לחץ. כל כולי גוש נוקשה ומכווץ של לחץ, שהימים הדוהרים אל תאריך הגשת התזה דוחסים אותו עוד ועוד, כמו בשקית ואקום. הגוש הזה משכים קום בבוקר ומבטיח לעצמו, כל יום מחדש בשבועיים האחרונים, שהיום הוא ירגע. הוא נכנס לרכב, זוחל וסובל בפקקים, ניגש לשולחן המחשב שלו, ומתיישב מולו בתקווה זהירה. לצדו, עדיין בלתי-נראית, מתיישבת ישות נוספת. חולפות רק כמה דקות עבודה, והנוכחות שלה נעשית מוחשית מרגע לרגע. בשהייה הראשונה בין ניסוח משפט למשנהו, בשבריר השנייה בין חילופי קבצים על המסך - היא עטה על הגוש ולוחשת את מילות הייאוש שלה, שמערערות אותו עד היסוד. אתה לא תספיק. למה לא עשית יותר כשהיה אפשר? למה לא תיעדת מה שכבר עשית? איזו כתיבה עילגת, איזה פער בין העברית למדעית. וכמה שגיאות, כמה טעויות מטופשות וזוללות זמן. אילולא המנחה שמחזיק לך את היד - היית אבוד. זאת לא התזה פורצת-הדרך שחלמת עליה, אה, גוש גושון? והגוש, שהתרגל להקשיב לה, נדחס עוד קצת לתוך עצמו, והריאות שלו, הלחוצות ממילא, נדחסות גם הן, והוא נאבק למלא אותן באוויר. אבל היא לא מסתפקת בזה. היא אף פעם לא מסתפקת בדברים קלי הערך, כשיש לה הזדמנות: תכף יגיע היום שאחרי, ואין לך מושג מה אתה רוצה מעצמך, נכון? פתחתי את המגירות שלך, אחת, אחת, ואף תוכנית אין שם. גוש מגשש באפלה, זה מה שאתה. אפילו את הגוש האמיתי, שגדל אצלך, אתה מדחיק, מתי תטפל בו? כל-כך הרבה החלטות חשובות דחית, הגיע הזמן להכריע, לא? וכך היא ממשיכה וחובטת בגוש, אבל לא כוכבים מסתחררים מולו, אלא תהיות ושאלות, במעגלים חסרי מוצא, והוא מרגיש את הבכי והמיגרנה מטפסים אל ראשו ואז משתחררים, כמו אתמול, וכמו ביום שלפניו, בפרץ של דמעות וכאב ראש לופת. והיא - מי היא? האם חרדה, הזאת חרדה? - יודעת שבפעם הבאה מלאכתה תהייה קלה אפילו יותר: נגיעה קלה והגוש החרד - שכבר חרד מעצם החרדה - שלה.
פחד. אוי כמה הבנתי את הפחד הזה. פחד, לחץ, לא משנה, העיקר רגש עז שלופת את כולך, ושאתה לומד לפחד ממנו לא פחות מן הגורם לו. גם לאירנה היה איזה עניין להגיש - דין וחשבון לבעלה, על בגידתה בו. כל עוד לא עשתה זאת, הייתה נתונה בפחד מצמית מפני סחטנית, שניצלה את סודה לדרוש כסף. ימים ספורים בלבד נדרשו לפחד כדי לחולל באירנה שמות. שישים ומשהו דקות נדרשו כדי לסיים את צרור הדפים הללו, שחבר השאיל לי אתמול בערב וכמה שעות לאחר מכן כבר כתבתי לו תודה. כרגיל עם צוויג הקריאה קלחה גם תחת עייפות ומיגרנה. המסגרת העלילתית, למרות היותה נדושה ולא חפה מסטראוטיפים נשיים, הצליחה להפתיע, והעיקר - תיאור כיבושה של אירנה בידי הפחד - נהדר. אך אל תפחדו כלל, זו רק אירנה שמבועתת, לכם מצפה קריאה שלווה ונעימה שיש בה רגיעה ונחמה. לשעה, לפחות.
צוויג כבר לא כאן, מי מתנדב לכתוב את לחץ?

















