ביקורת ספרותית על מוקף באידיוטים - איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה מאת תומס אריקסון
ספר בסדר

---

דבר ראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת: "או, לא רק לי זה קורה!"
העולם מלא באידיוטים, בעיקר בכבישי ישראל אבל לא רק: רעש בלתי פוסק של אנשים שמקשקשים בארוחה על משחק הכדורגל או מסע הרכישות האחרון, בוסים חירשים שמנסים להפיל עליך מטלות, אנשי מכירות נלהבים מדי ונותני שירות שרק מנסים לברוח מאחריות.
זו דרך אחת לראות את מהלך העניינים, מה שחכמינו היו מכנים "עין צרה" ואני "מציאות". או לפחות ככה יוצא לי לחוות את הדברים לעתים קרובות, מעיין נתק ביני לבין רוב האנשים, במיוחד באירועים חברתיים.
לעומת זאת, יש אנשים שאיתם זה בכלל לא ככה, שהשיחה זורמת בטבעיות גם אם פגשת אותם בפעם הראשונה, פשוט כיף לא נורמלי. או כאלה שהם קצת יותר שקטים, אבל אתה לומד מהר שניתן לסמוך על מילה שלהם כאילו היא חקוקה בסלע.
אז למה זה קורה? זאת השאלה הבסיסית של הספר, ואחת החשובות לדעתי מבחינה קיומית. אם אפשר היה ללמוד איך להסתדר גם עם מי שפחות "בא לך בטבעי" זה היה מקל מאוד על החיים וגם הופך אותם להרבה יותר מהנים, לא?
התשובה הקצרה היא שאנשים שונים. לא קצת, בהעדפות פה ושם, אלא מבחינה מהותית. מה שרואים על פני השטח זאת ההתנהגות המותאמת, זו שמאפשרת לנו להסתדר אחד עם השני. מה שלמטה שונה בהרבה. לב המנוע הפועם הוא ייחודי, ונובע משילוב של אופי בסיסי ואמונות עמוקות.
לגבי אמונות אין הרבה מה לעשות, אבל לפי הסופר תומס אריקסון את האופי של אנשים ניתן לקטלג למספר סוגים סגור וסופי. הצלחת לזהות את האופי הבסיסי של האדם היושב מולך? עם קצת הכוונה תדע מראש באיזה אופן הכי מוצלח לגשת אליו, וכבר הרווחת 'קשר' מוצלח חדש.
עד פה למעשה אהבתי את הגישה של הספר. אמנם זה לא אריק אריקסון המפורסם, אבל תומס (מותר לקרוא לו "טומי"?) שאל שאלה מצוינת והציע כיוון לפתרון. הבעיה הבסיסית היא, כמו בכל ספר עזרה עצמית, מאיפה לי שזה יעבוד?
אז בוא נראה: אריקסון מציע לחלק את האנושות לארבעה סוגים של אופי: אדום-שתלטן, צהוב-חברותי-מדי, ירוק-פשוט וכחול-חכם (טוב, יש עוד כמה דרכים לתאר את החלוקה אבל זו האהובה עלי).
האדום יודע מה הוא רוצה ויעשה מה שצריך כדי להשיג אותו, הצהוב יודע מה הוא רוצה להרגיש ויספר את זה לכולם, הירוק רוצה שיעזבו אותו בשקט והכחול רוצה הוכחות. נשמע נחמד, אבל אחרי שקראתי את התיאור המלא בספר (שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת), פתאום קלטתי שאני לא מכיר אף אדם שעונה באופן מלא על אחד ההגדרות. התחלתי לבחון אנשים סביבי וראיתי כל מני שילובים חלקיים של צבעים. כאשר תגיעו לחלק מתקדם של הספר (וכנראה אתם לא צהובים), תראו שטומי עצמו אומר שצבעים מובהקים הם רק 5% מהאוכלוסייה.
עכשיו – האם אתם הייתם מנסים דיאטה כאשר הרופא אומר לכם שאחוזי ההצלחה שלה הם 5%?
גם בדרכי ההתמודדות, העצה הכללית הייתה לפנות לצד השני באותו סגנון שהוא פונה אליך, רק באופן מודע ומכבד. או בקצרה: "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם". נקודה יפה, אבל איך זה מוכיח את תזת ארבעת הצבעים?
ועדיין, רק התבוננות בסופר (שהוא גם מטפל) מנסה למצוא היגיון בטבע האנושי כאשר האינטואיציה לבדה כושלת זהו תהליך מרתק. חבל רק שכמו בספר "כוחו של הרגל" שסקרתי בעבר, העולם הרוחני והניסיון של טומי לא מרשימים במיוחד.
בקיצור, כמו שאומרים אצלינו במשפחה, "אסור לסמוך על שוודים". יאללה, חוזרים לפרקי אבות.

» ביקורות נוספות של פילנפיל
» ביקורות נוספות על מוקף באידיוטים - איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה