'ספרות יפה', משחקי מילים מחורטטות וגבוהות חלקן מומצאות, ארכאיות ומתישות, אולי רצו לתת לאסון במימדים תנכיים, מילים גדולות מהחיים. לדעתי מחטיא את המטרה.
הספר אפל וקודר, האב והבן, במלחמת הישרדות, בדד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
בארץ מתה, בחיפוש מתמיד אחר אוכל, (משום מה כמות השימורים שהם מצליחים לאתר לא פחות ממדהימה) והתחמקות מקהילות הקניבלים ששרדו.
ספר כבד. הסרט יותר טוב לדעתי.
ונחתום בדברי המשורר, שנאמנים לרוח הספר: "חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו".
⅘ בסולם מאני.

לפני שנה•
★★★★★
•וויליאם מאני
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

הגעתי לספר בעקבות ביקורות מהללות לפיהן מדובר ברעיון שונה ומעניין ובכתיבה ברמה גבוהה ויוצאת דופן, "רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש", שאמור ללמד אותי לקחים חשובים לחיים.
אני אפתח ואומר שאני מאוד מתחברת לז'אנר, ואין לי שום בעיה עם מד"ב, פוסט אפוקליפסה, פנטזיה, סיפורים בחלל, לא משנה מה, שנמצא מחוץ ל"חיים האמיתיים". יש לי דמיון מפותח ואני לא צריכה הרבה בשביל להתחבר. אבל, וזה אבל גדול, העולם החדש שמוצג לי, צריך להיות בעל היגיון פנימי, ועם סיפור רקע ברור, כדי שהקורא יבין מה חוקי העולם הזה ומה קרה שהוא הגיע למצב הזה (ולו בקווים כלליים בלבד). בעיני, המידע הזה קריטי כדי להבין את ההשלכות של המעשים של הדמויות, את הרקע שלהן, את המניעים שלהן ולמעשה ליצוק בהן מורכבות ועומק. יתכן ואנשים שלא בקיאים בז'אנרים מהסוג הזה מאוד יתרשמו מהעולם "העשיר", אבל בעלי ניסיון בספרים בהם הוצג עולם חדש/אחר יבינו שהספר כתוב ממש ברישול, בהיעדר מידע משמעותי. יכול להיות שזה היה עובד כסיפור קצר, אבל ממש לא כרומן.
בספר הזה יש מעט מאוד הסברים לגבי איך העולם הגיע למצבו הסופני, באופן שבעיני גורע ופוגע בכל ההנאה מהסיפור, ובגלל היעדר המידע הדמויות נותרות שטוחות ומניעיהן לא ברורים. הרי, אם אני רק אהיה עסוקה במדוע אין ציפורים או בעלי חיים אחרים, אני לא אוכל להפנים את הקושי שהדמויות מתמודדות איתו במציאת מזון. האם אין עכברים? חרקים? למה? הרי גם ככה אין כל כך הרבה אנשים שיאכלו את המזון.
אמנם, באזור בו מתרחש הסיפור, איפשהו בארה"ב, קר מאוד וקשה לשרוד. למה אין התייחסות מה קורה באזורים טרופיים של העולם? מה קורה בקוסטה ריקה למשל? שם חם ונעים, והטבע שופע מזון. האם האדם הרס כל פינה של טבע בעולם? איך? למה? יש יותר מדי שאלות שנשארות פתוחות ולא אפשרו לי לצערי להנות מהסיפור עצמו. גם לא ברור למה האב ובנו לא הצליחו להגיע דרומה לאזורים חמים יותר כבר מזמן, למה רק עכשיו הם עוברים את האזורים המושלגים? למה עוד לא הגיעו לטקסס למשל, אם מוצג לי מצב שהעולם נמצא בו משך שנים ארוכות? אין לזה שום התייחסות והקורא אמור למלא את כל הלקונות האלה לבד.
בנוסף אני אישית בעלת האמונה שהטבע חזק בהרבה מהאדם, ושאם איכשהו נביא להכחדו של המין האנושי, יש להניח שהטבע ישגשג, ולא ידעך, כפי שהספר מתיימר לטעון. ברגע שאנחנו נפסיק לחבל בטבע, הוא רק ילך ויפרח ויגיע לאיזון חדש, אז גם כאן מבחינתי לסיפור אין היגיון.
לסיכום, חשבתי שאגיע לאיזושהי פואנטה בסוף, וגם זה לא היה. אם זה לא היה ספר של 200 עמודים גם כנראה שהייתי מפסיקה לקרוא באמצע. זה פשוט סיפור שכתוב עם המון מילים גבוהות, בלי להגיד יותר מדי, עם דיאלוגים דלים חסרי מעוף, מדכא ומלא סבל לא מוסבר מראשיתו ועד סופו, ומי שכבר מגיע במצב רוח מלנכולי לקריאה, יצלול עוד יותר עמוק עם הסיפור האפל הזה. לא ברור לי מי הצליח להנות מהספר, אבל אני פה כדי להזהיר אחרים, כי הדירוג הגבוה שלו בכל מקום אפשרי הוא מטעה בעיני. מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•כרמל
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

את רוצה לקרוא ספר שיגרום לך להעריך מותרות כמו קורת גג, קפה ומאפה?

הדרך – קורמק מקארתי

שמור את האש בוערת; קטנה ומוחבאת ככל שתהיה.

עלילה:
אב ובנו, במסע דרך שרידי אמריקה מכוסי אפר, לאחר אפוקליפסה בלתי מוגדרת.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, פחות עלילה

דמויות מעוררות: היקשרות-טראגית, אמפתיה-כואבת, אינסטינקט-הורי

וייב: מלנכולי, אפי, מותח

טון: צעיר, מנותק, רהוט

מסע פוסט-אפוקליפטי מופשט בנוף מת; מדיטציה בלתי פוסקת על הישרדות ועל המשמעות של לשמור על טוב, בעולם שלא מציע סיבה או נחמה.

אהבתי

שפה מינימליסטית, מקראית כמצופה; יופי פואטי (איכשהו) שנוצר על ידי תיאורי אפר וחורבן; עוגן בלתי נסבל כמעט, שמערכת היחסים בין האב לבן מטילה בעולם שהתרוקן מכל השאר.

אבל

הרומן אפל ותובעני (גם מבחינת השפה, וגם מבחינת התוכן); העלילה חוזרת על עצמה באיזושהי לולאה מכוונת של רעב ואוכל גרוע.

בקיצור:

אחד הספרים הקשוחים; לכאורה נגיש וחזותי, אבל מעשית, לא מקום שרוצים להגיע אליו בקלות, ולא מראות שרוצים לדמיין באותה מידה; הקשר המשפחתי, גם אם לא הכי עמוק בספרות, מושך ומעניין; הרומן, ביחד עם הפילוסופיה שהוא מציג, שווה את הסחיטה הרגשית.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - הדרך https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9a/

אופנתי להשתמש בבינה מלאכותית לכתיבה, ועקב כך, אופנתי לא פחות לטעון על כתיבה שהיא נעשתה באמצעות בינה מלאכותית. כך או כך, חווית הקריאה שלי היא אישית, אנושית, ותיעודה תבניתי, תמציתי, ונכתב כולו על ידי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•ephemeral
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

אב וילד הולכים דרומה, בארץ הרוסה, חרוכה, כששום חי לא שרד: לא חיות, ציפרים או דגים, גם לא צומח - הכל שרוף, אבוד, אוויר רעיל, וסכנת מוות מהחיה היחידה שנשארה בחיים - ניצולים אנושיים. שני הגיבורים חסרי השם חייבים לנוע כל הזמן כי לעצור במקום אחד זה מסוכן. הם לא יודעים לאן הם הולכים או מה ימצאו כשיגיעו לשם. חורף, קור אימים, אין מחסה והאוכל הוא כל מה שמצאת במקרה בבתים חרבים שנבזזו לפני שהגעת.

הספר הזה ערך אתי קרב רציני בו הוא ניצח: זמן רב לא רציתי לקרוא אותו כי למה לי עצב וחורבן? מה רע לקרוא על נושאים קלים יותר, למשל איזה רוצח סדרתי מתועב? אבל זכרתי את שני הספרים של הסופר שקראתי והתפעלתי, התחלתי לקרוא ו...לא הצלחתי להפסיק.

נדמה לי שבכל הספר לא מופיעה המלה "אהבה". למרות זאת נושאו הוא אהבה עצומה ומחוייבות אין קץ של האב לבנו. הישרדות היא רק משנית לאהבה הזו, וזה שביב התקווה היחיד שמצאתי בספר, כשמקארתי, כמו בספריו האחרים, חותך באיזמל חד כל שביב של רגשנות או טיוח, ומשאיר את הבשר חשוף. אין תקווה, אין אור בקצה המנהרה, אבל אנשים מוכרחים לעשות מה שהם מוכרחים לעשות. והנה מה שחשבתי שהוא תמצית הספר: "...בנאדם שאין לו אף אחד יעשה בשכל אם יארגן לעצמו איזו רוח רפאים נסבלת. תפיח בה רוח חיים, תשדל אותה במילות אהבה ותגן עליה בגופך מכל רע..."

הספר הזה נגע בי באופן שספרים מעטים עושים. בסגנונו הידוע של מקארתי, במשפטים קצרים ומלים פשוטות הוא מצייר תמונות שאין לך ברירה אלא להיות חלק מהן. למעט התרגום שלפעמים מכניס מלים שאינן מתאימות לסגנון הפשוט והחד משמעי של מקארתי (מיסעה? פָּלִימְפְּסֶסְט? אתה משכיל, מר אמיר צוקרמן, אבל פיספסת פה בגדול...) כל השאר מעולה - אפילו הכריכה הקודרת. ולחשוב שאת כל זה הוא הכניס ב207 עמודים...

*

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

לאורך כל הספר נשאלת השאלה, מה גורם להם להמשיך ללכת? ללכת אל הלא נודע, אל האופק האפור והקודר שמסמן אך ורק מוות.
"הדרך" היה עוד ספר שקראתי בתקופה לא הכי פשוטה, מבלבלת ומעיקה. הספר העלה בי שאלות רבות שהתמזגו יפה עם הרקע של חיי באותו הזמן. ספר שגרם לי לתהות רבות על מה מחזיק אותי בעולם הזה. זאת הייתה תקופה שבזכות הספרים והמוזיקה הצלחתי להשיב את השלווה חזרה אל תוך חיי. "הדרך" היה אחד מאותם ספרים.
הספר מתאר את דרכם של אב ובנו בעולם שחרב, עולם ריק מלבד התהייה והמוות.
יצא לי לחשוב רבות מאיפה הכח להתעורר בכל בוקר לעולם כה אפל ולהמשיך ללכת כשבאמת אין שום מושג מה מחכה בהמשך הדרך ובכלל מהי הדרך? לא מצאתי תשובה מספקת לשאלה הזאת פרט להנחה הבסיסית שמדובר במערכת יחסים של אב ובן. האב יעשה הכל כדי לשמור על בנו ובזמן שנותר לו יעשה כל שביכולתו למצוא לו מקום מסתור בטוח.
במהלך המסע הילד שואל שאלות ומנסה למצוא תשובות על עבר שנמחק ללא זכר. האב משיב עם תשובות קצרות ולא חושף את אותם זכרונות קשים שכן העיקו עליו. קונפליקטים שעולים במהלך הדרך ושאלות של מוסר, האם זה נכון להתנהג ככה רק בגלל המצב הנוכחי? מי הם הטובים ומי הרעים? הבן שאל את האב את אותן שאלות ותמיד דאג לוודא שהם הטובים. האב שהבין את מצבם דאג אך ורק לבריאותו של הילד ולא עצר לחשוב פעמיים.
מקארתי הצליח להכניס אותי לתוך המציאות הטרגית הזאת מה שגרם לי לתהות "איך אני הייתי פועל אם הייתי באותה סיטואציה?" (איזה מזל שאני לא, המסקנות שהגעתי אליהן לא שמחו אותי בכלל אבל היו הגיוניות ביותר לאור המצב ולכן השלמתי עם העובדה שאין עוד דרך אחרת.) תהיתי אם ונגיד המצב היה שונה והאב היה לבד, האם הוא היה ממשיך במסעו ומתמודד עם החוסר וודאות ששררה סביבם? או שאולי כמוני היה מחליט לסיים את המסע. הרי מה שווים החיים כשכל מה שנשאר זה כלום ושום דבר? לגיבור שלנו היה בן שעליו הוא נשבע להגן בכל מחיר, בחייו אם צריך. המערכת יחסים בין השניים מרגשת. שניהם תרמו אחד לשני ודאגו לשמור על הלהבה שלא תכבה. זה היה מסע קשה, מסע עצוב ומרגש.
נקודה חשובה שיש לזכור היא שהילד הוא סה"כ ילד, כל השאלות והתהיות שלו לאורך המסע ילדותיות ומלאות תמימות שמטרתן לשפוך קצת אור על האווירה הקודרת של הספר הזה. אני לא ציפיתי לשיחות ודיונים חוצי גבולות, ממש לא. הדיאלוגים קצרים. יש יגידו שהספר לוקה בחסר, בעיקר בתיאורים ובמידע שנחשף (מעט מאוד) על הדמויות, על עברם, על מה קרה ומתי קרה. האמת? זה רק העצים עבורי את חווית הקריאה.
ספר מומלץ, קריאה מהנה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

סופרלטיבים שניתנים לספר בגב הספר עצמו מאוסים בעיניי, וגם די מגוחכים. אני רואה את זה כמו זלזול מוחלט באינטליגנציה של הקורא וביכולת השיפוט שלו. כאילו שהקורא לא מודע לכך שהשבחים והמחמאות ניתנים ע"י יחצ"ן, עורך או אפילו הסופר עצמו. בגב הספר הזה נכתב "קוֹרמאק מקארתי, מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו, כתב רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש" וגם "הדרך הוא יצירת מופת קאנונית, שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה." נו, טוב שהם לא כתבו שזה הספר הכי טוב EVER. כי בעיניי הוא ממש לא.

למה לא נפלתי מהספר הזה? קודם כל בגלל שקראתי אותו בשכיבה... אבל חוץ מזה הוא מאוד בינוני בעיניי, בלשון המעטה. יותר מהכל, הספר הזה נראה לי מתאמץ. מתאמץ להיות פילוסופי, מתאמץ להיות אלגורי, משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות איכותי. מה לעשות, כשמשתדלים יותר מדי זה הופך להיות מאולץ, מייגע וטרחני. יש בספר תיאורים פלצניים, מנופחים מרוב חשיבות עצמית, תוך שימוש בשפה גבוהה ומליצית, וזה מלאכותי ומאוד לא טבעי. טעימה (לא מתוקה בכלל...): "תקרת הגבס מעוקרת בקפלים רחבים כקפלי וילונות והכרכוב המצהיב המעוטר בשיניות מקושת ומשוחרר ממרומי הקירות"(עמוד 79). בו בזמן יש כאן שימוש בכתיבה מינימליסטית במסגרת הדיאלוגים – שפה רזה, ענייה, דלה. לא אהבתי את השילוב הזה. הקפיצות מהשפה הנשגבת לדיאלוגים של "כן", "לא", "אני מפחד" ו- "אני יודע" מאוד צרמו לי.

חוץ מזה, אין כאן כמעט עלילה, ועלילה לדעתי אמורה להיות מרכיב חשוב בספר. יש כאן מסע, ויש תיאורים קודרים ומדכאים, ויש הרבה מאוד דברים נעלמים ונסתרים, וכמובן חזון אפוקליפטי נורא, שאת אופיו המדויק כלל איננו יודעים (עוד דבר שלא אהבתי בכלל). אבל עלילה? כמעט לא תמצאו כאן.

מה בכל זאת מצא חן בעיניי בספר? פה ושם מבליחים להם כמה רגעים של ביטויי אהבה מרגשים בין האב לבנו, מסירות נפש שמצליחה להאיר באור יקרות את המסע האפל והקודר הזה, ונותנת לנו על הדרך שמץ של אופטימיות. אגב, לאב ולבן אין שמות, והדבר נראה לי קר ומנוכר. יכול להיות שזאת היתה כוונת הסופר, אבל בכל אופן לא אהבתי את זה.

וחוץ מזה, מה אתם, בני האדם, מתלוננים על הדרך הקשה והמייסרת שלכם? מה אני אגיד, בתור צב? הדרך שלי היא הכי קשה, הכי איטית, הכי ארוכה והכי הכי מייגעת. טוב, נו, גם אחי הקטן החילזון לא בדיוק מלקק דבש...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

הסופר קורמאק מקארתי, הוא ענק לפי כל קנה מידה ספרותי. כל ספר שכתב (ותורגם לעברית) יכול ללפות קורא בגרונו, מהתחלה ועד לשורת הסיום. "הדרך" הוא תיאור מסע פוסט אפוקליפטי של אב ובנו, בדרכי אמריקה. באופן מוזר, או מפליא, שזורה בתיאור הנוראות שדרכן עוברים השניים איזו תקווה. אולי הרוח האנושית תנצח בסוף? אין לדעת! לבעלי קיבה חזקה (אשתי הקראנית הגדולה ממני, לא מעיזה לפתוח את הספר) ומחפשי חוויות חזקות.

לפני שנה•
★★★★★
•מעוז
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

איך לעזאזל אפשר להרגיש כל כך הרבה כלפי שתי דמויות שאנחנו אפילו לא יודעים את שמן? לקורמק מקארתי הפתרונים
הספר מספר על אב ובנו במסע הישרדות בשממה האפוקליפטית של אמריקה אחרי מה שנראה כמו הפצצה אטומית שמחקה את הציוויליזציה לחלוטין והשאירה אחריה רק כמה אנשים שבורים עד כדי טירוף.
הכתיבה אפלה, סימני הפיסוק ניתנים בקמצנות, הדיאלוגים נכתבו כמשפטים רגילים באמצע פסקה והכל מעורר תחושה קלסטרופובית שמשהו מעוות ורקוב כאן עד השורש.
בתוך עולם משוגע וזר כל כך נותן לנו הסופר להיאחז במערכת היחסים של האב והבן, וגאד דאמ היא גאונית.
לא ארחיב מעבר לזה, רק אומר שהספר גרם לי לבכות, דבר שנדיר מאוד אצלי.
ממליץ בחום לשמוע תוך כדי קריאה את הפסקול המופלא של הסרט שיצא על הספר. לא טרחתי לראות את הסרט אבל הפסקול שכתב ניק קייב ישתבח שמו עם וורן אליס מהבד סידס הוא מדהים ויוצא דופן.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•נפתול
דירוג
5.0
לפני 7 חודשים

“איך לעזאזל אפשר להרגיש כל כך הרבה כלפי שתי דמויות שאנחנו אפילו לא יודעים את שמן? לקורמק מקארתי הפתרו”