ביקורת ספרותית על פחד מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

נפלה בחלקי הזכות לקרוא את הנובלה ״פחד״ בתרגום החדש והמשובח של הראל קין, הזכור לי לטוב כל-כך מתרגומו לנובלה ״עיני האח הנצחי״ של אותו הסופר, ובאותה ההוצאה. את צוויגי (שם-חיבה) תמיד הערצתי, וכל יצירה, כל ספר, כל נובלה - אף יותר ויותר.

קשה לי להעביר בכמה מילים זחוחות את ההנאה המופלגת שהפקתי מהקריאה, את העושר הלשוני, את גדולתה של נובלה קטנה, ואת הניואנסים המורכבים של סיפור שהוא לכאורה, פשוט.

צוויג טווה כאן רשת מדהימה.

אירנה היא אישה יפה, נשואה לעורך-דין אמיד, אם לשני ילדים, החיה חיים בורגניים שלווים וחופשיים, ואז - היא מועדת. היא פוגשת באחד האירועים החברתיים את מר-פתיין, בדמותו של פסנתרן מפורסם, ומשהו בו ממגנט אותה. היא עצמה לא ממש מבינה מדוע, אבל כמו פרפר לאש (וסליחה על הדימוי המקורי), כך היא נמשכת, כמעט בעל-כורחה, אל האמן הצעיר הזה, המייצג עבורה את כל מה שחייה אינם: הרפתקה, בוהמה, תשוקה, ביטוי עצמי נטול עכבות, חידוש. אירנה נתפסת בקורים הדביקים והעיקשים של ההסתכנות, של הריגוש ושל ההתרסה, ומאפשרת לעצמה לזלוג לדבר עבירה. למה התרסה? כי גברת מכובדת לא נוהגת לקחת לעצמה מאהב, בטח לא כשחיי הנישואין שלה מתנהלים על מי-מנוחות, ובטח לא כשהציפיות ממנה כה קפוצות בנוקשותן, המוסווית על-ידי חפצים נאים ומשרתים ותכשיטים יקרים.
אבל מתחת לשמלות המלמלה ישנו גוף מנומנם המתאווה להתעורר, לצאת במחול אקסטטי, להרגיש! הופעתו של מאהב בחייה מאפשרת לה כל זאת, אך עד מהרה המפגשים האסורים מקבלים גוון עכור של עוד ״מטלה״ שגרתית, ואירנה לא מסוגלת להתנתק מהקורים, למרות שהיא משחקת באש וזה מפחיד אותה נורא.

ובכלל, אירנה מצטיירת כטיפוס די חלש ופסיבי. למשל, צוויגי מספר לנו שאירנה נישאה בשידוך, אמנם, אך היא ״לא התנגדה״ לו.
נו נו אירנה, גם למר-פתיין לא ממש התנגדת, כשהזמין אותך לרסיטל פרטי בדירתו!

הרומן עם מר פסנתרן משתלב נהדר בשיגרת חייה של הגברת, עד שיום אחד - מכשול! אירנה נחשפת על-ידי אישה הטוענת להיות ידידתו הקנאית והענייה של המאהב, וכך מתחילה להיטוות סביבה רשת נוספת - מאיימת מקודמתה, מצמיתה, מטריפה - רשת הסחיטה.

גם כאן אנחנו מקבלים אישושים חותכים לפסיביות של אירנה, לנטייתה להיגרר אחר המאורעות במקום ליצור אותם, במקום להתייצב באסרטיביות אל מול האיום ולהדוף אותו בערמומיות. כמה שהתחשק לי לצעוק לה: אירנה! אל תיכנעי! מדוע את מניחה לה לרדות בך ככה??

אם קודם לכן גברת אירנה הנואפת היתה חרדתית, מפוחדת עד כלות שמא תיתפס - אז עכשיו, משסודה עלול להתגלות באופן אכזרי שכזה, היא מאבדת את הצפון לגמרי. הפחד משתק אותה, מעייף אותה ומכביד על כל ישותה. היא נתקפת פרנויה, די מוצדקת למען האמת, וזעם, ותסכול תהומי, והאבדון אורב לה כמו חיה משחרת לטרף.

באיזו דרך תבחר? האם היא בכלל מסוגלת להחליט, לבחור, לקדם את המתרחש לעבר תוצאות רצויות לה, או שמא תיכנע לסחיטה עד הסוף המר והבלתי נמנע? ובעלה, האם הוא חושד בה? מה פשר מבטיו האפלים, החמורים? האם הוא יודע הכל ורק מנסה לעודדה להתוודות, כפי שהוא עושה בבית המשפט? רגע, אבל הוא סניגור בעצם, הוא מגן על העבריינים. אולי לא הכל אבוד?

והפחד הזה, האימה המסחררת, הרשת הזו שסוגרת עליה מכל כיוון, המחנק, חוסר האונים הבלתי נתפש! הבושה!! ואם תתוודה, בודאי תיענש. תנודה, כנואפת וכגרושה. הפחד מגורל מצמרר שכזה אוחז בה בעוצמה. מעולם לא נאלצה להתמודד עם משברים כאלה, מעולם לא נדרשה לאזור כוחות שכאלה!

כל מילה של צוויג זועקת כישרון אדיר. המתח, הסטרס, קוצר הרוח, הפכפכותה של אירנה, כל זאת ועוד מהדהדים עמוק בתוך הקורא והוא מתמזג עם הסיפור בשלמותו. חשתי שאני רצה-מדדה אחרי אירנה, מתנשמת ומתנשפת, אל כל פינת מודעות חשוכה, אל כל זוית מצב-רוח מסויטת, אל כל קריסה או סיכוי להתאוששות; וכך, מוטרדת ומקווה לטוב, ליוויתי אותה עד הסוף הנכסף של ייסוריה, ואם חייכתי או היזלתי דמעה, ודאי תהנו לברר בעצמכם.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על פחד