בעולם נהדר ואכזר הוא ספר נהדר ואכזר.
חמישה סיפורים קצרים ושתי נובלות שכולם סובבים סביב עוני, מלחמות ומוות (ממלחמה, מחלות, עוני, רעב ועוד) בברית המועצות בתקופות שונות.

אצטט ברשותכם פיסקה אחת מן הספר:

"הם עוד לא הכירו את ערכם של החיים, ולכן גם לא ידעו מהו מורך - לחוס על גופך מחשש לאבדו; היישר מן הילדות יצאו למלחמה, מבלי שהתוודעו לא לאהבה, לא לתענוגות המחשבה ולא להתבוננות באותו עולם בל ייאמן שהקיף אותם.
הם לא התוודעו לעצמם. ועל כן הייתה נפשם משחוררת מן הכבלים שהיו עסוקים לרתק את סקרנותם אל אישיותם הם.
וככה חיו החיילים האדומים בשיתוף פעולה מלא עם הטבע ועם ההיסטוריה - וההיסטוריה בימים ההם דהרה כמו קטר, סוחבת בעלייה את מלוא כובד העולם -
עוני וייאוש וקפיאה כנועה על השמרים"

יצירת מופת

בדרך כלל אני נרתע מספרים שמתיימרים לתת עצות טובות לחיים, דרכים בטוחות להתעשר, הכוונות לפרישה מהעבודה בגיל 30 וכו' ולכן ניגשתי אליו בחשש אבל אני שמח שהתבדתי.
"12 כללים לחיים" אינו נכנס לקטגוריה של ספרי העשרה עצמית של שקל וחצי, שאנחנמו רואים הרבה כאלו לאחרונה, אלא יותר סיכומון פילוסופי אגרגטיבי ברמה בינונית ששואב מקורות מתחומי הדתות, פילוסופיה, היסטוריה, מדע וספרות.
מגרעה בולטת היא חזרתיות מסויימת ואורכם של הפרקים, לטעמי היה יכול להיכתב בצורה מקוצרת יותר ויותר ידידותית לקורא הממוצע.
פיטרסון יודע לזרוק חצים מדויקים למטרה, אם כי מעופם יכול להיות קצת ארוך, כשהוא רוצה לחזק את טיענותיו שסך הכל הם מאוד מאוזנות לדעתי.
4 כוכבים ממני

סיפורו של קיקוטאני, אסיר עולם שמשתחרר מהכלא היפני לאחר שקיבל חנינה, הספר מתאר את הקשיים שאסירים חווים במעבר החד מתא קטן לעולם הגדול והפתוח.
לאט לאט לאורך העלילה הקורא מגלה על מה קיקוטאני נשפט ומה גרם לו להגיע למצב שבו הוא צריך לבצע את הפשע.
ישנם תיאורים רבים של מצבו הנפשי ודילמות לגביי חרטה על המעשים שנמשכים עד לסוף הטרגי של הספר.
הגעתי לספר דרך ביקורות בסימניה ואשמח להמליץ עליו הלאה.

״חזרה בלי תשובה״ הוא ספר המשך ל-״מלכוד 67״.
בספרו הקודם התעסק הסופר בימין ושמאל פוליטי ואילו כאן ישנה צלילה בעוד שלב ברזולציה לתוך ההבדלים בין חילוניות לדתיות.

הספר מחולק לארבעה חלקים אך אתייחס לשניים העיקריים:

חלק א - תיאור גישות שונות של חילוניות אלטרנטיבית שכוללת חיבור לדת ולאלוהים אך ללא הקיבעון והקיפאון של המצוות והחוקים - דתיות כאמצעי מעשיר ולא כובל.
ישנה התייחסות רחבה לרעיון הציוני שמטרתו הייתה לייצר יהודי חדש שימרוד ביהודי הגלותי - יהודי שאינו מסתמך על שלטון גוי ואינו זורק את כל האחריות על אלוהים שיצילנו מיד צרה.
הציונות רוצה יהודי חופשי ששולט בגורלו שלו, עובד את אדמתו ומגן על עצמו, אך עם חזרה לדת - הציונות התממשה בארץ ישראל והתקשורת היא בשפה העברית - חזרה למקרא.
בחלק זה מובאות דוגמאות של חיים נחמן ביאליק, ברדיצ׳בסקי, א״ד גורדון ועוד.

חלב ב - מתמקד בדתיות אלטרנטיבית ומוצגות פרשנויות שונות של אורתודוכסיה סגורה ומקובעת שקובעת שאלוהים היא נצחי וההלכה היא נצחית ואסור חדש מן התורה אל מול רפורמיות שטוענת שההלכה חשובה בגלל שהיא יכולה להשתנות, האדם הוא בעל הניצוץ האלוהי והעולם משתנה ולכן ההלכה צריכה להשתנות גם כן.
חובה עלינו להתתפתח ולרכוש תבונה ולא להישאר מקובעים.
ישנן דוגמאות רבות של הרמב״ם, חזון איש ובית הלל מול בית שמאי.

הספר הקודם עסק בזהות פוליטית, הספר הזה הוא ספר הגות יהודי פר אקסלנס שנכנס לעובי הקורה באיך אנו אמורים להתחבר לדת ולעצמנו מבלי לפגוע במודרניות בין אם אנחנו דתיים או חילוניים .

בגדול, מצטער על הקלישאה, הספר עוסק בכך שאפשר להיות דתי ולשמור על פתיחות מודרנית והתפתחות אישית בדיוק כמו שאפשר להיות חילוני שמחובר למסורת.
הכל עניין של איזון, מצרך נדיר אצלנו בנוף הישראלי...

הסופר מיכה גודמן מביא את הרקע והגורמים (חלקיים בלבד יש לומר) של הסכסוך ישראלי-פלסטיני, כאשר ההתמקדות היא בתוצאות של מלחמת ששת הימים והגדלת שטחי המדינה, עם התייחסות יחסית מועטה למלחמת השחרור.

הספר נפתח בהסבר על ההיסטוריה של השמאל והימין בישראל ואיך שהם התפתחו לכיוונים שונים ממה שתוכננו.

החסמים הדתיים, חברתיים, בטחוניים, גיאוגרפיים ודמוגרפים שמוצגים לנו לאורך הספר מייצרים מלכוד משולש בין הימין, השמאל והפלסטינים - בשיח פוליטי אלים, בחוסר הקשבה והתעלמות מהצד האחר שנובעת מהיצמדות לאידיאולגיה, סכסוכים קרביים ועוד.
הספר עושה כמיטב יכולתו על מנת להעביר את המידע בצורה אובייקטיבית ללא היצמדות לנטייה פוליטית כזאת או אחרת ולהציג לנו את הפתרונות שנראים לו ראויים להפוך את הסכסוך כלשונו, ממחלה קטלנית למחלה כרונית אך לא קיומית.

בספר אין שום התייחסות לרצועת עזה שכן לרשות הפלסטינית אין שום יכולת השפעה על החמאס.
כל המידע המועבר בספר מתייחס לרשות הפלסטינית ולשטחי C.

ישנו ניסיון, שבעיניי הוא מוצלח, להציג את התפיסה הפלסטינית בצורה רחבה יותר ממה שמוצגת לצרכן התקשורת הישראלי הממוצע.

אין בסקירתי שום הטייה פוליטית לצד כזה או אחר אלא התייחסות לספר בלבד.
אנו חיים את הסכסוך יום-יום במישרין ובעקיפין, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו ובעקבות כך אני ממליץ על קריאת ספר שבעיניי הוא ראוי.

הסופר רצה לכתוב ביוגרפיה מיוחדת על סטלין כך שקיבלנו "אוטוביגרפיה" שנונה וחריפה שבאה לתמצת בקצרה את קורות חייו של סטלין:
מילדותו בגאורגיה, דרך שוד הבנק הנועז בטבילסי ועד תפיסת השלטון וגירוש טרוצקי.
הספר מתעלם כמעט לגמרי ממלחמת העולם השנייה ומהיטלר ומתייחסת בעיקר ליריבות של סטאלין עם לאון טרוצקי.
ספר מעניין שמועבר בקלות.
מבחינתי חמישה כוכבים

בשנת 1867 יצא מארק טווין במסע תיירותי לאירופה והמזרח התיכון וסיקר אותו עבור כמה עיתונים ולאחר מכן גם איגד את הרישומים לספר.
מתוך כל המקומות שהיה בהם, נערך החלק שבו הוא שוטט בארץ ישראל ויצא כיומן מסע מקוצר וסאטירי שמובא לפנינו.
כמו שהוא תיאר בשנינות, מסע תענוגות זה לא היה, לדבריו הדבר היחיד שהיה חסר כדי שיהיה זה מסע לוויה - היא גופה מתה.
מה שבעיקר מעניין אותנו הקוראים הישראלים, הם התיאורים של מה היה בארץ טרום העליות הציונית והפרחת השממות.
ומה שמארק טווין מתאר ביומן המסע בהחלט אפשר להגדיר כשממה, הוא מופתע לגלות שהכל כאן קטן ואינו מרהיב ביופיו.
בעיני רוחו נהר הירדן אמור להיות עצום וביתו של ישו הוא יותר ממערה קטנה, אך כגודל הציפייה של אלפי שנים, כגודל האכזבה.
הסופר שוחט פרות קדושות, מקומות קדושים (כמעט כל המקומות הקדושים בארץ ובעיקר ירושלים) , את הנצרות, הקדושים למיניהם, עולי רגל שגונבים חתיכות של כל דבר שנקרה בדרכם ועוד.
ספר מסע קצרצר 170 עמודים בסך הכל שאפשר לקרוא ביומיים.

חמישה אנשים טוענים, כל אחד בסיפורו שלו, שהם עצרו את הטנק הסורי המפורסם בדגניה (לא הטנק ההפוך בבניאס איפה שכל עמישראל מצטלם בקיץ).
כל דמות מגיעה עם עבר או הווה טעונים (אב שכול, ניצול שואה, אנשים שעברו מלחמות ועוד) וההיצמדות של כל אחת מן הדמויות לסיפור הטנק מעניקה חשיבות לכל אחד ולמורשת שלו.
כמו שמאיר שלו מחובר בכל מילה שהוא כותב בכל אחד מהספרים שלו לאזור נהלל, כך מרגישים את החיבור החזק של הסופר לגולן ועמק הירדן גם בטנק ובמיוחד ב"הביתה".
בדומה לספרו הקודם, אסף ענברי לוקח אנשים ואירועים אמיתיים ועוטף אותם בעלילה מרתקת וכתובה היטב.
הדבר היחיד שחבל לי, הוא שיש לו רק שני ספרים כרגע.
כל ספר שהוא יוציא אני אקרא.
מומלץ בחום!

***ספויילר - אני הולך לשחוט קלאסיקה

אני מעדיף שלא לקרוא ספרים פעמיים ולא לראות את אותם הסרטים פעמיים, אישית אני מעדיף לקבל את המסר ברור בבום פעם אחת ולהמשיך הלאה לאתגרים הבאים.
בגלל זה לא התחברתי ללוליטה, ממנטו, ונילה סקיי, מועדון קרב ועוד כל מיני כאלו.
אם צריך לקרוא אחרית דבר באורך של 50 עמודים בסוף הספר כדי להבין אם הספר גאוני + הסברים על ֿ״ביצי הפסחא״ שהועברו בשפת המקור אז כנראה שהמסר לא מועבר לקורא בצורה מספיק ברורה או שפשוט עדיף לא לקרוא אותו בעברית.
ישנם משחקי מילים וחידודי לשון שרק שפת המקור יפה להם ושום תרגום בעולם לא יעביר את המסר כמו שצריך.

לכל החוששים בגלל עניין הפדופיליה, הספר אינו עוסק בפדופיליה אלא משמש כמסגרת לסיפור, אין פה הצדקה ואסור להצדיק פדופיליה.
בתוצאה הסופית אם נהנתם לקרוא או לראות רוצחים, פושעי מלחמה, טרוריסטים ועוד על גביי המסך או העמודים המודפסים - סימן שהייתה האנשה טובה והאמן עשה את עבודתו נאמנה.
נאבוקוב החליט להאניש פדופיל, הרעיון ליצור רומאן סביב פדופיל הוא אמיץ ושובר מוסכמות ורק בשביל זה הצדיק את קריאת הספר.

עד פה השנקל שלי לגביי המסביב, נעבור לעלילה למי שלא מכיר:
הומברט חווה בגיל צעיר חוויה מינית עם ילדה בת גילו ובעקבות כך מתקבע בו הדחף לחוות ולשחזר את אותו ריגוש עד כדי כך שבכל ילדה קטנה הוא מחפש את הלוליטה שלו שעימה הוא בילה בגיל צעיר.
החיים מגלגלים אותו לביתו של שרלוט הייז, אלמנה + 1 שגרה בעיירה קטנה במערב התיכון ומשם מתחיל סיפור אובססיבי כפייתי לגביי יחסו לבתה הקטנה - דולורס, aka, לוליטה.
החלק הראשון של הספר מתאר את כל התהליך שגרם להומברט להיות פדופיל ועד למצב שבו הוא מפתח מערכת יחסים עם דולורס, זה היה החלק המעניין.
החלק השני הכיל יותר מדי שמות של מקומות, תיאורים של אכסניות, עיירות ופרטי נוף למיניהם וממש הרגשתי שאני רץ קדימה העיקר לסיים עם הספר כבר.
לא אהבתי ולא התלהבתי