ים של פרגים בשתי עיניי. מצטער לא יכולתי להתאפק.
השנים הם תחילת שנות השלושים של המאה ה-19. הודו בשליטת בריטניה מרכז משגשג של גידול ויצור אופיום. אותו צמח ששימש לגידול ביתי ולצרכי רפואה הופך בחסות ובדרישת הממלכה לגידול היחיד המותר על חשבות שדות המזון. בעוד מספר שנים תתקוף אנגליה את סין שתנסה לחסום את מכירת האופיום בשטחה ובשם הסחר החופשי תכבוש חלקים גדולים של סין ואת הונג קונג במה שיקרא מלחמות האופיום.
זהו הרקע לרומן ההיסטורי של אמיטב גוש.
הספר הוא הראשון בטרילוגיה שנקראת טרילוגית האיביס. האיביס היא ספינת עבדים שלאחר הפסקת הסחר בעבדים לאמריקות נקנית על ידי סוחר בריטי ומובאת לכלכתה על מנת מנת להוביל כוח עבודה ומטען למושבת העונשין במאוריציוס. הספינה היא העוגן שמושך אליו את הדמויות שמרכיבות את הסיפור. כל דמות מושכת איתה פן אחר של אותה תקופה . חלקן הודיות חלקן אנגליות וחלקן יורדי ים.

הספר בתרגום העברי נפתח במכתב מהמתרגמת. אני בדרך כלל לא אוהב שהמתרגם מנכיח עצמו בספר אבל הפעם זה מובן ואולי אפילו נדרש. אמיטב גוש משתמש בשפה ודיאלקטים שונים כדי לתאר דמויות. הוא נאמן לתקופה ולסלנג של יורדי הים וההודית המטובלת באנגלית בה מדברות הדמויות. זה כמובן הופך לסיוט\ אתגר של מתרגם. לא קראתי את הגרסא האנגלית אבל לעניות דעתי היא עשתה עבודה מצויינת. בסוף הספר יש מעין מילון מושגים שכתבה אחת הדמויות. המילון אינו בהכרח מפרש את המילים ובהרבה מקומות יותר מתייחס לגלגול שלהן ולאטימולוגיה שלהן. כל פעם שנתקלים במילה לא ברורה ( ויש הרבה ) ומסומנת אפשר לעבור לסוף הספר ולקרוא את ההסבר עליה. אני בחרתי ברוב המקרים להתעלם ולקרוא את המילון בסוף הספר.
רוב המילים מוסברות על ידי הקונטקס של הסיפור וישנם מקרים בהם דמות אחת משתמשת בהמון מילים לא מובנות אבל הדמות שאיתה היא מדברת לא מבינה בעצמה מה מדובר ולכן מבחינתי זה מקובל שגם הקורא לא ירד לסוף דעתו של הדובר.
ראיתי בכמה אתרים תלונות על השימוש במילון המונחים ובדיאלקטים , מבחינתי הם רק הוסיפו לספר ורוב הספר כתוב בשפה קלה וקריאה מאוד.
זה הספר הראשון של אמיטב גוש שאני קורא . הייתי בטוח שהוא יהיה שילוב בין אורחן פאמוק לסלמן רושדי וחששתי מהתפלספות יתר לשמחתי גיליתי ספר הרפתקאות היסטורי מותח ומסקרן על תקופה שלא הכרתי.
הספר נגמר בצורה שפותחת אותו לספר ההמשך אבל זה לא מפריע לקרוא אותו כיחיד.
הכשל היחיד מבחינתי בספר היא שאמיטב גוש אוהב את הדמויות שלו. הן לא שטוחות אבל הן דמויות מושכות עלילה וחסר בהן מעט קונפליקט פנימי. מי שרע רע ומי שטוב טוב ובעיות שעולות נפתרות בקלות יחסית. זה משאיר לי טעם מתקתק בסוף הספר ואני צריך מעט יותר מרירות. מעבר לזה מומלץ מאוד.

העטיפה יפיפיה.
המתרגמת :אינגה מיכאלי

כשאני קורא ספרים מהסוג הזה, אני מתמלא יראת כבוד.
אי אפשר לכתוב סיפור שכזה בלי תשוקה. אי אפשר לכתוב מאות עמודים שכל אחד ואחד מהם עמוס בדמיון, עובדות, התרגשות ועוד המון דברים כאלה.
צריך תשוקה.
זה ספר כמו שהיו כותבים פעם ומכיוון שאני מגדיר את עצמי באופן נחרץ "איש של פעם" אז התחברתי מהאות הראשונה. כבר סיפרתי שאני גרופי של אמיטב גוש וכאן הוא מתעלה על עצמו.
דרך סיפורן של כמה דמויות, משרטט הסיפור את הודו של המאה ה-19, שיא השלטון הקולוניאלי הבריטי, הודו שגוש מצליח ביד אומן להעלות והחיות.
יש פה הכל - עליות, נפילות, אהבה, בגידה, מוסר ואי-מוסר, תאוות ושנאות, אנשים טובים ואנשים רעים ובעיקר יכולת סיפורית מופלאה.
בהחלט לא ספר של עידן ה"ניו-מדיה" ולכן כל כך טוב וכל כך מומלץ.

ספר נפלא,
במשך שבוע הפלגתי עם הספר והדמויות שבספר,
לים השחור והאוקיאנוס ההודי,עם אנשים שברחו מצרותיהם
על מנת לבנות חיים חדשים מעבר לאוקיאנוס,המסע עצמו,היה עוצר נשימה מפחיד,מרתק,למעשה כל הספר מתחיל ברגע שהאוניה
מפליגה לתוך האוקיאנוס.
יש לציין שזה ספר נדיר עם סיפורים קשים,בקיצר לאנשים עם אופי חזק יוכלו להתחבר אליו.

ספר מצויין שכיף לשקוע בו ולהפליג לעולם וזמן אחר.
ספר על אנשים ותקופה שכל כך שונים אך כל כך מרתקים.

אני אוהב ספרים כאלה, שתוך כדי הרומן אני לומד על עוד היסטוריה ורץ לספרים אחרים, ולאינטרנט כדי ללמוד ולקרוא עוד, על דברים שמוזכרים בספר במילה או משפט, וגורמים לך לצלול לעומק דברים שלא ידעת על קיומם.
בספר הזה במיוחד אמיטב מראה לנו עולם של אנשים שחושבים כל כך אחרת, שדברים כמו מגע יד או מראה פנים חשופים לא עולה על דעתם וזה נראה הכי הגיוני, על מעמדות ותפקיד, על חלומות ואמונות.
בצורה מדהימה ובלתי נתפסת אנו לומדים על הדרך שבה הקולניאליזם בטוח שהוא עושה כל כך טוב, ל"פרימיטיבים" בהודו ובסין, מושיע אותם, ובצורה מעוותת משעבד אותם כדי לשחרר אותם.
(הרי הכי הגיוני לאסור מלחמה על סין בשם עיקרון ה"סחר החופשי", ולא משנה שפשוט אינם מעוניינים יותר בסחר באופיום שהורס את מדינתם...).
אז היום קל להשתוממם על העויינות הסינית למערב, וקל לשכוח את זירעי הפורענות שהמערב שתל ביסודיות כזאת.

ספרים מרתקים כאלה פותחים את העיניים, וגורמים לכל כך רגעי אה-הה!

איך בני ישראל הרגישו כשחצו את ים סוף? הדרך ארוכה היא, המוני אנשים דחופים מהצדדים, ים מימין, ים משמאל, אבל איזו חוויה!! משהו מפעים, חד פעמי.
זה בערך מה שהרגשתי בקריאת "ים של פרגים". ואפשר היה לקרוא לו במקום ים של מילים. הודית, אנגלית, בנגלית, פורטוגזית, ערבית, צרפתית.. לכל דמות בסיפור יש עולם ושפה משלה, וכולם צריכים איכשהו להסתדר באותה ספינה צרה שקוראים לה החיים. ובתור מדריך – מילון מיוחד בסוף הספר.
מתוך כל אותו בליל, בולטים מאוד הלאסקרים, שכירי הספינות. עם משונה שאדמתו עשויה מים, אשר פיתח לעצמו שפה ולהג משלו. היית שמח לשמוע עליהם עוד.
הקורא תופס מהר מאוד שאמיטב גוש עשה עבודת תחקיר מעמיקה על הודו הקולניאליסטית, והוא ממש מצליח להכניס אותך לתוך התקופה. יצא לי כבר לקרוא סיפורים "על המזרח הרחוק" אשר כתבו אנשים שהיו שם בטיול של חודשיים וכבר מחשיבים עצמם למומחים, זורקים תבלין לפה ולשם וחושבים שהם אקזוטיים. או לחלופין מקומיים שמספרים על המדינה מנקודת הצרה העכשווית שלהם, בעיקר עד כמה היא מושחתת ונוראית, מה שיש לו מקום, אך ספרות גדולה זו לא.
גוש הולך לפי התבנית הקלאסית, ומנסה לתאר לך תקופה - עידן האופיום. אין פה באמת דמות ראשית (אלא אם אתם מחשיבים את האמריקאי היפיוף שהוכנס בשביל הקורא המערבי), הפרג-אופיום הוא הדמות הראשית. זהו אותו צמח באמצעותו חברה עסקית שיעבדה מדינה שלמה, גדולה ממנה פי אלפי מונים, וכעת היא בדרכה להשתלט על ענק נוסף – סין שממזרח. טוב, היום לפחות אנחנו כבר יודעים שהסינים לא פראיירים, ויש להם זיכרון לטווח ארוך.
דבר אחד שקצת היה לי חסר בסאגה התקופתית (הנה קפץ לי המונח) הזו היא קצת יותר הומור. והקטע הוא שלגוש יש הומור ועוד איך – תיאורי הסעודות המפוארות של שועי כלכותה מלאים בקטעים מצחיקים עד דמעות. הלוואי והאווירה שם הייתה מפוזרת קצת יותר בשאר חלקי הסיפור.
בגדול, הנימה הנייטרלית יחסית של רוב העלילה מתאימה סך הכל למטרת הספר. אבל לדעתי כאשר הסופר פונה לנושאים ואנשים קצת יותר קרובים לליבו (ולדעתי ניל, המשכיל ההודי הוא דמות כזאת), הוא מצליח להיפתח יותר והדבר מהדהד גם בתחושה של הקורא.

לא מובן לי איך ספר כ"כ לא קריא קיבל פה ביקורות מצוינות! בכל דף מופיעים עשרות מונחים ומושגים בשפה ההינדית/פרסית/פורטוגזית/סינית. במקום להסביר כל מושג בתחתית העמוד שלו, יש מראי מקום וצריך לדפדף למילון מונחים בסוף הספר. הבעיה היא שכדי להבין את ההסבר, צריך להיות מינימום פרופסור לבלשנות בשפה ההינדוסטנית.
לצערי, לא רכשתי עדיין השכלה כזו.
כדי להקשות עוד יותר על ההסבר הבלתי מובן, פעמים רבות גם מפנים אותנו להסבר שהופיע קודם,שגם הוא כמובן לא היה מובן. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שפירושי המילים לא מפרשים כלום, ואין טעם אפילו לנסות לפענח אותם.
מה שנשאר זה לקרוא עלילה מעניינת, אך בלתי מובנת למחצה, מלאה בג'יבריש. יש אין ספור דמויות, שמות ועלילות. לכל דמות יש שפה קלוקלת משל עצמה. בקיצור- ספר מייגע ומתסכל ביותר.

ספר על תקופת מלחמת האופיום במזרח הרחוק, כאשר הדגש הוא על הודו, הספקית ולא סין הקורבן של ספקי האופיום.
הסיפור הוא על הקסטות, מעמד הסוחרים המתפתח, השליטים האנגלים ו..הים והימאות.
הסיפור מענין, קנוניות של סוחרים כדי להטביע אחד את השני, ניצול של המעמדות הנמוכים, הרבה רוע "טבעי" המציג את השימור של הקסטות בהודו, והרבה אנושיות קטנה המנסה לשבור את ה"קיסמט" שנועד לאדם.
הספר מביא הרבה תמונות שראוי להכיר.
למשל: יש תיאור מפורט של תהליך עיבוד האופיום, החל מגידולו ו"חליבתו" על ידי איכרים שזהו פת לחמם הכמעט יחידה, דרך תהליך המכירה למיפעל ועיבודו.
הזוועה מתוארת בעמודים 99- 102 שבו אחד התפקידים הוא לטבול בחצי גוף כל היום בדוד מולסת אופיום ולדרוך ולרסק את התערובת. זוועה כשחושבים על זה.
יש גם הסבר לכך , העיסקה הטובה ביותר שבריטניה עשתה מעולם, היתה לסחור באופיום. (זאת הסיבה מדוע הסינים שסבלו מהצפת מדינתם באופיום, התנגדו לסחר זה וכתוצאה מכך פרץ מרד הבוקסרים).
ההתנהגות של סוחרים ובמיוחד סוחר אחד, מתוארת עד זוועה.
למשל , כאשר מתחיל הכיבוש האנגלי, שולח הסוחר כסף לצד אחד וחיילים לצד השני. בדרך זאת הוא מבטיח "ביטוח" לכל תוצאה.
כששרתתי במלחמת לבנון הראשונה( במילואים),הוצגו לפני כפרים שיעים שבהם החמולה התפצלה, חלק שירת בצבא דרום לבנון וחלק בחיזבללה. מה שבטוח בטוח.
בעמוד 123 מוצגת החלקלקות של הסוחרים, תוך הצגת "אידאולוגיה" דתית. " ישו הוא הסחר החופשי, הסחר החופשי הוא ישו".
על שטר של דולר כתוב " IN GOD WE TRUST".
קשרי הון שילטון לא הומצאו בארץ ואני מניח גם לא בהודו, אלא בכל מקום שאפשר ויש הזדמנות לפתח אותם.
גם מצב האישה מתואר יפה . במיוחד מעמדה עם מות בעלה. אם אין לה בן, הרי גיסה הוא היורש של הרכוש ושל האישה עצמה.( ע 162).
הספר קשה קצת לקריאה מכמה טעמים.
הסופרת עשתה מחקר רציני ועמוק על התקופה ואורחותיה. הכתיבה היא מעט " מדעית" בניסיונה לדייק לעיתים על חשבון העלילה.
לטעמי יש "עודף דמויות" שבהם מושקע מאמץ תיאורי כן על חשבון זרימה שוטפת של הסיפור.
ולבסוף עולם המונחים הימי והיבשתי של הודו.
המונחים מובאים בלשון המקור, מדוייקים ובהקשר נכון. בסוף הספר יש נספח לשורשים האטימולוגים , תרבותיים לכל מונח.קריאה בנספח לא מבהירה תמיד אותו אלא עוזרת למי שרוצה להיות בלשן, להתחקות אחר שורשיו של המונח.
בהרבה מקרים , זה מכשול לרציפות הקריאה.
בקיצור ספר מעורר מחשבה, מענין הדורש מאמץ רב.

14 מציעים למכירה 7 ביקורות 3 מחפשים בנרות, את הסופר הזה אני אמורה לאהוב, את הספר הזה הייתי אמורה להתענג עליו, אוהבת את הודו ואת הסיפורים עליה ועל מסעות ואנשים וארצות רחוקות ותרבויות אחרות, וכבר קראתי שלו, ושמתי את הספר ברשימת הקריאה של צריכה רוצה לקרוא, ואכן השאלתי מהספריה, והופה לא הצלחתי להתקדם בשום אופן כמו שמישהו או מישהי כתבו כבר בביקורת שלהם לפני מייגע קשה לקריאה בצורה נוראית, אי אפשר לעקוב בקלות אז בסוף ויתרתי, טוב, מיש יכול להתמודד איזה כייףףף לו שמחה מאוד בשבילו וכולי קנאה, יש בספר הבטחה לפנטזיה לדמיון לקסמים שאשה עושה וזה ניקרא מפתה מאוד ובכל זאת, תהנו לכן, שבת שלומבורכת וסופ"ש קסמרפא מבורך, ושנת לימודים פוריה ומהנה, חודש אלול מלא סליחה ומחילה, 06092019