חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצרים לכיוון תל אביב והטנקים הסורים פרצו מהגולן דרומה לכיוון דרום המדינה הצעירה. את הטנקים המצרים עצרו מטוסי הפקקטה הצ'כים של הכאילו חיל אוויר המצ'וקמק שהיה אז. הם הגיעו עד גשר קרוב לאשדוד ומאז נקרא שמו באופן הולם גשר "עד הלום". בצפון הסיפור עמום יותר, ולמשל טנק סורי אחד נעצר ממש בכניסה לקיבוץ דגניה, ולמעשה השלד שלו עומד שם עד היום כאנדרטה לעמידה של דגניה מול האויב. אבל מי עצר את הטנק הזה למעשה? ובכן, להצלחה אבות רבים וכיום יש לא פחות מחמישה סיפורים שונים מהותית על האדם שעצר את הטנק ובאילו נסיבות.

אמרתי "נצחיה קוראת ציונות" ולמעשה זה יותר "נצחיה קוראת פוסט ציונות". קודם כל בגלל הצורה. אסף ענברי מביא חמישה סיפורים שונים, זה לצד זה, ונמנע מייצור הכרעה. מדובר בדמויות אמיתיות ובסיפורים שהיה להם וידוא היסטורי - ברוך בר לב ובקבוקי תבערה, שלמה אנשל עם פגזים ממטול אנטי טנקי, דוד זרחיה (דוידסקו) עם רימון יד, שלום הוכבאום עם בקבוקי תבערה מאולתרים, ויצחק עשת גם הוא עם פגזי מטול. כל אחד מהם יודע ומשוכנע שהוא זה שעשה את הצעד המכריע לניצחון הסמלי הזה - אדם נגד טנק, דוד הישראלי המצויד בנשק דל מול גוליית הסורי המתנייד בטנק מתוצרת רנו הצרפתית. מבחינת הכותב ענברי הם גם מהווים פסיפס ומעין מיקרו עולם לזהות הישראלית - מפקד הגדנ"ע, לוחם מהבריגדה שהיה למפקד חטיבה ולאחר מכן לאב שכול במלחמה, ניצול שואה. ועל כן אסף מביא את הסיפורים שלהם, לא בזמן אמת אלא כעשרי וחמש או שלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הם נזכרים בדיעבד במאורעות ממלחמת השחרור וגם פועלים בהתאם לאירועים רלוונטיים כמו מלחמת יום הכיפורים או מבצע אנטבה.

וזה הקושי שלי בסיפור. נכון שזה סיפור ללא הכרעה, אבל הבחירה לספר דווקא אותו היא אמירה. גם הניסיון שלא לחפש אחר האמת, בטיעון שהאמת ההיסטורית היא לא מה שחשוב כאן היא אמירה פוסט מודרנית ופוסט ציונית. אבל יותר מכך הספר הזה הוא אנטי גלוריפיקציה של גיבורים. כל אחד מהאנשים האלה, גם אם בפועל לא הוא זה שהכריע את הטנק, הוא גיבור. גיבור בנסיבות חייו, גיבור במעשיו ובכוונותיו, ובעצם קיומו במדינת ישראל בזמנים לא קלים. אסף ענברי לא רואה את הדברים כמוני, והוא בוחר לייצר אנטי מיתוס גבורה, או מיתוס אנטי גבורה, זה די קומוטטיבי במקרה הזה. הוא מראה את האנשים, אמיתיים אני מזכירה, חלקם עוד בחיים, בעליבותם וקטנותם וקטנוניותם. נכון שאנשים מורכבים ויש בהם גם מזה וגם מזה, אבל ענברי בוחר את הסיפור הסרקסטי והמקטין.

זו כמובן לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. גם בקריאת "הביתה" הרגשתי הליכה יחפה על אבנים חדות, וזאת למרות שאין לו שום קשרים סנטימנטליים אל קיבוץ אפיקים או אל התנועה הקיבוצית באשר היא. עם זאת נפגעתי בשם אנשי הקיבוץ על הכתיבה החדה והציניות הבוטה. אז בספר "הטנק" הציניות פחות בוטה, ועדיין תיאור האנשים כואב. את הטנק בדגניה אני אלך לראות בהזדמנות.

אולי בגלל שעכשיו בדיוק יש את המלחמה באוקראינה ויש שם גם כל הטנקים אז חשבתי שזה משהו שהדור שלי יעני אנשים שאו שנולדו אחרי או שהיו קטנים בזמן של מלחמת יום כיפור אז אנשים כמונו לא יודעים איך זה ההרגשה לגדול שאתה פוחד על הקיימות של המדינה שלך ובגלל זה גם על החיים שלך בעצמך והחיים של המשפחה שלך.

האלה שהיו כאן במלחמת העצמאות ושאחר כך היו בסיני ואחרי זה עבר עליהם יום כיפור הם כל החיים שלהם זה פחד שאולי תיסגר עליהם המדינה שלהם. הסיפור על הטנק זה הסיפור על טנק אחד של סורים שעצרו אותו בכניסה לקיבוץ דגניה בזמן של מלחמת העצמאות ויש איזה כמה אנשים שכל אחד יש לו הסיפור האורגינלי שלו איך הוא עצר את הטנק הזה עם קפצונים אבל כל זה רק בשביל לספר את הסיפור של הדור הזה שעשה את המלחמות מהעצמאות ליום כיפור וחלק מהאנשים ששם בכלל עוד עברו לפני זה את השואה ואני חושב הסופר מצליח להעביר טוב טוב את הפחד שלהם על המדינה שלהם וגם זה מסביר למה כל כך נלחמו בגלל שהיה להם הרבה הרבה מה להפסיד. 

וגם תוך כדי הוא מראה לך את הדרגות של האנשים יעני מי החשיבו אותו יותר ומי פחות ולפי מה שפטו את האנשים של אז ואני חושב שמה שהסופר הזה יודע לעשות הכי טוב זה להעביר את הביקורת שלו בלי שאתה שם לב. אולי זה בגלל שהוא יש לו הרבה כבוד בשביל האנשים האלה ואתה שם לב על זה שהוא אוהב אותם אז אפילו מתי שיש לו להגיד עליהם דברים לא הכי הכי הוא שם את זה בתוך הדברים הטובים שעשו ובתוך האהבה שלו וככה אולי אפילו אנשים שקשה להם לשמוע את זה אז ככה הם כן מצליחים.

#
לא חשבתי שאקרא ספר הנקרא "הטנק" ועוד טנק משלנו, המחליד והולך בדגניה, כמצבה למשהו שהיה פה פעם ונעלם. אנחנו מרובי-טנקים ומרובי שלדים ומצבות, והטנק בדגניה אינו שונה, מבחינתי, משלדים דומים. אבל הביקורות וההתייחסויות לספר הזה היו מעניינות, ואני מודה להן על שסיקרנו אותי וגרמו לי (שוב!) לחוויית קריאה יוצאת-דופן.

מי עצר את הטנק, על מי רשום הניצחון (כבר אמרו גדולים ממני שלהצלחה אבות רבים), איזה אתוס ראוי לזיכרון הלאומי, אלה נושאים שבדרך כלל מעוררים בי שיעמום וניכור. תחקירים היסטוריים המפרטים את דעתו של הכותב, מבררים את "האמת" לפרטי-פרטיה הקטנוניים, עם דוגמאות משכנעות לכאורה, שמות עדים ותיאורי אירועים עד... שהחוקר הבא מוכיח בדיוק את ההיפך. אמת היסטורית – גם כאשר העדים עדיין חיים – נגועה בהטייה מובנית: המוח האנושי "מתקן" את העובדות כדי להתאימן לסיפור שהוא בונה ואפילו אם לא חלף זמן רב מהאירוע, קשה לדעת מה בדיוק היה שם באמצע הכאוס, הבלבול, סכנת החיים ופחד המוות, ההרוגים והפצועים.

אבל עזבו. האמת אינה נושא הספר הזה. ענברי התרכז במה שחשוב: הדמויות ותיאור ההתנהלות של הדור ההוא שנעלם והדרך בה עברה המדינה מיום היוולדה עד שהפנתה עורף למה שכיוונו בוניה והפכה למשהו שונה, לטוב ולרע. ענברי אינו עוסק בשיפוט. הוא מתבונן בגיבוריו ובסיפוריהם בעין חומלת, עם הרבה מאד אירוניה עדינה, (שקנתה אותי). הוא מספר על התנהלות ועל קטנוניות, על הקרבות בנשק חם, בעט, במלים ודיבורים ועל האגו שגם עם קום המדינה היה פעיל ביותר, ואחרי זה כמובן. ענברי מצליח להעלות באוב את הפאתוס הסובייטי של דור המייסדים, הנראה היום מוזר ונלעג, סיגנון זר כזה, קצת מצחיק, קצת מכמיר לב. הספר סוקר במבט-על ממלחמת העצמאות עד מלחמת יום-כיפור שסתמה, למעשה, את הגולל על ישראל ההיא ופינתה את הדרך לישראל שונה לחלוטין.

כתוב נפלא, קריא מאד, לא שיפוטי אבל מבהיר איך מתוך האידיאולוגיה הטהורה של בוני הארץ צמחה המדינה שאנחנו מכירים היום שכה השתנתה מזמן בריאתה שאי אפשר לומר שהיא אותה מדינה. אנחנו נוטים לנוסטלגייה, לאבל על מה שהיה ואבד לנו, אבל ענברי מאפשר לנו ראייה קצת יותר מאוזנת: לא הכל היה טוב באותה מדינה קטנה, יפה ואידיאליסטית ולא הכל כל כך רע במדינה הצינית והאופורטוניסטית הנקראת באותו שם. אבל מה? אנחנו היינו אז צעירים, יפים ותמימים... (גנבתי מאפרים קישון, איתכם הסליחה)

מכירים את זה, שאתם קוראים איזה ספר והוא שואב אתכם ככה שאתם מוצאים את עצמכם חושבים בשפה ובסגנון שלו לאיזה פרק זמן?
טוב, עם "הטנק" זה לא יקרה לכם.
ולא בגלל שהוא לא שואב את הקורא.
זה בגלל שהוא כתוב בסגנון כל כך שונה, כל כך ייחודי - שלא פשוט בכלל לאמץ אותו.
התמציתיות, האירוניה העדינה, הריחוק המסויים מהדמויות וההתקרבות הפתאומית שעוצרת את הנשימה.
לכו תחקו את כל זה.

את הסגנון הייחודי של ענברי אהבתי כבר ב"הביתה", אבל "הביתה" היה ספר שבמרכזו הקיבוץ והחברה הקיבוצית.
היו בו, כמובן, גיבורים אנושיים, אבל הם היו רבים ובאו להציג את הקיבוץ ואת החברה, כאמור, יותר מאשר את עצמם.
גם בספר הזה, נראה לי, הגיבורים מייצגים מעבר לעצמם את החברה הישראלית, האתוס שלה והשינויים שעברה בין מלחמת העצמאות למלחמת יום כיפור, ובכל זאת - יש התמקדות ברורה בחמשת הגיבורים הראשיים שעצרו או לא עצרו את הטנק בדגניה, וההתמקדות הזו גרמה לי לאהוב את הספר הזה אפילו יותר מאשר את הקודם (וכן, אני יודעת שאני חריגה בזה).
ענברי כמובן לא כתב מחקר היסטורי (אם כי אין ספק שעשה מחקר כזה לצורך הכתיבה). הוא לא מתעניין בשאלת ה"מה קרה באמת" (אם כי לאו דווקא מכיוון שהוא מאמין שהאמת אינה קיימת) אלא בשאלה של ההשפעה של האירוע על כל אחד מגיבוריו (או אנטי-גיבוריו, אם תרצו), כמו השפעת קיומן של גרסאות שונות לאותו סיפור.
הגיבורים שנכחו כולם בדגניה ברגע אחד דרמטי בהיסטוריה של מדינת ישראל הגיעו אליה ממקומות שונים, גיאוגרפית, פוליטית ונפשית.
ההשפעה של האירוע על חייהם והמשמעות שלדעתם יש להעניק לו גם היא שונה.
ענברי לא מנסה לרגע להכריע ביניהם.
הוא מציג כל אחד מהם בריחוק מסויים ובאירוניה, ועם זאת - באהדה לנקודת מבטם. הוא טווה קשרים עדינים בין הסיפורים שלהם. הוא מקרב את הקורא אליהם מספיק כדי להעלות דמעות בעיניו (טוב נו, בעיני) בנקודות טרגיות ועם זאת משאיר מרווח מסויים בינינו לבינם, כשהוא מנכיח עבור הקורא כל הזמן את הפער שקיים בין גרסאות ונרטיבים שונים, לאו דווקא כאלו שקשורים לטנק ולעצירתו. אחד המקומות בהם הוא יוצר את הפער הזה הוא בסיפור על שער הגולן שאותו הוא מספר פעמיים: פעם אחת מנקודת המבט של שער הגולן ופעם אחת מנקודת מבטם של אנשי דגניה. ההזדהות שהוא מצליח ליצור אצל הקורא עם כל אחד מהסיפורים המנוגדים לכאורה מהדהדת בכל אחד מהסיפורים האחרים שהספר מספר.

מאחורי סגנון הכתיבה הייחודי של ענברי ניצבת עמדה אידיאולוגית שניסח במאמרים ובראיונות, ושנוגעת בכתיבה, ביהדות ובאופן השימוש הנכון (לדעתו) בשפה העברית.
אפשר להזדהות איתה יותר או פחות, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהתוצאה.

גם את הספר השני של אסף ענברי כדאי מאד לקרוא.
שוב הוא מצליח בסגנונו המקורי, האהוב והמוכר מ"הביתה", לתאר בהרחבה כמה סיפורי חיים ציוניים-ישראליים.

אני מניח שהרקע כבר מוכר. הטנק הסורי שנעצר בשער דגניה א' במלחמת העצמאות.
אבל מי עצר אותו?
האם זהו מי שלימים נעשה קצין חימוש מוערך בצה"ל?
ואולי זה שנעשה נהג אגד?
או זה שהיה הלולן של דגניה?
או זה שלימים יהיה שליח משרד הביטחון באוגנדה, "ידידו" הטוב של אידי אמין, ולבסוף יהגר מכאן ללוס אנג'לס?

קשה ליישב את כל הגירסאות זו עם זו. יותר סביר שזה בעצם בלתי אפשרי.
היו רגעים שחשבתי שיש לי פיתרון איך אפשר ליישב זו עם זו שלוש מן הגירסאות. בסוף הרמתי ידיים.
מישהו, אולי יותר ממישהו אחד, נסחף עם האמת שלו.
בדיעבד לא נורא.
הרווחנו יופי של ספר ציוני, ישראלי, מקומי, ענבריי.

מתוך שלל הסיפורים רבי העניין והיופי אציין שתי נקודות מיוחדות (מתוך הרבה) שצדו את תשומת לבי:
1. באחד הפרקים שמוקדשים לשלום הוכבאום, הלולן מדגניה, מתאר ענברי את פועלו בקיבוץ בתחום התרבות - ארגון אירועי פורים ויום העצמאות. את הפרק הזה כתב ענברי בסגנון של משנה, בעברית משנאית קולחת. פנינה.
2. תיאור היחסים של בורקה (=ברוך בר-לב. יש עליו ערך בויקיפדיה) עם אידי אמין, והמו"מ שניהל איתו לפני מבצע אנטבה וכו' - מסמך היסטורי מרתק מאין כמוהו.

ממליץ בלב שלם.

חמישה אנשים שונים, עם חמש גרסאות מקבילות, טוענים שהם עצרו את הטנק הסורי בשערי קיבוץ דגניה א' במלחמת העצמאות, עצירה שמנעה מהסורים להתקדם ולכבוש את צפון הארץ. יש כאן קרב על הקרדיט – קרב בו כל אחד מהמעורבים בניצחון מנסה להקטין את חלקו של זולתו.

אסף ענברי נותן במה לקולם ולקורות חייהם של כל אחד מהחמישה. נכון ל-2018, שניים מתוך חמשת הטוענים לכתר עדיין בחיים.

הספר כתוב יפה, עם הומור במקומות המתאימים, בלי תיאורים מיותרים, אלא אם כן הם רלוונטיים לעלילה. בגב הספר תיאר את כתיבתו עמוס עוז: "הכל כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדייקת מאד". דוגמה שאהבתי לקוחה מתיאור של כנס של נכי צה"ל (עמוד 123): "נכים שהיו מצוידים בשתי ידיים קיבלו את פניו של דדו במחיאות כפיים סוערות. השאר טפחו בידם על הירך".

הטנק של דגניה נמצא היום בדגניה א'. זהו אתר מורשת עליו התחנכו רבים. אל תצפו לקבל תשובה מי הוא האיש שעצר את הטנק. הספר לא נותן תשובה לכך, ומבחינת המחבר זו גם לא השאלה בכלל. זהו לא ספר מחקר, אלא סיפור. המסר הוא שהטנק הושמד על ידי בקבוק מולוטוב (או רימון או טיל פיאט לפי גרסאות אחרות), ושבגלל טנק אחד כל הצבא הסורי ברח בחזרה לסוריה. הרעיון והמסר חשובים יותר מהאמת ההיסטורית.

במלחמת השחרור שעטו הסורים דרומה. משהגיעו דרומה לקיבוץ דגניה ושער הברזל נותר פתוח, היה זה תרגיל הסחה. שער פתוח אומר מלכודת. שער סגור אומר דריסה. אבל חמישה לוחמים שונים מבקשים את הקרדיט לעצירת הטנק והרג לוחמיו, כך שכל השיירה נעצרה והטנק לא נכנס לדגניה.
זהו סיפור המסגרת של "הטנק", אבל מהר מאוד הספר הופך לחמישה סיפורים של חמישה אנשים בשנות החמישים לחייהם, כל אחד וסיפורו הוא והרצון להנציח את פועלו בדגניה. לא שהחמישה חיים כל חייהם עם רעיון אחד בלבד המנקר במוחם, אבל ההנצחה בדגניה מתעתעת בהם. כך או כך, אנו למדים על החמישיה הזו ועל מעשיהם המשתלבים במדינה הצעירה, הקורמת עור וגידים. עד מלחמת יום כיפור אנחנו מגיעים ועד מבצע אנטבה אפילו. שני סיפורים זוכים להדגשה, זה של שלום הוכבאום וזה של בורקה בר לב. הראשון ממקימי הסילו בדגניה והשני מהפרוייקטים של סולל בונה באוגנדה, החזרה לישראל והקריאה לסייע במשא ומתן עם חוטפי המטוס של אייר פראנס לאוגנדה.
עד אמצע הספר נראה שענברי סובל מתסמונת התקליט/הדיסק/האלבום/הספר השני. הציפיות לאחר "הביתה" המופלא, השנון, הסרקסטי, מלא ההומור, יחולו גם כאן על הספר השני. היה נדמה שענברי איבד את זה. אבל ענברי לא איבד את היכולת לספר סיפור והוא מצליף כאן על ימין ועל שמאל, על הקיבוצים, על הפוליטיקה, על קטנות האדם ועל הריצה אחר כיבודים.
מאמצע הספר העניינים מתחממים, העניין עולה, אפילו שעד הסוף לא ממש ברור מי באמת עצר את טנק הרנו, כל אחד מהם יכול להיות גיבור ישראל כזה או אחר.
החיסרון הגדול של הספר הוא ריבוי השמות. די מהר הולכים לאיבוד ביניהם, אבל בסוף באה הישועה.
אני אוהב כשהפרטי משתלב בלאומי, אני אוהב את הכתיבה של ענברי. נכון, זה לא "הביתה", אבל הספר מרתק בחלקו הגדול ומראה שגיבורים יכולים להיות לפעמים גם סתם אנשים טובים וישרים...

אתחיל מהסוף: זה ספר נהדר. רוצו לקרוא!
כל מי שמכיר או רוצה להכיר ולהתחבר להוויה הזו, של ראשית המדינה, של קיבוץ, של מלחמה, של צבא, של הקרבה, של בניית חיים מתוך כמעט כלום. וגם של פוליטיקה קטנה. ושל איזה דבר הוא בעל ערך כשאין לך כסף או גם כשיש לך. של סיפור אישי מוחלט ומלא ביטחון ויוקרה- והמשקל שהסיפור והתהילה נושאים איתם.
סיפר של אהבה- לארץ, למדינה, לחברים. סיפור של תחרות ושל הצלה.
וסיפור של זכרון- שנראה כל כך קרוב ודומה ועם זאת שונה בין אנשים שונים שהיו ממש באותו המקום ובאותה הסיטואציה.
המחבר טווה ביד אמן סיפור- שאני חששתי שיהיה טרחני כמו סיפורי הזקנים- אך הוא סיפור מרתק שלוקח את הקורא למסע לתוך ההוויה הישראלית הזו. והוא קודם כל סיפור, השזור באמיתות היסטוריות, שחלקן כך נראה לא הוכרע עד הסוף, ואולי טוב שכך.
קראתי בשקיקה בתוך יומיים.
מומלץ ++

חמישה סיפורים? אילו לא היתי ישראלית היתי מאד נהנת ממנו אבל בגלל שאני ילידת הארץ, קשה לי להתחבר לספר שאינני יודעת איפה הגבול בין האמת המציאותית והסיפור. האם ההסטוריה של הדמויות אמיתית או שנאספו סיפורים מתולדות הישוב והאנשים שבנו את דגניה וערמו אותם בערימה אחת. הספר כתוב בהומור דק ונעים לקריאה ואם נתעלם מהתהיות שלי. הסיפור של הטנק בדגניה הוא רק תרוץ טוב לסיפורים על הדור שהקים את המדינה, שחלקו נבנה משורדי השואה שהחליטו לחיות מחדש עם כל הקשיים והמהמורות