ביקורת ספרותית על ים של פרגים מאת אמיטב (אמיטאב) גוש (גהוש)
ספר מעולה

---

איך בני ישראל הרגישו כשחצו את ים סוף? הדרך ארוכה היא, המוני אנשים דחופים מהצדדים, ים מימין, ים משמאל, אבל איזו חוויה!! משהו מפעים, חד פעמי.
זה בערך מה שהרגשתי בקריאת "ים של פרגים". ואפשר היה לקרוא לו במקום ים של מילים. הודית, אנגלית, בנגלית, פורטוגזית, ערבית, צרפתית.. לכל דמות בסיפור יש עולם ושפה משלה, וכולם צריכים איכשהו להסתדר באותה ספינה צרה שקוראים לה החיים. ובתור מדריך – מילון מיוחד בסוף הספר.
מתוך כל אותו בליל, בולטים מאוד הלאסקרים, שכירי הספינות. עם משונה שאדמתו עשויה מים, אשר פיתח לעצמו שפה ולהג משלו. היית שמח לשמוע עליהם עוד.
הקורא תופס מהר מאוד שאמיטב גוש עשה עבודת תחקיר מעמיקה על הודו הקולניאליסטית, והוא ממש מצליח להכניס אותך לתוך התקופה. יצא לי כבר לקרוא סיפורים "על המזרח הרחוק" אשר כתבו אנשים שהיו שם בטיול של חודשיים וכבר מחשיבים עצמם למומחים, זורקים תבלין לפה ולשם וחושבים שהם אקזוטיים. או לחלופין מקומיים שמספרים על המדינה מנקודת הצרה העכשווית שלהם, בעיקר עד כמה היא מושחתת ונוראית, מה שיש לו מקום, אך ספרות גדולה זו לא.
גוש הולך לפי התבנית הקלאסית, ומנסה לתאר לך תקופה - עידן האופיום. אין פה באמת דמות ראשית (אלא אם אתם מחשיבים את האמריקאי היפיוף שהוכנס בשביל הקורא המערבי), הפרג-אופיום הוא הדמות הראשית. זהו אותו צמח באמצעותו חברה עסקית שיעבדה מדינה שלמה, גדולה ממנה פי אלפי מונים, וכעת היא בדרכה להשתלט על ענק נוסף – סין שממזרח. טוב, היום לפחות אנחנו כבר יודעים שהסינים לא פראיירים, ויש להם זיכרון לטווח ארוך.
דבר אחד שקצת היה לי חסר בסאגה התקופתית (הנה קפץ לי המונח) הזו היא קצת יותר הומור. והקטע הוא שלגוש יש הומור ועוד איך – תיאורי הסעודות המפוארות של שועי כלכותה מלאים בקטעים מצחיקים עד דמעות. הלוואי והאווירה שם הייתה מפוזרת קצת יותר בשאר חלקי הסיפור.
בגדול, הנימה הנייטרלית יחסית של רוב העלילה מתאימה סך הכל למטרת הספר. אבל לדעתי כאשר הסופר פונה לנושאים ואנשים קצת יותר קרובים לליבו (ולדעתי ניל, המשכיל ההודי הוא דמות כזאת), הוא מצליח להיפתח יותר והדבר מהדהד גם בתחושה של הקורא.

» ביקורות נוספות של פילנפיל
» ביקורות נוספות על ים של פרגים