ביקורת ספרותית על עיר הדובים - עיר הדובים #01 מאת פרדריק בקמן
ספר בסדר

---

אם תחפשו ביוטיוב את השיר "Across the universe" של הביטלס, בתוצאות החיפוש תווכחו לגלות שלקורט קוביין יש ביצוע לשיר.
אני התרגשתי. אני אהבתי. מאוד. לפני כשבועיים אח שלי מודיע לי שלא קורט קוביין שר את השיר, אלא להקה בשם "Seether". לא ברור מי התחיל עם הזיוף הזה.
לא האמנתי לו. אז הקשבנו. הפעם הקשבתי בחשדנות, בהאזנה ממוקדת.
זה לא קורט!
זה באמת לא הוא. הביצוע יפה, עדיין, אבל ידיעת הזיוף השאירה לי טעם מר.
***
ב"איש ושמו אובה" התאהבתי, ב"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" התפעלתי, ו"בריט-מארי היתה כאן" נגע בי עמוק בלב.
ורציתי שזה יצליח גם עם "עיר הדובים". כי למרות ההתחכמויות והמטאפורות וההגזמות שקיימות בספריו, פרדריק בקמן כותב מוכשר. יש שיאהבו את סגנונו ויש שלא, אני מצאתי את זה טוב.
אבל למרות שזה אותו הסופר של הספרים שהזכרתי, הרגשתי זיוף.

עיר הדובים היא עירה נדחת בלב יערות וקרח, עם אנשים קשוחים אשר נמצאים במצבים שונים של השרדות. העירה גוססת. גם אנשיה.
הדבר היחיד שמחזיק את העסק ואף מפיח תקוה הוא משחק הספורט הוקי קרח. הוקי קרח בשבילם הוא האמונה, "אין אתאיסט אחד בהיכל כולו".
אז אתחיל במילים טובות על הספר: פרדריק בקמן גרם לי, לא חובבת ספורט ככלל ולא מתענינת בהוקי קרח בפרט, לגלות ענין מסוים בהוקי קרח(!)
אני לא יודעת איך, אולי כי כשמישהו חי משהו, הוא מצליח להעביר. הוא גורם להרגיש.
חוץ מזה- אני אוהבת סיפורים על עיירות זנוחות, מקומות קטנים, כפרים, יישובים. אני אוהבת את האנשים שבהם, את האופי המאחד את כל בליל הדעות והסתירות לכדי לב פועם ומשונה אחד. זה מכיוון שאני עצמי באה ממקום כזה, אוהבת ושונאת. אז מלכתחילה היתי שבויה של הספר, סיפור הרקע לפחות. כאן בערך, מבחינת העלילה, זה נגמר.

נראה שכותב התקציר על כריכת הספר ידע שהספר שונה ואפל יותר משאר ספריו של פרדריק בקמן, ובכל זאת ניסה למתג אותו על אותו המדף:
"מחבר רב המכר 'איש ושמו אובה' חוזר עם ספר חדש, מרתק ומפתיע, מצחיק ועצוב...."
הספר מרתק? כן. מפתיע? לא לגמרי, די צפוי בחלקו. עצוב? מאוד. מדי.
מצחיק?
על מצחיק אפשר להתווכח. כי אנחנו צוחקים מדברים שונים. אבל מאחר והציפיות שלי השאירו אותי בהומור המצוי בספריו הקודמים של פרדריק, כאן לא מצאתי סיבה אחת להעלות חיוך על פני. הומור גס. בוטה. לא מתוק מריר כמו ב"בריט-מארי" ו"איש ושמו" וכו'. כאן התאכזבתי.
"זהו ספר מרגש.... גדוש הומור ודמויות נהדרות..."
רגע רגע. להוריד את ההומור, זה לא ספר מצחיק, לא בעיני. גם אם היה מצחיק, בהחלט לא "גדוש". ספר קודר.
נשארנו עם: "גדוש דמויות נהדרות".
על הנהדרות אפשר להתווכח גם. על הגדוש לא.
הוי. כמה דמויות בעלות "נקודת מבט". נסיתי לספור, הגעתי ל10 בערך. יש יותר. חלקן לרגעים, רובן מרכז הסיפור.
ומי שלא מורגל בזה, זה כבד. פסקה קצרה מנקודת מבט של אחד, הפסקה הבאה- מישהי אחרת. מעייף ומכביד.
אבל בכל זאת- למרות המעברים החדים, למרות הגודש, יש תחושת הכרות עמוקה יחסית עם הדמויות, מה שהפתיע אותי.

קורה בעירה דבר נורא. דבר שמחלק, לפחות בעיני הקורא- את מפת הדמויות לטובים ולרעים.
אבל פרדריק הוא פרדריק, והוא אוהב שהכל מסובך ומורכב. אז הכל באמת מסובך יותר ומורכב. לטוב ולרע.
גם התחושה שנותרה לי מהספר היא מסובכת ומורכבת, לטוב ולרע. זה לא ספר שהיתי קוראת אם היתי יודעת על מה הוא מדבר מעבר לתקציר. אבל קראתי אותו בכל זאת. זה מה יש. והאמירה של הספר חשובה, כך שלא יצאתי בידיים ריקות.
כן, יש קצת טעם מר. אכזבה קטנה. אוי לתחושת הזיוף.
אבל- הסתיגות אחרונה- כמו שכתבתי בהתחלה, פרדריק בקמן כותב מוכשר. גם כאן. הדמויות, העלילה, (בין שאהבתי ובין שלא) והאמירה, ערכי הספר, הכל עשוי היטב.
3 כוכבים, כי הכל מסובך ומורכב. ופשוט.

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על עיר הדובים - עיר הדובים #01