פחד הוא אחד מהרגשות האנושיים שזכינו לחוש. לב הולם. זיעה בידיים. העצמת אירועים עד כדי הפיכתם למפלצתיים. מעין מפלצת ששורטת בציפורניה ומאותת לנו על קיומה בכל עת.
לפחד, לתבהלה, יש אופי קבוע. לתפוח במימדים אדירים ולסכל כל רצון טוב שלנו לדבוק בשגרה המנחמת, תהיה שגרתית כמה שתהיה.
לעיתים הפחד יכול להועיל וישנם אנשים המכורים לתחושה המעקצצת הזאת, מסמרת השיער.
גם גיבורת הסיפור, אירנה, חשה פחד. הפחד להיתפס ולהטיל חרפה על משפחתה, להכתים את שמה הטוב כתוצאה מרומן אוהבים קצרצר בינה לבין פסנתרן מפורסם.
אירנה אינה אוהבת אותו ואף לעיתים אינה חשה במשיכה עזה כלפיו, היא מעידה זאת בעצמה באופן נחרץ ותכליתי, בין השורות והדפים המגוללים את סיפורה. הסיבה היחידה שהיא נענת לחיזוריו היא הרצון לחוש את טעמה העז של ההרפתקה. הרפתקה אשר עולה לה ביוקר, גם אם לזמן מה.
ראשיתה של העלילה מתחילה כאשר אירנה יוצאת מביתו של מאהבה ונתקלת באישה ענייה, בהמית ועזת מצח, הטוענת שהיא חברתו של הבחור ועובדת בגידתה של אירנה דועה לה.
מאותה עת מתחילה מסכת סחטנות מצד אותה אישה ופחדה של הגיבורה מקנן בקרבה, פחד שככל שהזמן חולף, מזדחל מעמודי שדרתה ותופח למימדי ענק, כגידול ממאיר המאכל את שגרתה השלווה והנעימה בחיק ילדיה ובעלה הפרקליט המכובד.
כמיטב סגנונו הנמלץ והרגיש של צוויג, הוא מעמיק חפור וחדור אל תוך נבכי הנפש הנסערת של אירנה. באמצעותה של אירנה אנו עדים לקמילתו של אדם בריא ונהנתן, אישה במיטב שנותיה, שהצרה אשר נחתה על ראשה, מדירה שינה מעיניה והורסת אותה בכל דקה שעוברת.
צוויג מיטיב לתאר נפש יציבה שמתרסקת במעופה, אט אט מתקצצות כנפיה של אירינה והיא מרגישה כמי שהאדמה נפערת מתחת לרגליו. וגם נסיונותיה הבטלים לשוות לעצמה התנהגות נורמלית גם הם עולים בתוהו.
לאט לאט, ככל שעובר הזמן, הפחד מדביק אותה אליו, עד שהיא נעשית שבויה בפחד של עצמה....והיא מרגישה שהדבר הטוב ביותר הוא פשוט למות...
זוהי נקודת הקלימקס של הסיפור שמקבלת תפנית שאותי לא הפתיעה אבל בכל זאת גרמה לי להרגיש שצוויג לא ירד מגדולתו לגמרי. גם אם הסיפור אינו ברמה של האחרים, יש בו יופי מיוחד שרק כתיבתו הנפלאה, העדינה והופכת הקרביים של צוויג, מאפשרת לקורא להרגיש.
מה גם, שלמרות הכתיבה המופלאה, שפעת התיאורים שבעזרתם הסופר מפיח חיים בסיטואציה ובעלילה, שעלולים להיות קרובים לליבנו, כי מי, בעצם, לא חש מימיו פחד? חשתי שאירינה קיבלה כגמולה. החטא ועונשו. ושמחתי על כך.
מאז ומעולם לא סבלתי אנשים בוגדנים. זה מעשה של אנשים פחדנים שיש לתת עליו את הדין, במוקדם או במאוחר. לכן כולי תקווה שבמידה ואירנה הייתה אדם בשר ודם ולא יציר דמיונו של הסופר, היא הייתה פותחת דף חדש עם בעלה ונשבעת שלא תבגוד בו עוד לעולם...
ואומנם אין זה קשור אך במהלך הקריאה תהיתי לעצמי על השימוש המרובה של צוויג במוות כפתרון הולם לדמוויותיו הסובלות, המתחבטות בסוגיות שעבורן הן הרות גורלן. האם המוות הוא אכן הפתרון האידיאלי? מדוע השימוש באמצעי זה? מרבית סיפוריו וספריו, הדמויות מעלות בשלב מסוים את המוות כפתרון היעיל ביותר. אולי זו הקדמה כלשהי לאחרית חייו המרה של צוויג שבחר הוא עצמו באמצעי המוות כפתרון לבעיותיו?
ייתכן מאוד וזו סוגייה מעניינת בפני עצמה.
בקיצור נמרץ של העניין, ספר מומלץ. כמיטב המסורת הצוויגית., שלא יותיר אתכם אדישים [לפחות את חלקכם] ולמרות עמודיו המעטים. מעניק לקרוא הרהורים לא מבוטלים על טבע האדם הנגלה במחשכים ומה מתחולל אצלו בנשמה כאשר דוחקים אותו אל הפינה.
