קרה לכם פעם שלמרות אהבתכם הרבה והמוחלטת למדינה שלנו התחשק לכם להחריב אותה? ואז להקים אותה מחדש בצלמכם ודמותכם?
קרה לכם שישבתם בשיעור אזרחות והתחשק לכם לקום ולצרוח מרוב עצבים באמצע ההרצאה של המורה כי אתם לא מבינים איך אפשר לספר דברים מכעיסים כל כך בכזה רוגע?
בטוח קרה לכם שהתחשק לכם להחטיף לאלו שנמצאים בצד השני של המפה האזרחית וללמד אותם איך בנאדם נורמלי אמור להתנהג.
או שקרעתם את העיתון שלכם לפיסות קטנטנות בחמת זעם? (לי זה לא קרה. אני לא קוראת עיתונים. אני גם לא "זועמת". חוץ מזה, זה הרבה עבודה לנקות אח"כ)

זה בטוח קרה. ואם לא אז אתם כנראה לא ישראלים.
אבל כל זה לא סותר את האהבה שלכם לארץ ומדינה, ואת השמחה שלכם ביום העצמאות, ואת ההערכה והתודה שלכם לחיילים. זה לא אומר שאתם עומדים לעבור לחו"ל בהקדם האפשרי, (למרות שלפעמים עולה בכם מחשבה כזאת מרוב רצון להיפטר מהבלאגן פה).

אז העובדה שהספר הזה כמעט שכנע אותי שלעבור לאי בודד ולהקים שם שבט ואח"כ מדינה יהודית חדשה זה רעיון מצויין (כשאני אומרת מדינה יהודית אני מתכוונת יהודית כמו שהסבים שלנו דימיינו מדינה יהודית. כל החבילה.), לא אומר שאני באמת מתכוונת לעשות את זה.
…
…
לא בקרוב, לפחות.
אולי אחרי שאני אגמור את השירות לאומי.

חחח סתם, אף פעם לא!

אחרי שהבהרתי את הנקודה הזאת, אפשר להתחיל.
________________________________________

-סליחה מראש על הספויילרים. אני מגלה פה את כל העלילה. מי שלא מעוניין, עכשיו זה הזמן לעזוב-

עלילת הספר עוסקת בקבוצת יהודים שבורחת מהשלטון הנאצי ממש בתחילת עלייתם לשלטון. הקבוצה למעשה מורכבת משתי קבוצות: האורתודוכסים והחלוצים בפוטנציה.
כל החבורה עולה על ספינה שאמורה לקחת אותם ליעדם, אבל למרבה הצער זה לא קורה וכולם נזרקים על אי בודד.
איכשהו הם מצליחים להתארגן על אוכל וזה, ואז מבינים שהם לא יכולים לחיות יחד בלי חילוקי דעות ולכן מקימים שני מחנות: המחנה הדתי והמחנה החילוני.
כולם חיים באושר ושמחה או שלא, יש קצת עריקות לשני הצדדים, המחנה הדתי משלים עם המציאות של לחיות באי במשך תקופה לא ידועה, ואילו המחנה החילוני נוקט בגישת "אם אין אני לי מי לי", כורה קצת זהב, בונה רפסודות ויותר לא שומעים מהם. (אולי הגיעו לארץ האבות ואולי נטרפו ע"י הקראקן. אין לדעת. הסופרת יצרה בעיה ולא ידעה איך להתמודד איתה, לכן פשוט נפטרה ממנה.).
בין לבין יש סיפורים מכמירי לב על חזרה בתשובה ועל עזיבת הדת, תנחשו מה אני משיבה בתור "טוב" ומה בתור "רע".
בשלב זה אנחנו עוברים עשרות שנים קדימה לסיפור על איזה בחור שנעדר. המטוס שלו התרסק ותנחשו לאן הוא הגיע? נכון מאוד.
באי הוא פוגש את הצאצאים של אותם ניצולים לפני 70 שנה. הם קצת הזויים מבחינתו והוא קצת בדיכאון כי הוא בטוח שהוא תקוע על האי לנצח. בסופו של דבר הוא מתחיל להתאקלם ולהפנים את המצב ואפילו מוצא שידוך, עד שהוא חושב לשלוח עפיפונים כדי שאולי ימצאו אותם ויאתרו אותו.
ההצלה מגיעה, תושבי האי בהלם כי הם אף פעם לא ראו מסוק, ועכשיו נשאלת השאלה:
מה עושים עם תושבי האי?
יש טענות לכאן ולכאן ואין הכרעה. את התשובה אתם צריכים להמציא בעצמכם.
אני החלטתי שלטובתם הדתית עדיף שישארו שם. ברור מאליו שאם יעלו לארץ האמונה שלהם ושמירת המצוות שלהם לא תישאר באותה רמה.
אבל אני לא שלמה עם ההחלטה. זתומרת, איך אפשר לוותר על ארץ ישראל, עם כל הקשיים, לטובת חיים בניכר?
מה חשוב יותר? ארץ ישראל או תורת ישראל?
אולי אני צריכה לסמוך עליהם שהאמונה והעקרונות שלהם יעמדו במבחן שיהיה להם בארץ.
או שאולי לא זה השיקול שלי בכלל. אולי אני פשוט רוצה להגן על התופעה הזאת, כמו שמגינים על שבט של ילידים ביער ולא חושפים אותו לטכנולוגיה.

שאלה קשה. מזל שהסיפור לא אמיתי.

בכל מקרה, זה ספר מעניין למדי. העלילה סבבה, הסוף מעורר מחשבה והכתיבה פשוט מעולה. זאת סופרת שאני פשוט מתה עליה.
הדמויות טובות ממש. הן כתובות בצורה אמינה, מעוררות הזדהות והן לגמרי לא מושלמות. כולן מתמודדות עם הקשיים והבעיות שלהן בהצלחה כזאת או אחרת, והקורא תמיד רוצה בטובתן.

"מה לעשות, זוהי ארצנו היחידה
עוד יהיה טוב, ואין זו אין זו אגדה
ועוד נזכה לראות זריחה של יום בהיר
ומשום כך אנחנו ממשיכים לשיר"

נ.ב. סליחה אם מישהו התכוון לקרוא את הספר והרסתי לו את כל העלילה.

הספר הזה הוא הספר הראשון (וכרגע היחיד) שקניתי לעצמי אי פעם.
תמיד החשבתי את עצמי לטיפוס שמתנגד נחרצות להוצאת כסף עבור ספר שאולי לא אוהב ואולי לא אקרא יותר מפעם אחת. כי כאילו, בשביל מה יש ספריות? אם אני אקנה ספר ולא אוהב אותו, הוא סתם יהיה תקוע אצלי על המדף ויזכיר לי יום יום את ה80 שח שלא יחזרו אליי יותר לעולם.
זאת הייתה העמדה שלי, והסברתי אותה לכל מי שהיה מוכן להקשיב.
עד הספר הזה.
למען האמת בכלל לא חשבתי לקנות אותו. התכנון היה לקחת אותו מהספריה כחלק מעסקת "המלצה תמורת המלצה" שעשיתי עם מישהו, אבל בדרך מקרה (טלפון שאבד יומיים קודם לכן) הגורל גלגל אותי לחנות סטימצקי באשדוד, ומתוך גחמה בלתי מוסברת החלטתי להיכנס ולקנות ספר.
בחרתי ספר מסויים שמיועד לנוער צעיר כי התאהבתי בציורים החמדמודים שהיו בו. (יש לי חולשה לציורים חמדמודים). שילמתי ויצאתי מרוצה מעצמי אך עם ספק קטן מכרסם בליבי, האם עשיתי את הבחירה הנכונה.
כאשר הצד השני בעסקת ההמלצות קיבל ממני את שם הספר שקניתי, הוא... הממ... לא היה מרוצה, בלשון המעטה. בעקבות כך, לאחר זמן לא רב של שכנועים ולחצים וגם קצת עלבונות ואיומים חזרתי על עקבותיי אל עבר החנות והחלפתי לספר "מצרפי המקרים" (שעלה 5 שח יותר!!). המוכרת טענה שהספר הזה טוב בהרבה מהספר הקודם שלקחתי. הפעם יצאתי עם לב קל יותר (אך נזפתי בעצמי על חוסר עמוד השדרה שלי וקיבלתי החלטה ללמוד לעמוד על שלי מול לחצים).
אני לא מתחרטת שקניתי אותו בסוף. ממש לא. (אני חושבת שזה סיפתח טוב לעידן ארוך ומאושר בו אני מבזבזת את כספי על ספרים נפלאים ויקרים עד שנגמר לי הכסף לאוכל ואז אני נאלצת לבשל את הספרים ו.. אה.. בואו נעבור הלאה).
הסיפור עוסק בסוג של ישויות על טבעיות (נראות ומתנהגות כמו בנ"א) שתפקידן בעולם הוא לגרום ולהזיז אירועים קטנים (או גדולים) שבסופו של דבר יובילו (בצורה מקרית לכאורה) את ה"לקוח" למצב שבו הוא אמור.. להיות..? לעזאזל פשוט תקראו את הכריכה האחורית ככה תבינו יותר טוב.
הדבר שהכי אהבתי והערכתי בספר זה שהסופר הצליח לנצל את כל הרעיון עד הסוף. זה היה יכול להיות סיפור חביב על מצרפי מקרים שגורמים למישהו לפספס את האוטובוס ואז האוטבוס מתפוצץ והוא ניצל הידד.
זה לא זה.
הרעיון כולו מקורי ומפותח ממש, והוא יוצר עולם מושלם ואמין כלכך שאחרי שסיימתי לקרוא ממש חיפשתי רמזים לצרופי מקרים בחיים שלי. העלילה כולה מושקעת ומפורטת שבקריאה חוזרת מוצאים פרטים ורמזים שפספסנו בקריאה הראשונה וזה כלכך כיף!
אהבתי ממש גם את הדמויות. הן כולן אנושיות ואמינות ופשוט אדירות ואני אוהבת את כולם! במיוחד את אמילי שהיא כזאת מתוקה וכנה. ואע"פ שחוויתי בגללה כמה רגעי באסוש קלים, בסופו של דבר ספויילר!-- הסוף פשוט מושלם!!! –סוף ספויילר.
בגדול, הרעיון הזה שיש מישהו שאחראי לצירופי מקרים בעולם, לא היה ממש חדש לי, בתור בחורה מאמינה. אבל הספר הזה הצליח להמחיש בצורה מאוד ברורה ומדוייקת את הרעיון של השגחה פרטית, ככה שהצלחתי לסחוט מהספר גם רעיונות בעבודת השם.
בקיצור, אחלה ספר, רעיון גאוני שמנוצל היטב, דמויות מקסימות וסופר ישראלי אחד ויחיד!!! אני כל כך גאה בו! ידעתם שהספר תורגם ל13 שפות?
באתר "עברית" הספר מקוטלג תחת הכותרת "ספרים מרגיעים ומנחמים" ובחיי איך שזה נכון. סיימתי לקרוא אותו עם הרגשה טובה בלב ועם חיוך על הפרצוף.
עכשיו בא לי להביא לכם ציטוט משם, אבל.. הממ.. הוא יגרום לכם לחשוב שזה ספר פילוסופי ומדכא, אז אני אוותר. (זה לא ספר פילוסופי ומדכא, למען הסר ספק). אני רק אגיד לכם שכשקראתי אותו הייתי כזה "הו.. בחיי.. אשכרה..", חשבתי עליו כ-10 שניות ואז המשכתי לקרוא כי הספר הזה טוב מכדי שמחשבות סרק מתפלספות יעכבו את הקריאה.
הבהרה לסיום: על הכריכה מופיעות עוגיות מזל סיניות, ולא פנקייק מכווצ'ץ' כפי שחשבתי בתחילה. יסלחו לי סינים, פשוט אף פעם לא יצא לי לראות עוגיות מזל, בטח שלא לאכול.
לסיכום: תקראו. כיף חיים.
נ.ב.
הביקורת מוקדשת למי שהמליץ לי על הספר והכריח אותי לקנות אותו וגם נתן לי הסבר כללי אך מועיל איך סקירה אמורה להראות.

הספר הזה הוא אחד הספרים האהובים עליי. הוא והחלק השני שלו מככבים בחמישייה הפותחת.
הספר הזה כל כך מתוק וטהור ותמים שהוא ממש מעורר בי אושר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי אותו לפני שנתיים וחצי בערך. קראתי אותו בשבת והייתי לגמרי מסוחררת והייתי פשוט חייבת לקרוא את הספר הבא. לכן למחרת ישר אחרי הבצפר הלכתי לספרייה לקחת אותו. סיימתי תוך פחות מיום. כמה דקות אחרי שסיימתי אותו הייתה הפסקת חשמל ובגלל הספר היה לי כזה מצברוח טוב ואף אחד לא הבין למה אני מרקדת ומפזזת באמצע הפסקת חשמל.
לפני שקראתי אותו ראיתי אותו כמה פעמים בספרייה, אבל תמיד אמרתי לעצמי שהוא בטח טיפשי וילדותי ומשעמם. אני ממש שמחה שבסופו של דבר לקחתי אותו.
היה עוד ספר אחד שגרם לי התרגשות ואושר כאלה ורצון לרקוד וזה הספר החמישי של פרסי ג'קסון גרם לי להתפתל מרוב הנאה. להתפתל ממש. לא באופן מטאפורי.
הנקודה היחידה המעט צורמת בספר היא שאם יש מישהו שהוא גם מכוער וגם טיפש, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא רשע. זה אחד מעקרונות הבסיס של הסיפור.
ואם אתם מתעניינים בעלילה אז אני אגיד בקצרה שמסופר על עולם של אנשים פיצפוניים שחיים על עץ. פרופסור לולנס מגלה תגלית מגניבה אבל לא מוכן להפיץ אותה מחשש שהעץ יינזק. האנשים הרעים מגלים את המשפחה שלו לענפים התחתונים והמאוסים של העץ ואז קורים כל מיני דברים, האנשים הרעים מתחילים להרוס את העץ וקורים עוד דברים, ובסוף (בסוף הספר השני) -- ספויילר-- הטובים מנצחים.
יש קצת חוסר עקביות וחורים בנוגע למציאות הזאת. למשל, האנשים האלו משתמשים בחול. הייתי מניחה שעבור אנשים בגובה מילימטר וחצי גרגירי חול אמורים להיות בגודל של אבנים, נכון? לפחות בגודל של חצץ. או למשל שמופיעים כל מיני דימויים שלקוחים מעולם שהם לא אמורים להכיר. אבל בגדול הדברים האלה לחלוטין לא פוגעים בחווית הקריאה.
וגם כמובן חייבים להתייחס לציורים. כל כך פשוטים ועם זאת מצליחים להעביר את האווירה והנופים של העץ. הם תרמו תרומה משמעותית להתאהבות שלי בספר.
זה הכל.

זה ספר של ברנדון סנדרסון, אז כמובן שבאתי מפוצצת בציפיות. אני לא יכולה להגיד שכל הציפיות שלי התממשו ובאו על סיפוקן, אבל בגדול זה אחלה ספר, אם זה מה שאתם אוהבים.
הרעיון מקורי והעלילה כתובה בצורה זורמת וברורה וגם כמובן מאוד משעשעת. הרקע לעלילה לא מאוד מתוחכם, אבל מאוד מבוסס ובלי חורים.

זה הכל.

האמת שמה שהולך להיות פה זה לא ממש ביקורת, אלא יותר הגיגים על הספר. וכמובן יהיו ספויילרים למכביר.
הסדרה הזאת ממש קרובה לליבי, והחלק הראשון בפרט. טוד יואיט ו-ויולה איד הם שתי דמויות מקסימות ומדהימות שאני אוהבת בכל ליבי.
מי שקרא כבר את הספר, שמתם לב שלא מתואר איך הם נראים? לא צבע שיער, לא צבע עיניים, לא גובה.. כלום! בד"כ התיאור של הדמות מוסיף לקרבה שאנחנו מרגישים אליה, כאילו אנחנו מכירים אותה יותר, אבל הפעם החוסר בתיאורים לא גורע כלום, ואולי אפילו גורם להדגשת דברים אחרים.
בגדול, אני נהנית מאוד מרומנטיקה בספרים, רק שאני די נרתעת מתיאורים מפורטים מדיי. בסדרה הזאת מובן מאליו שמשהו קורה בין שני הגיבורים המדהימים שלנו, אבל בגלל שלא מתואר איך הם נראים, וגם בגלל ששניהם צעירים יחסית, ברור שהאהבה הזאת לא נובעת בכלל מתשוקה גופנית. וזה מה שיפה בהם כל כך. שאין שום דבר מגעיל מסביב, רק רגשות אמיתיים וכנים שהתפתחו אחרי היכרות אמיתית בין שניהם. ומה שמוכיח את זה זאת הנשיקה היחידה שבסדרה שבקושי מתוארת, וגם שבספר האחרון אחרי שהכל נגמר (כמעט) וטוד ו-ויולה שלנו נפגשים, אין שום סצנת איחוד מתוקה ודביקה. כלומר, ברור שזה קטע מרגש ויפה שאני אוהבת לקרוא שוב ושוב, אבל אפס נשיקות!
בעניין אחר... בספר השני מסופר על מחנה העבודה של הספקלים ובחיי כמה שזה הזכיר לי את השואה. כאליו בול אותו הדבר ואפילו אפשר לעשות טבלת השוואה. מספר קטן של אנשים מעביד ומתעלל בכמות אדירה של חייזרים שהם בעצם ישויות תבוניות כמו בנ"א, אבל הם מתייחסים אליהם כמו לחיות. האנשים יכולים להכות ולרצוח את מי שהם רוצים, ואף אחד לא נותן את הדין אח"כ. החייזרים נמצאים במחנה עבודה. לחייזרים שמים מספרים על היד. לא נותנים להם מספיק אוכל. נותנים להם לישון בצריפים צפופים. ניסיון למרד נגמר בטבח. שורפים את הגופות. בסופו של דבר רוצחים את כל החייזרים שבמחנה. ועל רקע כל זה יש מלחמת עולם (ברצינות. כל האנשים והחייזרים שבעולם נלחמים אחד בשני). וכאילו כל הדמיון הזה לא מספיק, בסוף מי שהיה שותף לכל הזוועות אומר "רק מילאתי פקודות"..
עוד דבר, קצת עצוב לי על ראש העיר.. זתומרת, ברור שהוא רשע מרושע ופסיכופת, אבל טוד באמת התחיל לגאול אותו, לא? הכל התחרבש בגלל הטיימינג הגרוע של בן. ברור שאני שמחה שבן חזר לטוד, אני ממש אוהבת לקרוא את הקטע הזה איך שהרעש של טוד נפתח מרוב הפתעה ושמחה ואהבה, אבל אם בן לא היה חוזר, ראש העיר לא היה נפגע כל כך מטוד. ממש ראו איך שטוד פגע בו קשה. וזה גרם לי לרחם עליו.
ודבר אחרון, עצוב לי עצוב לי עצוב לי על דייבי פרנטיס. הוא לא היה צריך למות! בטח שלא בהרגשה נוראית כל כך שטוד מוכן להרוג אותו וגם אבא שלו מוכן להרוג אותו ובאמת עושה את זה. זה פשוט נוראי ואכזרי. נכון שבספר הראשון דייבי היה ממש דפוק מזוגזג והייתי שמחה אם הוא היה מת, אבל במשך כל הספר השני הוא השתנה, ונהיה ממש בחור טוב, והיה מוכן להיות אח של טוד, ובסוף למות ככה, בתחושה שאף אחד לא חושב שיש לך ערך כלשהו. ואם כבר מדברים על מוות לשווא, מנצ'י, הלוואי שלא היית מת. היית הכלב הכי טוב בעולם ובזכותך ויולה חיה וטוד לא ישכח אותך לעולם.
אה, וגם אני רוצה לציין שאני מעדיפה בהרבה את הכריכה של המהדורה הראשונה. הכריכות החדשות ממש מלחיצות ואני לא חושבת שהן מתאימות לספר ולעלילה שלו. ממש כיסיתי את הכריכה בדף כשלקחתי את הספרים האלה מהספריה.

אני מעריכה מאוד שקראתם עד לכאן,
תחיו ותמשיכו לחייך.

אם אתם מצפים לספר משעשע וטיפשי עם בדיחות מפגרות, אתם כמוני. אבל בחיי שלא ציפיתי להזיל דמעות שהן לא של צחוק. ובכל זאת זה קרה (למרבה הבושה).
ג'יימי הוא דמות מקסימה עם סיפור חיים עצוב נורא אבל בכל זאת הוא מסוגל לגרום לאנשים לצחוק כאילו אין מחר. בתור קוראת, אני לא בטוחה שהבדיחות שלו היו באמת מצחיקות עד כדי כך, אבל כנראה זה מסוג הדברים שממש צריך להיות שם כדי להבין..
יכול להיות שהספר גרם לי לבכות כי זה היה כל כך בלתי צפוי. אני באה לקרוא ספר על סטנדפיסט מתלמד, וזה באמת מה שאני קוראת עד שבאים ומפילים עליי סיפורים עצובים! הטלטלה הרגשית האדירה הזאת גורמת לדברים מוזרים בגוף והתוצאה היא טפטופים של דמעות על הציורים הנהדרים האלה שיש בספר. הציורים באמת מוצלחים. הם ברמה של סיפרי קומיקס, אבל יש לי חולשה לסגנון הזה.
תקראו ותהנו.

ספר דיי מוזר. עלילה סוריאליסטית לחלוטין, אבל זה כנראה מה שהופך אותה למשעשעת. ואני חייבת לומר שבאמת היו קטעים ממש משעשעים. אבל לגבי החלקים הבאים בסדרה... כרגע אני קוראת את החלק השלישי, ואני באמת לא מבינה מה קורה שם. אני לא מצליחה לעקוב אחרי התפתחות העלילה, ובטח שלא אחרי ההתפתחות של הדמויות. כי זה לא קורה. הם פשוט עוברים מפה לשם, ועוברים חוויות מטרידות וחסרות משמעות, ככה שכל העסק הזה לא כ"כ מעורר סקרנות לגבי ההמשך. מה שגורם לי להמשיך לקרוא זה הרצון לדעת מהי השאלה של 'החיים היקום וכל השאר'. (את התשובה אני כבר יודעת %)
בכל מקרה, הספר לא ממש נורא, וכדאי שתקראו גם ביקורות אחרות על הספר.
נתתי לו 4 כוכבים כי הוא באמת הצליח להצחיק אותי.