“דבר ראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת: "או, לא רק לי זה קורה!"
העולם מלא באידיוטים, בעיקר בכבישי ישראל אבל לא רק: רעש בלתי פוסק של אנשים שמקשקשים בארוחה על משחק הכדורגל או מסע הרכישות האחרון, בוסים חירשים שמנסים להפיל עליך מטלות, אנשי מכירות נלהבים מדי ונותני שירות שרק מנסים לברוח מאחריות.
זו דרך אחת לראות את מהלך העניינים, מה שחכמינו היו מכנים "עין צרה" ואני "מציאות". או לפחות ככה יוצא לי לחוות את הדברים לעתים קרובות, מעיין נתק ביני לבין רוב האנשים, במיוחד באירועים חברתיים.
לעומת זאת, יש אנשים שאיתם זה בכלל לא ככה, שהשיחה זורמת בטבעיות גם אם פגשת אותם בפעם הראשונה, פשוט כיף לא נורמלי. או כאלה שהם קצת יותר שקטים, אבל אתה לומד מהר שניתן לסמוך על מילה שלהם כאילו היא חקוקה בסלע.
אז למה זה קורה? זאת השאלה הבסיסית של הספר, ואחת החשובות לדעתי מבחינה קיומית. אם אפשר היה ללמוד איך להסתדר גם עם מי שפחות "בא לך בטבעי" זה היה מקל מאוד על החיים וגם הופך אותם להרבה יותר מהנים, לא?
התשובה הקצרה היא שאנשים שונים. לא קצת, בהעדפות פה ושם, אלא מבחינה מהותית. מה שרואים על פני השטח זאת ההתנהגות המותאמת, זו שמאפשרת לנו להסתדר אחד עם השני. מה שלמטה שונה בהרבה. לב המנוע הפועם הוא ייחודי, ונובע משילוב של אופי בסיסי ואמונות עמוקות.
לגבי אמונות אין הרבה מה לעשות, אבל לפי הסופר תומס אריקסון את האופי של אנשים ניתן לקטלג למספר סוגים סגור וסופי. הצלחת לזהות את האופי הבסיסי של האדם היושב מולך? עם קצת הכוונה תדע מראש באיזה אופן הכי מוצלח לגשת אליו, וכבר הרווחת 'קשר' מוצלח חדש.
עד פה למעשה אהבתי את הגישה של הספר. אמנם זה לא אריק אריקסון המפורסם, אבל תומס (מותר לקרוא לו "טומי"?) שאל שאלה מצוינת והציע כיוון לפתרון. הבעיה הבסיסית היא, כמו בכל ספר עזרה עצמית, מאיפה לי שזה יעבוד?
אז בוא נראה: אריקסון מציע לחלק את האנושות לארבעה סוגים של אופי: אדום-שתלטן, צהוב-חברותי-מדי, ירוק-פשוט וכחול-חכם (טוב, יש עוד כמה דרכים לתאר את החלוקה אבל זו האהובה עלי).
האדום יודע מה הוא רוצה ויעשה מה שצריך כדי להשיג אותו, הצהוב יודע מה הוא רוצה להרגיש ויספר את זה לכולם, הירוק רוצה שיעזבו אותו בשקט והכחול רוצה הוכחות. נשמע נחמד, אבל אחרי שקראתי את התיאור המלא בספר (שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת), פתאום קלטתי שאני לא מכיר אף אדם שעונה באופן מלא על אחד ההגדרות. התחלתי לבחון אנשים סביבי וראיתי כל מני שילובים חלקיים של צבעים. כאשר תגיעו לחלק מתקדם של הספר (וכנראה אתם לא צהובים), תראו שטומי עצמו אומר שצבעים מובהקים הם רק 5% מהאוכלוסייה.
עכשיו – האם אתם הייתם מנסים דיאטה כאשר הרופא אומר לכם שאחוזי ההצלחה שלה הם 5%?
גם בדרכי ההתמודדות, העצה הכללית הייתה לפנות לצד השני באותו סגנון שהוא פונה אליך, רק באופן מודע ומכבד. או בקצרה: "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם". נקודה יפה, אבל איך זה מוכיח את תזת ארבעת הצבעים?
ועדיין, רק התבוננות בסופר (שהוא גם מטפל) מנסה למצוא היגיון בטבע האנושי כאשר האינטואיציה לבדה כושלת זהו תהליך מרתק. חבל רק שכמו בספר "כוחו של הרגל" שסקרתי בעבר, העולם הרוחני והניסיון של טומי לא מרשימים במיוחד.
בקיצור, כמו שאומרים אצלינו במשפחה, "אסור לסמוך על שוודים". יאללה, חוזרים לפרקי אבות.”

“עם שם ספר כזה מעניין, לא אקרא? לא ארכוש? כמובן שכן.
הסופר מחלק את אוכלוסיית בני האדם ל-4 סוגים, או יותר נכון 4 צבעים. אדום, צהובים, כחולים וירוקים. העניין של לחלק אנשים לסוגים הוא לא חדש. יש מלא מבחנים באינטרנט שאפשר לעשות. אבל הספר פה נותן מידע איך לגשת לאנשים הללו.
למשל אני הבנתי שהבוסית שלי היא אדומה. לא מעניין אותה לשמוע את מה שעשיתי, היא רוצה רק את התוצאה. ואולי זה מוזר שהייתי צריכה את הספר בשביל להבין את זה, אבל זה עזר לי לשנות גישה ופתאום היא אוהבת אותי. טוב, יותר נכון להגיד סובלת אותי. כי אדומים הם אנשים קשים שצריך להתנהל איתם בצורה מאוד מסויימת. כמובן שיש להם יתרונות כמו שאר הצבעים.
אני למדתי המון מהספר. מה שחבל לי שזה מדובר פה רק על יחסי עבודה. לא כתוב איך להתנהל בצורה חברית עם אנשים וזה נראה לי לא פחות חשוב.
חוץ מזה כריכה כל כך יפה, לא תקראו?”

“3/5
ספר חמוד מאוד, אבל לא ספר מדהים וגאוני כמו שעשו ממנו.
אריקסון מעביר בצורה מסודרת, זורמת ונוחה להבנה את התיאוריה שלו שמחלקת את בני האדם ל-4 טיפוסים: אדום, צהוב, ירוק וכחול. התיאוריה למעשה די פשוטה ואינטואיטיבית, וכבר במהלך קריאת הספר אפשר להתחיל לנתח על פיה את האנשים בסביבתנו. בסופו של דבר, מדובר בעוד שיטה לסווג אנשים ולנסות להתאים את ההתנהגות שלנו אליהם. מעניין, אך לא משנה תפיסה.

בספר, לכל צבע מפורטים התכונות המאפיינות אותו וכן דפוסי התנהגות - איך הוא מתנהל בצוות, מה הוא מצפה מהאנשים שעובדים איתו, ומהם הגורמים שמוציאים אותו מאיזון. לאחר מכן, מוסברות המלצות איך להעביר ביקורת על כל צבע, וכמובן עצות איך להתנהל עם כל צבע בצורה שתשרת אותך.

יש לי מספר נקודות לביקורת על התיאוריה של אריקסון:
1. בכל הנוגע לחלוקה לקטגוריות, צריך לזכור שלעולם החלוקה תהיה גסה ולא מדויקת, וגם כאן. אין אדם שהוא רק צבע אחד ומכיל בדיוק את המאפיינים של הצבע הזה. ישנם אנשים רבים עם שילוב של 3 צבעים, ואף חלק מתכונותיהם סותרות את התכונות של הצבעים האחרים שקיימים בהם.
2. ישנם אנשים שמכילים אפילו את כל 4 הצבעים ביחד. בפרט, יש אנשים שיש בהם גם ירוק וגם אדום, למרות שאריקסון טוען שהתופעה הזאת לא אפשרית.
3. תיאוריית הצבעים למעשה מגדירה כל אדם שחושב על הפרטים - כאדם כחול. זאת הגבלה מאוד בעייתית בעיניי עבור תיאוריה שמתיימרת לחלק את בני האדם ל-4 קטגוריות שונות בסך הכול.
4. לתפיסתי, אריקסון מקדש יתר על המידה את התאמת ההתנהגות לאדם שעומד מולך. צריך לשמור על הגרעין הפנימי שלנו גם כאשר אנחנו מתאימים את עצמנו למי שמולנו. לסגנון הטבעי שלנו יש ערך בפני עצמו.

כמה מהתובנות המרכזיות שעולות בספר:
1. מנקודת המבט של אחד, לפעמים כל השאר נראים הזויים ולא ברור מה מוביל אותם לקבל החלטות ולמה הם מתנהלים כמו שהם מתנהלים. אני בהחלט יכול להזדהות לעתים עם התחושה הזאת.
2. צוות טוב - מכיל את כל הצבעים.
3. בכל הקשור לתקשורת, הנמען הוא שמחליט איך להבין את המסר. כמובן שאנחנו תמיד נרצה להעביר מסר שיובן כפי שהתכוונו, אבל צריך לזכור שההחלטה הסופית ל"פירוש" דברינו נמצאת בידי השותף לשיח.
4. כל אדם הוא פסיכולוג חובב.

תובל בן עמי”

“חנטריש.
בנאדם מסיים תואר ראשון או שני במדעי החברה בלי התמחות מוגדרת.
הוא הופך ליועץ, כלומר לא לוקח אחריות על שום דבר ורק נותן עצות.
ואחר כך הוא כותב ספר שבו הוא מנסה כאילו לקבוע בצורה חד מימדית ארבעה טיפוסים של אנשים.
ואז הוא נותן לספר הזה שם מפוצץ - והופ! הספר מתורגם לעברית כאילו יש שם איזו בשורה או תובנה שרק האיש הזה יודע.
חבל על הזמן וחבל על הכסף, או כמו שנחמיה שטרסלר אמר "שלא יעבדו עליכם..."”